א. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופט שפסר) מיום 27.11.13 ברע"א 15345-10-13, בגדרו התקבלה בקשת רשות ערעור שהגישה המשיבה על החלטת בית משפט השלום בנתניה (הרשמת הבכירה יפעתי) מיום 19.8.13 שניתנה בגדרי ת"ט 14487-05-13. בית המשפט המחוזי דן בבקשה כבערעור, וקיבל את הערעור. עניינו של ההליך - מחלוקת בדבר הערכאה לה נתונה הסמכות המקומית לדון בהתנגדות לבקשה לביצוע שטר שהגישה המבקשת.
רקע
ב. ואלה תולדותיו של ההליך, כפי שעולות מן המסמכים בתיק: המשיבה הגישה שטר לביצוע כנגד המבקשת בלשכת ההוצאה לפועל בנתניה. המבקשת הגישה התנגדות לביצוע השטר, וביום 5.5.13 הורתה רשמת ההוצאה לפועל (הרשמת ורד רביב) על עיכוב הליכי ההוצאה לפועל, ועל העברת הדיון לבית משפט השלום בנתניה. כך אכן נעשה, ונפתח הליך כאמור (ת"ט 14487-05-13).
ג. המבקשת פנתה לבית המשפט בנתניה בבקשה להעביר את הדיון לבית משפט השלום בבאר שבע. בהחלטה מיום 19.8.13 נעתר בית המשפט לבקשה. נאמר, כי הסמכות המקומית נתונה לבית המשפט בבאר שבע, וכי המשיבה ציינה בבקשה לביצוע שטר כי הסמכות המקומית מסורה לבית משפט השלום בתל אביב, אולם לא פירטה הנימוקים לכך, ומנגד טענות המבקשת נתמכו בתצהיר. בית המשפט הוסיף, כי "הן מקום מושבה של המבקשת, הן מקום עסקה, והן המקום שנועד לקיום ההתחייבות, קרי מקום מושבו של סניף הבנק הנמשך, הינם בבאר שבע".
ד. על החלטה זו הגישה המשיבה בקשת רשות ערעור בבית המשפט המחוזי (רע"א 15345-10-13). בפסק דינו מיום 27.11.13 דן בית המשפט המחוזי בבקשה כבערעור, וקיבל את הערעור. בפסק הדין נאמר, כי ליבת המחלוקת בין הצדדים נוגעת לדין החל בשאלת הסמכות המקומית - האם חלות תקנות ההוצאה לפועל, תש"ם-1979, או שמא תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984. נפסק בענין זה, כי משמוגשת התנגדות לבקשה לביצוע שטר, לפי תקנה 108 לתקנות ההוצאה לפועל הופכת בקשת הביצוע לכתב תביעה בסדר דין מקוצר, עליו חלות תקנות סדר הדין האזרחי, לרבות בשאלת הסמכות המקומית. בית המשפט הוסיף, שבחינת חשבונית העסקה בין הצדדים מלמדת, כי "הן המקום שנועד לקיום ההתחייבות והן מקום מסירת הנכס היו אמורים להיות בחנות המבקשת [המשיבה דהכא - א"ר] במושב מגשימים ... על כן צודקת המבקשת כי הסמכות המקומית מוקנית לבית המשפט במחוז מרכז ולא בבית המשפט בבאר שבע". באשר לטענות דיוניות שהעלתה המבקשת, בעטין נטען כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור על הסף, נאמר כי לא נמצא בהן ממש. המבקשת חויבה בהוצאותיה של המשיבה בסך 1,500 ש"ח.
הבקשה
ה. מכאן בקשת רשות הערעור הנוכחית, בה נטען בהרחבה כי הבקשה מעוררת שאלה משפטית כללית שעניינה - הסמכות המקומית לדון בהתנגדות לביצוע שטר. נטען, כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי "מאיין למעשה את הקבוע בתקנה 108(א) וקובע את היפוכה של מצוות התקנה, שכן המסקנה הנלמדת ממנו הינה שהסמכות המקומית לדון בהתנגדות אינה נקבעת אך ורק על פי השטר, אלא על פי גחמותיו של זוכה בבקשת ביצוע" (סעיף 10), וכי "פסיקת השופט הנכבד פירושה הקניית סמכות בלעדית לזוכה לקבוע מיהו בית המשפט המוסמך לדון בהתנגדות" (סעיף 20). עוד נטען, כי בית המשפט המחוזי נעתר לבקשת רשות הערעור שהגישה המשיבה חרף פגמים דיוניים שנפלו בה - הגשתה מלכתחילה כערעור (חלף בקשת רשות ערעור), ואי הפקדת ערובה. לטענת המבקשת, טענותיה הדיוניות נדחו ללא הנמקה מספקת.
הכרעה
ו. לאחר עיון בבקשה ובנספחיה, חוששני כי לא אוכל להיעתר לה. עסקינן דיונית בגלגול שיפוטי רביעי של ההליך - לאחר רשמת ההוצאה לפועל, בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי. כידוע, רשות ערעור בגלגול שלישי, קל וחומר בגלגול רביעי, תישקל אך במקרים המעוררים שאלה משפטית כללית החורגת מדל"ת אמותיהם של הצדדים. חוששני, כי חרף נסיונה של המבקשת להעטות על בקשתה אדרת כללית, אין היא באה בקהלם של המקרים האמורים ועניינה האמיתי ביישומו של הדין על עניינה הפרטני, ודי בכך שלא להיעתר לה. אסביר במה דברים אמורים.
ז. סעיף 81א(ג) לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967 מורנו כלהלן:
"החייב רשאי להגיש התנגדות לביצוע הבקשה, שתהא נתמכת בתצהיר ובו יפורטו העובדות ונימוקי ההתנגדות, ומשהוגשה ההתנגדות יעכב רשם ההוצאה לפועל את הביצוע ויעביר את הענין לבית המשפט; לענין הדיון בבית המשפט רואים את ההתנגדות כבקשת רשות להתגונן בדיון מקוצר לפי תקנות סדר הדין".
תקנה 108(א) לתקנות ההוצאה לפועל קובעת כלהלן:
"הוגשה התנגדות לפי תקנה 106, יצוה רשם ההוצאה לפועל לעכב את ביצוע השטר נגד המתנגד, ויעביר לבית המשפט המוסמך לדון בתביעה על פי השטר את כתב ההתנגדות וכל המצורפות אליו".
ותקנה 108(ב) לתקנות ההוצאה לפועל קובעת כי:
"משהועבר לבית המשפט כתב ההתנגדות כאמור בתקנת משנה (א) יהא דינה של בקשת ביצוע השטר ככתב תביעה לפי סדר דין מקוצר (הדגשה הוספה - א"ר); בית המשפט ימציא למבקש עותק או העתק או תצלום אחד של כתב ההתנגדות ושל המצורפות אליו לפי תקנה 106(ב)".
מהוראות אלה עולה איפוא, כי "משהוגשה התנגדות לקיום השטר אין הוראות חוק ההוצאה לפועל ותקנותיו חלות עוד, ובמקומן חלות תקנות סדר הדין האזרחי" (רע"א 7815/09 דוד נ' אקסלנס נשואה שרותי בורסה בע"מ (2009), אם גם בהקשר של סעדים זמניים).
ח. אם כן, משעה שהוגשה התנגדות - חלות תקנות סדר הדין האזרחי. כך בכלל, וכך בעניין הסמכות המקומית. במלים אחרות, הסמכות המקומית לדיון בהתנגדות לביצוע שטר מסורה לערכאה אליה רשאי היה מגיש הבקשה לביצוע שטר להגיש תביעה בסדר דין מקוצר (ראו ד' בר אופיר הוצאה לפועל - הליכים והלכות (מהדורה שביעית, 2013) 1007-1006 (להלן בר אופיר); ראו גם ע"א 211/73 שורפה נ' וקסלר, פ"ד כח(1) 512). זאת, בשונה מן הבקשה לביצוע שטר עצמה, שאינה כפופה לכללי הסמכות המקומית שבתקנות סדר הדין האזרחי. קביעתה של הסמכות המקומית לפי תקנות סדר הדין האזרחי משמיעה לנו גם, כי מקום בו עסקינן ביותר מחייב אחד, ניתן לקיים את הדיון בהתנגדות - בהיבט הסמכות המקומית - בכל אחד מבתי המשפט, שבהם ניתן היה להגיש תביעה כנגד כל אחד מהחייבים; זאת, לפי תקנה 3(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, הקובעת כי "היו נתבעים אחדים, יכול שתוגש התובענה לכל בית משפט שבו ניתן להגישה נגד אחד הנתבעים"; ראו גם בר"ע (באר שבע) 116/95 בנק הפועלים בע"מ נ' טל גרניט בע"מ (1995), שם נקבע - מפי הנשיא טירקל - כי במקרה של "ריבוי חייבים" ניתן לקיים את הדיון בהתנגדות בבית המשפט בו ניתן היה להגיש תביעה כנגד חייב פלוני, גם מקום בו אותו חייב לא הגיש התנגדות. יצוין, כי עיון בהחלטתו של בית משפט השלום מיום 19.8.13 מלמד, על פני הדברים, כי אף הוא בחן את סוגית הסמכות המקומית במשקפי תקנות סדר הדין האזרחי, בהידרשו למקום מושבה ועסקה של המבקשת-הנתבעת (לפי החלופה שבתקנה 3(א)(1)), וכן למקום שנועד לקיום ההתחייבות (לפי החלופה שבתקנה 3(א)(3)). מכל מקום, זהו הכלל, ובדין בחן בית המשפט המחוזי את הדברים לפי תקנות סדר הדין האזרחי.
ט. המבקשת טוענת, כי לפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי, קביעתה של הסמכות המקומית נעשית לפי גחמותיו - כלשונה - של מגיש הבקשה לביצוע שטר. על רקע האמור, קיים קושי להלום טענה זו. אמנם, לפי תקנה 103(7) לתקנות ההוצאה לפועל בבקשה לביצוע שטר יש לציין את "בית המשפט שלו הסמכות לדון במשפט מבחינת המקום, במקרה של הגשת התנגדות". ואולם, פשיטא כי הצבעה על בית משפט מסוים בבקשה לביצוע שטר (לפי תקנה 103(7)) אינה בחינת כזה ראה וקדש, כזו שאין אחריה כלום. כאמור מעלה, לבית המשפט צריך שתהא סמכות מקומית לדון בהתנגדות, לפי אחת מחלופותיה של תקנה 3 לתקנות סדר הדין האזרחי. לפי טופס הבקשה לביצוע שטר (טופס 1ד (ק"ת 6798 (תשס"ט) 1164)), על הזוכה לנמק מדוע הסמכות לדון בהתנגדות מסורה לבית משפט מסוים. ככל שסבור רשם ההוצאה לפועל, כי יש להעביר את הדיון בהתנגדות לבית משפט אחר מזה שצוין בבקשה לביצוע שטר, עליו לזמן את בעלי הדין לבירור בשאלה זו (בר אופיר, בעמ' 1007). ככל שסבור החייב (מגיש ההתנגדות), כי בית המשפט בו נקב הזוכה בבקשת הביצוע נעדר סמכות מקומית לדון בהתנגדות לפי כללי הסמכות המקומית שבתקנה 3 לתקנות סדר הדין האזרחי, פתוחה בפניו הדרך להגיש בקשת רשות ערעור על החלטת רשם ההוצאה לפועל המורה על העברת הדיון בהתנגדות לאותו בית משפט (לפי סעיף 80(ב) לחוק ההוצאה לפועל), או לטעון להיעדר סמכות מקומית בפני בית המשפט אליו הועבר הדיון בהתנגדות (ראו בר אופיר, בעמ' 1008-1007). אוסיף, כי גם במקום בו מסורה סמכות מקומית לבית משפט מסוים, בידי החייב לעתור להעברת הדיון לבית משפט אחר לפי סעיף 78 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 (ראו, בהקשר זה, בש"א 9378/06 החברה של עמית לשיווק באילת בע"מ נ' גלבנד (2006)).
י. באשר לטענותיה של המבקשת, כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו כי ניתן להסתמך על עסקת היסוד כמקור לרכישת הסמכות המקומית לפי תקנה 3(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, וכי המשיבה לא פירטה בבקשה לביצוע שטר מדוע לבית משפט השלום בנתניה הסמכות המקומית לדון בהתנגדות - אלה נטועות במובהק בנסיבות המקרה ונסבות על אופן יישומה של תקנה 3, וככאלה אינן מצדיקות רשות ערעור בגלגול שיפוטי נוסף (השוו, בהקשר דידן, רע"א 3633/10 ויטרום 88 (98) בע"מ נ' פ.ת. פאנת בע"מ (2010)).