1. בקשת רשות ערעור על פסק דינו מיום 29.10.2013 של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ר' לבהר שרון) בע"א 52910-09-12, בגדרו התקבל עיקר ערעורו של המשיב על פסק דינו מיום 18.6.2012 של בית המשפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופטת הבכירה ח' ינון) בת"א 6618-11-09, ונקבע כי על המבקש לפצות את המשיב בסך של 75,000 ש"ח בגין הוצאת לשון הרע.
רקע והליכים קודמים
2. עורך הדין יורם שפטל (להלן: המבקש) עורך ומגיש תכנית רדיו שבועית בתחנת הרדיו 103FMבנושאי אקטואליה ופוליטיקה, במסגרתה מתנהלות שיחות עם מאזינים העולים לשידור. בתכנית רדיו ששודרה ביום 10.9.2012 (להלן: התכנית הראשונה) הועלה המשיב לשידור, ובינו לבין המבקש התנהל ויכוח סוער בסוגיות פוליטיות והיסטוריות שונות הקשורות במאורעות תרפ"ט ובהסכמי אוסלו. לטענת המבקש, במסגרת התכנית הראשונה הטיח בו המשיב בין היתר את הדברים הבאים:
"...ברוב התוכנית המוחלט שהגשת עד היום שכתבת את ההיסטוריה ... אתה חוזר בכל תכנית על המנטרה השקרית שבגלל אוסלו נהרגו אלף וחמש מאות ישראלים ... בתכנית הראשונה שלך אתה שיקרת ביודעין ואמרת שהפיגוע בבית ליד היה לפני רצח גולדשטיין ... שקר שני שלך באותה התכנית, כדי להצדיק את המנטרה השקרית שלך ... בפרעות בחברון אתה שוכח לציין, שנהרגו בדיוק אותו מספר ערבים כמו שנהרג מספר יהודים. היו, היה טבח משני הצדדים. את זה אתה לא מזכיר ... ".
בחלוף שבוע ימים, ביום 17.9.2012, שודרה תכנית נוספת בהגשת המבקש (להלן: התכנית השנייה). בפתחה, ועל כך אין חולק, אמר המבקש את הדברים הבאים:
"בתכנית שעברה עלה לשידור אדם חצוף, בריון לשוני, רמאי פתולוגי, פנאט שמאלי קיצוני, שבעזות מצח, תוך סילוף בזוי של העובדות, אמר, לא פחות ולא יותר מאשר בחברון בטבח הנורא שעשו שמה ביהודים בחברון מספר הערבים שנהרגו שווה למספר היהודים ... הרמאי, הבזוי, הנאלח הזה, איש, איך קוראים להם? גוש שלום, מהטיפוסים הנאלחים שכמותו זורקים אבנים על חיילי צה"ל בבילעין ... הרמאי המתועב הזה שעלה לשידור בשליחותו ובשירותו של האויב הערבי, שכל ימיו וכל חייו מוקדשים לשקרים, רמייה כלפי עמו, כלפי ארצו בשירות הרוצחים הערבים ... ".
בהמשך התכנית, במסגרת שיחה עם מאזינה שעלתה לשידור, הוסיף המבקש ואמר כך:
" ...
מאזינה: אמנון הולצמן, עלה בשבוע שעבר
שפטל: אה, זה היה, זה השרץ, אמנון הולצמן קוראים לו?
מאזינה: ...
שפטל: תולעת יעקב
מאזינה: ...
שפטל: הוא, הפרצוף הזה זה בדיוק הפרצוף שבתקופת היישוב המאורגן היה משתתף בפעולות טרור עם הערבים".
יצוין, כי המשיב לא נטל חלק בתכנית השנייה, והדברים שנאמרו במהלכה וצוטטו לעיל נאמרו בלי שניתנה לו האפשרות להגיב. עוד יצוין, כי בעקבות אותה תכנית שלח המשיב ביום 30.9.2009 מכתב אל המבקש בו קבל על הדברים שנאמרו בה, ודרש כי תפורסם התנצלות בתכנית הבאה. בתגובה למכתב זה שלח המבקש ביום 5.10.2009 מכתב תשובה (להלן: מכתב התשובה), אך לא זו בלבד שלא נכללה בו התנצלות, אלא שהמבקש גם כינה בו את המשיב בכינוי "יודו-קוויזלינג" תוך השוואה בינו לבין אחד ממשתפי הפעולה עם הנאצים. יש לציין כי מכתב התשובה נשלח גם אל בא-כוחו של המשיב.
3. על רקע השתלשלות האירועים המפורטת פנה המשיב לבית משפט השלום בתביעה נגד המבקש, וזה השיב בתביעה שכנגד, שתיהן בעילות המבוססות על הוראות חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: החוק). תביעת המשיב נתחמה לדברים שנאמרו בתכנית השנייה בלבד. בית משפט השלום דחה את התביעה בקובעו, כי דבריו של המבקש בתכנית השנייה אינם מהווים לשון הרע במובן החוק, וזאת משום שאין להם השפעה אמיתית על שמו הטוב של אדם, והמאזין הסביר "יוכל להבחין שבדברים יש דעה אישית פוליטית מוקצנת ולא אמיתות עובדתיות". בנוגע לכינויי הגנאי בהם נקט המבקש קבע בית משפט השלום, כי אין הם מהווים לשון הרע הואיל והתכנית ידועה כ"זירה להחלפת מהלומות מילוליות". עוד ציין בית משפט השלום, כי דבריו של המבקש נאמרו בתום לב ומשכך עומדת לו הגנה לפי סעיף 15(4) לחוק. קביעה זו נומקה בכך שהמבקש היה "משוכנע כי כל הפרטים שבידיו, אחד לאחד, אמת היסטורית הם", וכי דבריו נאמרו כהבעת דעה "בקשר לעניין ציבורי". אשר למכתב התשובה מיום 5.10.2009 הוחלט כי האמור בו אינו מהווה לשון הרע משלא מתקיים תנאי ה"פרסום" הקבוע בסעיף 2(ב) לחוק. לנוכח האמור נדחתה תביעתו של המשיב. בנימוקים דומים, דחה בית משפט השלום גם את התביעה שכנגד שהגיש המבקש בגין הדברים שנאמרו בתכנית הראשונה על-ידי המשיב, בקובעו כי אלו אינם מהווים לשון הרע, אלא הם חלק מויכוח בנושאים היסטוריים.
4. על פסק דינו של בית משפט השלום הוגשו ערעור (מטעם המשיב) וערעור שכנגד (מטעם המבקש). בית המשפט המחוזי קיבל את ערעור המשיב, בקובעו כי דברי המבקש בתכנית השנייה מהווים לשון הרע. בתוך כך, הבחין בית המשפט המחוזי בין המחלוקת העובדתית-היסטורית שבין הצדדים לבין ביטויים אחרים שנאמרו בתכנית השנייה, אשר לא ניתן לייחסם למחלוקת זו. אשר למחלוקת ההיסטורית נקבע כי אין זה מתפקידו של בית המשפט להכריע בה וממילא אין לה משמעות לעניין, וזאת בהסתמך על פסק הדין ברע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר (12.11.2006) והאסמכתאות שנזכרו בו. אשר ליתר הביטויים - ביניהם "רמאי", "בזוי", "מתועב" ו"שרץ" - נקבע כי הם מהווים לשון הרע. קביעה זו נומקה בכך שביטויים אלו, אשר לא ניתן לקשרם לויכוח הפוליטי-היסטורי שבין הצדדים, היו חריפים ביותר, נאמרו בפומבי ובאופן חוזר ונשנה. הודגש, כי המבקש ייחס למשיב גם מעשים פליליים, שלא היו ולא נבראו, כאשר האשים אותו בשיתוף פעולה עם האויב ובכך שהוא "פועל בשירות הרוצחים הערביים". עוד הודגש, כי דברי המבקש לא נאמרו בלהט הדיון, אלא בפתח התכנית השנייה. בתוך כך, דחה בית המשפט המחוזי את טענות המבקש לפיהן עומדות לו הגנות שונות, בכללן "הגנת אמת הפרסום" לפי סעיף 14 לחוק ו"הגנת תום הלב" לפי סעיפים 15(2), 15(4) ו-15(10) לחוק. אשר למכתב התשובה מיום 5.10.2009, קבע בית המשפט המחוזי כי הכתוב בו מהווה לשון הרע בהיותו "פרסום" לפי סעיף 2(ב)(2) לחוק, אך עם זאת יש לראות בו "פרסום מותר" לפי סעיף 13(5), שכן חלופת המכתבים נעשתה כחלק מ"הליך משפטי". בסיכומם של דברים פסק בית המשפט המחוזי כי על המבקש לפצות את המשיב בסך של 75,000 ש"ח, בתוספת הוצאות משפט ושכר-טרחה בסך 30,000 ש"ח. אשר לערעור שכנגד שהגיש המבקש, זה נדחה על הסף בהחלטה מיום 29.7.2013 והבקשה אינה מופנית כלפי קביעה זו.
כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי, מופנית הבקשה שלפניי.
הבקשה