א. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופט שינמן) בע"א 18020-10-12 מיום 2.10.13, שבגדרו נדחה ערעור המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום בפתח תקוה (השופטת קמיר-וייס) בת"א 20825-06-12 מיום 2.9.12. בית משפט השלום דחה על הסף תובענה שהגישה המבקשת. לצד הבקשה לרשות ערעור הוגשה בקשה לאיסור פרסום, וניתן צו ארעי כפי שיפורט. עסקינן בפרשה שראשיתה טיפולים על-ידי המבקשת למשיב, והמשכה בהתדיינות על הטרדות והוצאת דיבה כלפיה (וגם תביעה שכנגד).
רקע
ב. בתחילת שנת 2008 פנה המשיב למבקשת, קוסמטיקאית במקצועה, לקבלת טיפולי פנים. לאחר מספר טיפולים טען המשיב בפני הרופאה שהפנתה אותו למבקשת, כי המבקשת גרמה לו לנזק בעור הפנים. בנסיבות אלה הפסיקה המבקשת את הקשר עם המשיב, ועל פי הטענה, הלה החל להטרידה טלפונית ולאיים עליה. בעקבות זאת הגישה המבקשת תלונה במשטרה, שהובילה, כך נראה, להפסקת ההטרדות. המבקשת הגישה בשנת 2011 תביעה כספית לבית המשפט לתביעות קטנות (ת"ק 45583-05-11) בגין הנזק שנגרם לה, כפי שיפורט בהמשך. המשיב הגיש תביעה שכנגד. בהמלצת בית המשפט (השופטת טויסטר-ישראלי) הגיעו הצדדים להסכמה כי התביעה והתביעה שכנגד תידחינה ללא צו להוצאות כדלקמן:
"בשלב זה ולאור המלצתו של בית המשפט ומבלי איזשהו צד יודה בטענות משנהו, אנו מבקשים כי התביעה והתביעה שכנגד ידחו ללא צו להוצאות ובית המשפט ייתן תוקף של פסק דין להסדר שבנינו".
ג. בית המשפט לתביעות קטנות נתן להסדר הפשרה תוקף של פסק דין (החלטה מיום 25.8.11). כ-7 חודשים לאחר מכן ועל יסוד אירועים אלה הגישה המבקשת תביעה כספית (ת"א 20825-06-12) לבית משפט השלום בפתח תקוה בגין נזק נפשי ולשון הרע בסך של 120,000 ש"ח. המשיב עתר לדחיית התובענה על הסף.
ד. בהחלטתו מיום 4.8.12 הציע בית המשפט (השופטת קמיר-וייס) למבקשת, ועל מנת להימנע מפסיקת הוצאות, לחזור בה מתביעתה. המבקשת עמדה על התביעה, ובית משפט השלום דחה את התביעה על הסף (החלטה מיום 2.9.12). זאת משני טעמים: האחד, פסק הדין של בית המשפט לתביעות קטנות מהוה מעשה בית דין, המונע את המבקשת מלהגיש תביעה נוספת לבית משפט השלום. השני, התביעה בבית המשפט לתביעות קטנות היתה תביעה לסעד כספי, ו"התובעת אינה יכולה לחלק סעד זה לשיעורין בתביעות שונות, מה עוד שגם בתביעתה הקודמת עתרה לפיצוי בגין נזק נפשי"; זאת בהסתמך על תקנה 44 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. על המבקשת הוטלו הוצאות בגובה 5,000 ש"ח.
ה. ערעור המבקשת לבית המשפט המחוזי נדחה (ע"א 18020-10-12 מפי השופט שינמן ביום 2.10.13). נקבע, כי המבקשת לא כללה בתובענה שהגישה לבית המשפט לתביעות קטנות את מלוא הסעד שלו היא טוענת, ודי בכך כדי לדחות התובענה. כן צוין, כי המבקשת מושתקת מתביעת המשיב בגין אותה מסכת עובדות שתבעה בגינה בבית המשפט לתביעות קטנות, לאחר שהגיעה להסכמה מדעת כי תביעתה והתביעה שכנגד תידחינה. משבא למסקנה זו, לא נדרש בית המשפט לשאלה האם קם, נוכח פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות, מעשה בית דין. על המבקשת הוטלו הוצאות בגובה 9,000 ש"ח.
הבקשה
ו. בבקשה הנוכחית נטען, כי תקנות 45-44 לתקנות סדר הדין האזרחי אינן חלות על הליכים המתנהלים בבית המשפט לתביעות קטנות, וכי החלת התקנות אינה עולה בקנה אחד עם בירור יעיל ומהיר של תביעות ועם סעיף 62(ב) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1994 קובע, כי בית המשפט לתביעות קטנות "אינו קשור בסדרי הדין הנוהגים בבית משפט אחר... יפעל בדרך הנראית לו מועילה ביותר להכרעה צודקת ומהירה". הוסף, כי אף אם התקנות הנזכרות חלות, אין המדובר במקרה שבו על המבקשת היה לבקש פיצול סעדים, שכן מדובר בעילות תביעה שונות, ומכל מקום הנזק הנפשי נתגלה בבירור רק לאחר דחיית התובענה בבית המשפט לתביעות קטנות. נאמר, כי עילת התובענה בגין לשון הרע אינה נובעת מן ההטרדות הטלפוניות, אלא מדברי הבלע שהפיץ המשיב. כן נטען, כי מדובר בהליכי תביעה מורכבים אשר אינם מתאימים להידון בבית המשפט לתביעות קטנות, זאת אף נוכח סכום התביעה, החורג מגדרי סמכותו של בית המשפט לתביעות קטנות. עוד נטען, כי פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות אינו יוצר מעשה בית דין, שכן המדובר בפסק דין לאקוני, שניתן על דרך הפשרה, ואינו כולל הכרעות פוזיטיביות.
ז. לשלמות התמונה יצוין, כי המבקשת הגישה בקשה לאיסור פרסום לבית משפט השלום, אולם זו נדחתה (החלטה מיום 12.6.12 מפי השופט גולדס). בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה לאיסור פרסום בגדרי הערעור, והורה על איסור פרסום (החלטה מיום 15.10.12 מפי סגן הנשיאה שילה). ביום 12.11.13 הוריתי כאמור, לבקשת המבקשת בגדרי בקשת רשות הערעור, כי יחול איסור פרסום ארעי על פרטיה המזהים, וכי אם יבקש המשיב, יחול הדבר גם עליו.
הכרעה
ח. כלל הוא, כי על תובע לתבוע את כל הנזקים שנגרמו לו בגין עילת תביעה מסוימת במסגרת תביעה אחת, ואם לא עשה כן, מנוע הוא מלשוב ולתבוע את אשר החסיר ("תובענה תכיל את מלוא הסעד שהתובע זכאי לו בשל עילת התובענה..." - תקנה 44(א) לתקנות סדר הדין האזרחי; ו"תובע שלא כלל בתובענה חלק מהסעד או ויתר עליו, לא יגיש אחרי כן תובענה בשל חלק זה" תקנה 44(ב)). כך גם אין לפצל סעד אחד לסעדי משנה אחדים; למשל לא ניתן לתבוע סעד של פיצויים על דרך חלוקתו לסכומים ולהגיש תביעה נפרדת בגין כל סכום (ע"א 61/77 אנג'ל נ' מייש, פ"ד לא(3) 673 (1977)). כאשר מדובר בסעדים שונים, מה שאין כן באותו סעד, רשאי התובע לבקש היתר לפיצול סעדים (תקנה 45 לתקנות סדר הדין האזרחי). אולם, כאמור לא ניתן לקבל היתר לפיצול סעדים, כאשר מדובר בפיצול של אותו סעד (ע"א 532/86 המועצה לייצור ולשיווק של פרחי נוי נ' פרחי שומרון סלע בע"מ, פ"ד מג(1) 252 (1989); ע"א 2035/03 לב יסמין בע"מ נ' ת.ג.י. בע"מ, פ"ד נח(6), 447 (2004)). "עילה" בהקשר זה "היא כל אשר בלשון בני אדם נחשב לסיבה הדומיננטית של התביעה או התביעות שהוגשו" (ע"א 477/68 הופמן נ' מיכאלי, פ"ד כג(2), 52 (1969); ע"א 512/08 שופרסל בע"מ נ' מוחמד עבד אלקאדר ושות' בע"מ (2011), פסקה 11 (להלן עניין שופרסל)); לצרכי בחינתה של "זהות העילה" המבחן הוא רחב ביותר, והשיקול המנחה הוא, שהנתבע לא יוטרד בתביעות שונות בגין אותו מעשה (א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מה' 11 תשע"ג), עמ' 335 (להלן גורן)). ככל שהתובע אינו ממצה את זכותו למלוא הסעד, רואים אותו כמוותר על היתרה, והוא מנוע מתביעת החלק הנותר בתביעה נפרדת לאחר מכן. הדבר חשוב הן משיקולי צדק כלפי הנתבע, הן משיקולי יעילות, כדי למנוע סדרות נמשכות של התדיינויות.
ט. בנדון דידן, בכתב התביעה לבית המשפט לתביעות קטנות תוארה על ידי המבקשת ההשתלשלות העובדתית: פניית המשיב לטיפול, תלונותיו באוזני הרופאה המטפלת על הנזק הנטען שנגרם לו עקב הטיפול, וההטרדות הטלפוניות. נטען בכתב התביעה על יסוד השתלשלות זו ל"עגמת נפש רבה, פגיעה בעבודתה ובמהלך חייה", ולנזק כספי בגין ייעוץ, טיפול משפטי והתחקות אחר מספרי טלפון חסויים. בתביעתה לבית משפט השלום טענה המבקשת בגין אותה השתלשלות עובדתית לפיצוי בגין נכות נפשית שנגרמה לה, והנזק שנגרם לשמה המקצועי נוכח תלונותיו של המבקש בפני הרופאה. לא מצאתי מקום להתערבות בקביעת בתי המשפט הקודמים, כי עסקינן באותה עילת תביעה לה נטען בבית המשפט לתביעות קטנות, ולמעשה בפיצולו של אותו סעד שנתבקש. דומה, ש"הסיבות הדומיננטיות" לתביעה בבית משפט השלום היו ההטרדות הטלפוניות והפניה לרופאה, ולאלה טענה המבקשת גם בבית המשפט לתביעות קטנות; משנטען לנזק נפשי ולפגיעה במוניטין בגדרי השתלשלות האירועים שתוארה, דומה שאין מדובר בבית המשפט השלום בעילת תביעה שונה מזו שנטען לה בבית המשפט לתביעות קטנות. יצוין, כי בידי המבקשת עמדה אפשרות למחול על חלק מן הסעד כדי להקנות סמכות לבית המשפט לתביעות קטנות, ככל שחפצה בכך, כדי לקדם את תור ההתדיינות (גורן, 333); אולם, אין היא יכולה להישמע בטענה, כי פיצלה את הסעד "לסעדי משנה" מטעם זה, וכי באפשרותה לתבוע את היתרה בבית משפט אחר. יתר על כן, התקשיתי להלום את הטענה, כי נוכח מורכבות המאטריה של לשון הרע לא היה בידי המבקשת לפנות לבית המשפט לתביעות קטנות. סעיף 60(ב) לחוק בתי המשפט מאפשר לבית המשפט לתביעות קטנות שלא לדון בתביעה שהוגשה לו, ולהעבירה לבית משפט אחר, אם ראה שהדיון בבית המשפט לתביעות קטנות אינו מתאים. אפשרות זו אינה יכולה להוות שיקול בידי בעל דין בהחלטה האם לפצל סעדיו. עליו למצות את מלוא הסעד בתביעתו, ואם יסבור בית המשפט לתביעות קטנות כי אין הדבר מתאים, יעביר את הדיון בתובענה לבית משפט אחר. לא רק נוחותו של בעל הדין ממלאת תפקיד; גם לשיקולי צדק כלפי כולי עלמא ויעילות יש מקום, כאמור.
י. אשר לטענה כי תקנות 45-44 לתקנות סדר הדין האזרחי, אינן חלות על תובענות שהוגשו לבית המשפט לתביעות קטנות, אין לי אלא להפנות לדברי השופט -כתארו אז- גרוניס באחת הפרשות מכבר:
"תקנות סדר הדין האזרחי כוללות למעלה מ-500 תקנות המסדירות את סדרי הדין בהליכים אזרחיים. התקנות מהוות קודקס רחב, כולל ומקיף שלא נמצא אחר כדוגמתו בדין הישראלי מבחינת רוחב היריעה וההתפרסות. בצד תקנות סדר הדין האזרחי מוצאים אנו עשרות רבות של הסדרים חלקיים רבים ושונים החלים לעניין הליכים אזרחיים ספציפיים. דוגמה אחת מני רבות הינה זו בה עסקינן, היינו, תקנות שיפוט בתביעות קטנות. המעיין בתקנות השונות העוסקות בהליכים אזרחיים מחוץ לתקנות סדר הדין האזרחי לא ימצא קו אחיד או היגיון משותף לגבי סוגיית היחס בין תקנות סדר הדין האזרחי לבין ההסדר הספציפי.
תקנה 2 לתקנות סדר הדין האזרחי, שכותרתה 'תחולה', מורה בזו הלשון:
'סדר הדין בכל ענין אזרחי המובא לפני בית משפט, וכן בדיון בבית הדין המיוחד לפי סעיף 55 לדבר המלך במועצה על א"י, 1947-1922, או בדיון בבקשות לפי אותו סעיף - יהיה לפי תקנות אלה; אולם במידה שבענין פלוני נוהגים לפי סדר דין אחר - לא ינהגו לפי תקנות אלה'.
מלשון הסעיף עולה כי בהעדר הוראה אחרת יחולו ההוראות שבתקנות סדר הדין האזרחי לגבי הליכים אזרחיים. מטרתה של תקנה 2 '...למלא את החלל הקיים או העלול להיות בכל מקום שלא נקבעו תקנות דיון מיוחדות...'" (רע"א 6297/02 גולד נ' גאולת הכרך, פ"ד נז (2),108, 112 (2003)).
י"א. סעיף 62(ב) לחוק בתי המשפט ותקנה 9 לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), תשל"ז-1976, הקובעת שבית המשפט רשאי שלא להשתמש בסמכויות שהוקנו לו "אם נראה לו הדבר מועיל יותר להכרעה צודקת ומהירה", מבקשים להקנות גמישות לבית המשפט לתביעות קטנות בסדרי הדין והראיות, ומקנים לו שיקול דעת בעניין; דבר זה יש להטעים. בית המשפט לתביעות קטנות הוא כשער העיר המקראי, שבו "ועמדו שני-האנשים אשר-להם הריב" (דברים י"ט, י"ז) - שני האנשים ולא עורכי דינים ככלל - ואינו אמור להתנהל בפרוצדורליות השיפוטית הרגילה, אלא הנושאים המשפטיים נותרים לבית המשפט, לידע שלו ולשכלו הישר, לאחר שהמסכת העובדתית הוצגה בפניו. דומה, כי אי החלתן של תקנות 45-44 (בנידון דידן עסקינן כאמור בתקנה 44, שכן המדובר בבקשת אותו סעד) ביחס לתביעות שהוגשו בבית המשפט לתביעות קטנות תחטא לתכלית שביסוד תקנות אלה, אשר עיקרה להבטיח שנתבע לא יוטרד בתביעות שונות בגין אותו מעשה. פיצול תובענות עלול להוביל לבזבוז זמן ולריבוי התדיינויות, ולכך מחיר הן בזמנן השיפוטי של ערכאות המשפט והן בזמנם של בעלי הדין, כמו גם לקופה הציבורית (גורן, 330). אי החלתן של תקנות 45-44 לתקנות סדר הדין האזרחי אינה מתיישבת אף עם עקרון היעילות, שמוסד התביעות הקטנות מבקש לקדם כאמור (ראו לעניין התכלית ביסוד הקמתו של בית המשפט לתביעות קטנות רע"א 6892/13 חיימוביץ' נ' אוריון (23.2.14)), וודאי שאין בה להוביל "להכרעה צודקת ומהירה יותר", שלשמה ניתנה לבית המשפט לתביעות קטנות גמישות; זאת - שהרי