לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת ו' אלשיך) בבקשה מס' 14 בתיק פש"ר 50808-02-11 begin_of_the_skype_highlighting ללא תשלום 50808-02-11 end_of_the_skype_highlighting מיום 3.11.2011. במסגרת הבקשה ביקש עו"ד אינסל, המשמש כמנהל מיוחד על נכסיהם של רון ואורלי הרבט (להלן: החייבים) כי בית המשפט המחוזי יורה כדלקמן: כי נכס מקרקעין בגן יבנה ימומש במסגרת תיק פשיטת רגל זה, ולא במסגרת תיק המתנהל נגד החייבים בהוצאה לפועל; כי ייקבע שחובה של חברה הנמצאת בבעלות החייבים עומד על 60,000 ש"ח; וכי יעוכבו הליכים בהם פתח אהוד דגן (להלן: המבקש) למימוש הנכס האמור במסגרת תיק ההוצאה לפועל. בהחלטתו קבע בית המשפט המחוזי כי הגורם המוסמך לממש את הנכס הוא המנהל המיוחד. מכאן הבקשה שבפניי.
רקע והליכים קודמים
המשיב הוא מנהל מיוחד של נכסיהם של החייבים מאז חודש מרץ 2011. החייבים מחזיקים בבעלות מלאה על חברת אדיבים חברה להשקעות ייזום ובניה בע"מ (להלן: החברה), ובבעלות החברה שני מגרשים המצויים בגן יבנה (להלן: הנכס). על הנכס רובץ עיקול לטובת בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן: בנק לאומי), כנגד חוב אשר גובהו שנוי במחלוקת.
למבקש, אהוד דגן, שני כובעים בענייננו. בכובעו האחד הוא הבעלים הקודם של מחצית מן החברה, ומי שנתן לחברה הלוואות בעלים בסכומים שונים. ביום 8.7.1998 כרת המבקש חוזה עם החייבים לפיהם הוא ימכור להם את חלקו בחברה, בתנאים שונים שפורטו שם. לטענת המבקש התנאים לא מולאו והחברה עודנה חייבת לו כספים שונים. טענותיו של המבקש הסתיימו - לפחות לכאורה - בהסכם פשרה שקיבל תוקף בפסק בורר מיום 15.7.2008, וקיבל את אישור בית המשפט (להלן: פסק הבורר). הצדדים לפסק הבורר היו החייבים עצמם (ולא החברה), והמבקש. מפסק הבורר עולה כי הצדדים התחייבו, בין היתר, לכך שהמבקש יציע את הנכס למכירה, וכי התמורה תתחלק בין הצדדים.
בכובעו השני מהווה המבקש נושה של החברה. זאת, לאחר שרכש מבנק לאומי ביום 12.6.2011 את חובה של החברה אליו, ונרשם כזוכה בתיק הוצאה לפועל מספר 25-02299-03-8 המתנהל נגד החברה בלשכת ההוצאה לפועל באשדוד.
במסגרת תפקידו, ביקש המנהל המיוחד לממש את הנכס ולהעביר את הכספים שיתקבלו ממכירתו לקופת פשיטת הרגל. הבקשה הוגשה בהסכמת החייבים, והיא אושרה על ידי בית המשפט (השופטת ו' אלשיך) ביום 8.5.2011, כחודש לפני שנרשם המבקש כזוכה בהוצאה לפועל. לאחר שנודע למנהל המיוחד כי המבקש נרשם בהוצאה לפועל כזוכה, וכי המבקש מעוניין לממש את הנכס בעצמו, הגיש המנהל המיוחד את בקשה מס' 14, היא הבקשה מושא רשות ערעור זו. במסגרת הבקשה ביקש המנהל המיוחד, כאמור, כי בית המשפט יורה כדלקמן: כי הנכס ימומש במסגרת תיק פשיטת הרגל, ולא בהליכי ההוצאה לפועל הנוגעים למבקש; כי ייקבע שהחוב אותו יכול המבקש לגבות מן החברה בתיק ההוצאה לפועל עומד על 60,000 ש"ח; וכי יעוכבו הליכים בהם פתח המבקש למימוש הנכס האמור במסגרת תיק ההוצאה לפועל.
בהחלטתו ציין בית המשפט המחוזי כי לא הוכח שלחברה נושים חיצוניים. בית המשפט הדגיש כי אהוד דגן (המבקש כאן) אינו אלא נושה של החייבים, וכי על פי פסק הבורר האמור החברה אינה חבה לו דבר, אלא החייבים עצמם. משכך, רשאי הוא להגיש תביעת חוב המיוסדת על פסק הבורר כדי לזכות בחלק מקופת פשיטת הרגל, ותו לא. אשר לכובעו השני של המבקש כנושה של החברה, קבע בית המשפט כי כובע זה איננו מקים לו זכות להיות מעורב במכירת הנכס האמור. כמו כן, קבע בית המשפט בהקשר זה כי המבקש יכול היה לקנות מהבנק רק את החוב שהבנק סבור שהיה לו, היינו, 60,000 ש"ח, ולא למעלה מכך. עוד נקבע בהקשר זה כי עקב הסכסוך רב השנים בין המבקש לחייבים, למבקש יש אינטרס ברור לטעון לסכומים גדולים יותר שלכאורה הבנק דרש מהחייבים. ואולם, בית המשפט ראה לנכון להדגיש כי קביעות אלו לגבי המבקש בכובעו כנושה של החברה אינן טעונות הכרעה, וזאת משום שהשאלה הטעונה הכרעה בשלב זה היא מצומצמת, והיא - מיהו הגורם אשר רשאי לממש את הנכס, המנהל המיוחד או המבקש. על כן הקביעות האמורות אינן בגדר קביעות מחייבות. אשר לגורם המוסמך למממש את הנכס, קבע בית המשפט כי המנהל המיוחד הוא הגורם המוסמך לעשות כן. בית המשפט הוסיף כי ראוי שבמקרה דנן ימומש הנכס בהליך קולקטיבי על ידי גורם נייטרלי (המנהל המיוחד), ולא בהליך הוצאה לפועל על ידי המבקש, אשר לו סכסוך רב שנים והליכים מול החייבים. אשר לטענותיו של המבקש בעניין זכויותיו מכוח פסק הבורר בינו לבין החייבים, קבע בית המשפט כי עליהן להתברר בתביעות חוב שיכול המבקש להגיש למנהל המיוחד. לגבי טענותיו של המבקש בכובעו כנושה של החברה, ציין בית המשפט כי הוא "רשאי להוכיח את זכויותיו בתמורת המימוש, באמצעות פעולה כדין מול המנהל המיוחד" (ההדגשה במקור).
כנגד החלטה זו מופנית בקשת רשות הערעור שבפניי.
לא למותר לציין כי כתבי בית הדין שהוגשו על ידי הצדדים בבקשת רשות ערעור זו לא הקלו על בית המשפט לעשות את מלאכתו, וכי בשל כך נדרשו הם להבהיר את כתבי בית הדין. דרכו של עולם היא כי ערכאת הערעור מבקשת ללמוד את פרטי הפרשה "מבחוץ". לשם כך נדרשים הצדדים לדאוג כי ההשתלשלות העובדתית ומכלול טענותיהם יהיו נהירים לבית המשפט, אינטרס שהוא בראש ובראשונה של הצדדים עצמם. הדבר בולט במיוחד בתיקי פירוק ופשיטת רגל בהם, לעיתים, בקשה ספציפית היא חלק ממכלול המוכר לשופט הערכאה הדיונית ולצדדים, אך לא לשופט ערכאת הערעור. המכין כתב בית דין לערכאות בערעור חייב לשאול את עצמו האם המסמך שהכין יהיה מובן לערכאות הערעור.
טענות הצדדים
בבקשה טוען המבקש כי למרות שהחברה לא הייתה צד פורמאלי להליך הבוררות, הרי שבחלקו האופרטיבי של פסק הבורר היא התחייבה למעשה למכור את הנכס, ובהיותה "צד קרוב" לחייבים יש לראותה כחלק מאותו פסק בורר. לטענתו החייבים מנועים כיום לטעון כי הוא נושה שלהם, ולא של החברה, משום שבהליכי הבוררות התבטאו באופן שונה בעניין זה, וכי נוכח קיומו של פסק הבורר אף קיים השתק פלוגתא בעניין זה. עוד טוען המבקש כי אין להגביל את החוב שרכש ל-60,000 ש"ח, וכי הוא רשאי לטעון לחוב גבוה יותר. לבסוף, טוען המבקש כי לחברה יש נושים חיצוניים נוספים, ואף מטעם זה לא ראוי למנות את המנהל המיוחד למממש הנכס.
בתשובה מטעמו טוען המנהל המיוחד כי המבקש מתנהל בחוסר תום לב, שכן הוא מבקש להשיג דריסת רגל בקופת פשיטת הרגל על חשבון יתר הנושים באמצעות הליך ההוצאה לפועל, במקום להגיש תביעות חוב כמו יתר הנושים. לטענתו הטענה כי החברה היא "צד קרוב" לחייבים לא נטענה בבית המשפט המחוזי, והיא הרחבת חזית אסורה. המנהל המיוחד אף סבור כי יש לדחות טענה זו לגופה. לטענת המנהל המיוחד, אף הטענות כי החייבים לכאורה מושתקים מלטעון טענות הסותרות את טענותיהם בפסק הבורר, וכן הטענה בדבר השתק פלוגתא, הועלו לראשונה במסגרת בקשת רשות הערעור ויש לראותן כהרחבת חזית. לבסוף, תומך המנהל המיוחד יתדותיו בהחלטתו של בית המשפט המחוזי.
הכונס הרשמי הצטרף לעמדת המנהל המיוחד.
החברה ביקשה אף היא להצטרף להליך והתרתי לה לעשות כן. בתגובה שהגישה הצטרפה החברה אף היא לעמדת המנהל המיוחד, תוך שהיא מדגישה כי בטענותיו של המבקש על היותה "צד קרוב" לבוררות ועל השתק פלוגתא יש משום הרחבת חזית אסורה. החברה טענה כי היא לא חייבת למבקש דבר מכוח פסק הבוררות, שלא הייתה צד לו. לעניין החוב שקנה המבקש לכאורה מבנק לאומי, ביקשה החברה שלא ייקבע בהליך זה מהו גובהו, משום שלא נשמעו טענות בעניין, ואין זה הפורום המתאים. החברה ציינה כי לשיטתה חוב זה אינו עולה על 60,000 ש"ח. לטענת החברה המבקש הסתיר ממנה בכוונה את דבר קיומה של בקשת רשות ערעור זו, ואף פרטים מהותיים הנוגעים לה, ועל כן דינה להידחות על הסף.
דיון והכרעה
לאחר שעיינתי בכתבי בית הדין השונים, ולאחר שהוגשו כתבי בית דין משלימים שאפשרו את הבנת הנקרא, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. בהחלטתו של בית המשפט המחוזי לא נפל כל פגם המצדיק את התערבותו של בית משפט זה, כמפורט להלן.
אשר לטענה כי לחברה קיימים נושים חיצוניים נוספים, מדובר בטענה המועלית בחצי פה וללא כל אסמכתא, ואינני רואה מקום לשנות מקביעתו של בית המשפט המחוזי כי דבר קיומם של נושים אלו לא הוכח.
הטענה העיקרית בבקשה היא כי פסק הבורר הופך את המבקש לנושה של החברה ולא רק של החייבים. דין הטענה להידחות. ראשית, מקובלת עליי טענת המנהל המיוחד, אליה הצטרפה החברה, כי טענותיו של המבקש בדבר היות החברה "צד קרוב" לחייבים בהקשרו של פסק הבורר, ובדבר השתק שיפוטי והשתק פלוגתא החלים לכאורה על החייבים, הן הרחבת חזית אסורה. בכתב התשובה שהגיש, המבקש אף איננו מתמודד עם טענה זו, שהיא אחת מטענותיו המרכזיות של המנהל המיוחד, והוא מסתפק במענה לקוני ולא מנומק. במקום לענות לטענה, ביצע המבקש "העתק-הדבק" של סעיפים רבים מבקשתו המקורית, תוך שהוא חורג ממגבלת העמודים שביקש בבקשתו להגיש תשובה, וכל זאת מבלי להתייחס לטענה בדבר הרחבת החזית עצמה. אף בתשובתו לתגובת החברה לא ענה המבקש לטענת הרחבת החזית. דין טענתו של המנהל המיוחד בדבר הרחבת חזית אסורה להתקבל. גם לגופם של דברים, מקובלת עליי קביעתו של בית המשפט המחוזי כי מפסק הבורר עולה בעליל שלא החברה היא צד לפסק, אלא החייבים עצמם.
אשר לטענותיו של המבקש כי יש לקבוע שהוא, כנושה של החברה בתיק ההוצאה לפועל, רשאי לממש את הנכס: בין הצדדים נטושה מחלוקת בדבר החוב לו זכאי המבקש בתיק ההוצאה לפועל - האם מדובר בחוב בגובה 60,000 ש"ח (כטענת המנהל המיוחד), או חוב העולה עשרות מונים על סכום זה (כטענת המבקש). המבקש לא הציג מסמכים רלבנטיים שיוכיחו את גובה החוב לו הוא זכאי מן החברה, ובית המשפט המחוזי לא הכריע בשאלה זו. משלא עלה בידי המבקש להצביע על חוב בהיקף משמעותי לטובתו, אין מקום להעדיף אותו, אך בשל היותו בעל חוב של החברה, כמממש של נכס ששוויו לכל הדעות עולה על מיליון ש"ח. מנגד, קיימת החלטה שיפוטית מיום 8.5.2011, המתירה למנהל המיוחד (בהסכמת החייבים) לממש את הנכס. המבקש לא טען כי לא ידע על קיומה של החלטה זו, כאשר נרשם כחודש לאחר מכן (ביום 12.6.2011) כזוכה בתיק ההוצאה לפועל. במילים אחרות, המבקש "נכנס" לתיק ההוצאה לפועל כשכבר ניתנה החלטה שיפוטית לפיה הנכס יימכר על ידי המנהל המיוחד.