1. לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (סגנית הנשיאה ו' אלשייך), בו התקבלה בקשת המשיב 2 (להלן: המנהל המיוחד) לאשר את מכירת הנכס הנמצא ברחוב הנשיאים 22 ביבנה, הידוע גם כגוש 5169 חלקה 44 (להלן: הנכס).
2. אפתח ואומר, כי אופן ההשגה הנכון על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הינו ערעור בזכות, ולא בקשה למתן רשות ערעור. זאת, מכיוון שפסק הדין נשוא הבקשה הינו "צו בפשיטת רגל", וככזה, הערעור עליו הוא בזכות (להרחבה בעניין כללי הערעור המיוחדים בפשיטת רגל ראו למשל: רע"א 8993/04 פלונית נ' פלוני (לא פורסם, 20.9.2007)). המסקנה בדבר סיווגו הנכון של ההליך מתבקשת גם לפי כללי הערעור הרגילים, שכן פסק הדין נשוא הבקשה סוגר את עניין המכר ומסיים את הדיון. למרות המסקנה אליה הגעתי בנוגע לסיווג ההליך, החלטתי שלא לסלק הבקשה על הסף, אלא לבחון אותה לגופה. מסקנתי היא, כפי שאפרט, כי אין ממש בהשגות המבקשים. מטעם זה לא מצאתי מקום לדון בבקשה כבערעור, כפי שמאפשרת תקנה 410א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (השוו: רע"א 8010/09 אלחדד נ' עו"ד נפתלי נשר (לא פורסם, 30.6.2010)).
רקע
3. ביום 26.11.2008 נתן בית המשפט המחוזי, לבקשת נושה, צו כינוס לנכסי המשיב 1 (להלן: החייב). המשיב 2 מונה לתפקיד מנהל מיוחד בעניינו של החייב. ביום 6.9.2009 עתר המנהל המיוחד לבית המשפט בבקשה לאשר לו לפעול למכירת זכויותיו של החייב בנכס, ובכלל זה לפרסם הזמנה להציע הצעות לרכישת הזכויות בנכס ולנהל משא ומתן עם רוכשים פוטנציאליים. לבקשה זו צירף המנהל המיוחד חוות דעת שמאית שנערכה ביום 5.12.2007, לפיה ערך הנכס במימוש רגיל עומד על 450,000$, שהם 1,681,650 ש"ח בעת הגשת הבקשה. בהחלטתו מיום 14.12.2009 נעתר בית המשפט לבקשת המנהל המיוחד.
4. בהתאם להחלטת בית המשפט, פרסם המנהל המיוחד הזמנה להציע הצעות לרכישת הנכס בשני עיתונים יומיים (ידיעות אחרונות וגלובס) עד ליום 6.3.2010. בבקשתו לאישור המכר פירט המנהל המיוחד כי למיטב ידיעתו, הועלו פרטי ההזמנה להציע הצעות לרכישת הנכס גם לאתרי אינטרנט שונים המציעים, בתשלום, צפיה בפרטי נכסים הנמצאים בכינוס נכסים. המנהל המיוחד ונציגיו ערכו למתעניינים סיור בנכס והעבירו למתעניינים שביקשו זאת העתק מדוח השמאי וטופס הזמנה להציע הצעות. ברם, עד למועד שנקבע להגשת הצעות לרכישת הנכס - 6.3.2010 - לא התקבלה בידי המנהל המיוחד כל הצעה לרכישת הנכס.
5. ביום 9.3.2010, שלושה ימים לאחר חלוף המועד האחרון להציע הצעות, הועברה למנהל המיוחד הצעה לרכישת הנכס בגובה 1,500,000 ש"ח על ידי המשיב 7 (להלן: הזוכה או מר רחמני). בעקבות זאת פנה המנהל המיוחד לכל הגורמים שהביעו התעניינות ברכישת הנכס והודיעם כי בכוונתו לערוך התמחרות בין כל מי שימסור הצעה לרכישת הנכס עד ליום 20.4.2010. גם הפעם, אף אחד מהמתעניינים לא הגיש הצעה לרכישת הנכס.
משכך, פנה המנהל המיוחד למציע היחיד, מר רחמני, וביקש ממנו לשפר את הצעתו כתנאי להגשת בקשה לאישורה בבית המשפט. למחרת היום, ביום 25.4.2010, נענה מר רחמני לפניית המנהל המיוחד והעביר הצעה משופרת בסך 1,600,000 ש"ח, בצירוף שיקים בנקאיים בשיעור 10% מהצעתו, כנדרש בהזמנה להציע הצעות. לאחר מכן חתם מר רחמני על הסכם המכר שנערך על ידי המנהל המיוחד, שכלל תנאי מתלה בדבר אישורו של בית המשפט. במסגרת הסכם מכר זה, התחייב מר רחמני לשלם את הסכום המוצע על ידו, בניכוי הערבות הבנקאית, בתוך 20 ימים מיום מתן אישור בית המשפט להסכם המכר.
6. המנהל המיוחד מציין, כי בד בבד עם הגשת הצעתו של מר רחמני, ביום 21.3.2010 הגישו בניו של החייב הצעה לרכוש את הנכס תמורת 1,100,000 ש"ח. הצעה זו נדחתה על ידי המנהל המיוחד, משום שהיתה נמוכה משמעותית מהצעתו של מר רחמני ומהערכת השמאי, ולאור התנגדות הנושה הגדולה ביותר של החייב, היא המשיבה 4 (אשר תביעת החוב שלה מהווה 63% מכלל תביעות החוב שהוגשו בהליך). לאור האמור לעיל, ביום 3.5.2010 הגיש המנהל המיוחד לבית המשפט בקשה לאישור מכר הנכס למר רחמני.
7. ביום 25.5.2010 הוגשה לבית המשפט בקשה מטעם אחד, מר נעם יהב (להלן: מר יהב), לרכוש את הנכס תמורת 1,700,000 ש"ח.
8. ביום 20.6.2010 הגישו המבקשים את תגובתם לבקשה לאישור המכר. המבקשים התנגדו לאישור המכר, בטענה כי הסכום המוצע אינו משקף את שוויו האמיתי של הנכס. המבקשים טענו, כי חוות דעת השמאי שצורפה לבקשה לאישור המכר נערכה בשנת 2007 ואינה רלוונטית עוד בשנת 2010. לטענתם, שוויו העדכני של הנכס הוא 2,500,000 ש"ח. עוד טענו המבקשים, כי היה על המנהל המיוחד לפעול בשקידה יתרה לפרסם את הנכס כראוי. כך, היה עליו לפעול לפרסום נוסף בעיתונות, כולל בעיתונות מקומית, להיעזר במתווכים הפועלים בעיר יבנה ולפרסם באינטרנט. לאור האמור ביקשו המבקשים מבית המשפט לאשר את בקשתו של מר יהב או לערוך התמחרות מחודשת.
9. ביום 4.7.2010 הגיש המנהל המיוחד לבית המשפט בקשה למתן החלטה. ביום 14.7.2010 הגישו המבקשים לבית המשפט תגובה לבקשה למתן החלטה. בתגובה זו המבקשים חזרו על טענותיהם בתגובה לבקשה לאישור המכר. בנוסף, המבקשים צירפו לתגובתם הצעה חדשה לרכישת הנכס, מטעם מציע בשם רפאל סויסה (להלן: מר סויסה), בסך 1,800,000 ש"ח. המבקשים ביקשו לאשר את מכירת הנכס למר סויסה.
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
10. בפסק דינו מיום 26.8.2011 נעתר בית המשפט לבקשת המנהל המיוחד לאשר את המכר. בית המשפט דחה את הצעתו של מר יהב. נקבע, כי אכן מדובר בהצעה הגבוהה במקצת מההצעה הזוכה, עם זאת, העיקרון של השאת תמורת המכר לטובת הנושים אינו חזות הכל, ובמקרה של הגשת הצעת מכר מאוחרת, לאחר שכבר הסתיימו למעשה הליכי המכר והוגשה בקשה לאישורו לבית המשפט, עומדים כנגד עקרון זה אינטרסים כבדי משקל, אשר יש לבחון גם אותם ולאזן ביניהם לבין עקרון השאת קופת הנושים. בנסיבות העניין, ולפי המבחנים שנקבעו בע"א 509/00 לוי נ' ברכה, פ"ד נה(4), 410 (2001) (להלן: עניין ברכה), אין כל סיבה להתערב בשיקול דעתו של המנהל המיוחד ולקבל את הצעתו של מר יהב. בית המשפט הוסיף כי הצעה זו הוגשה באיחור ניכר של למעלה מחודשיים וחצי, ללא הסבר כלשהו לאיחור הרב ותוך הקניית יתרון בלתי הוגן למר יהב, שיכול היה לברר את גובה ההצעה הזוכה. כמו כן, התמורה שהוצעה על ידו אינה נושאת יתרון כלכלי משמעותי, שכן מדובר בתוספת של כ-6% בלבד על ההצעה הזוכה. בנסיבות אלה, אין בהצעה המאוחרת כדי לגבור על האינטרסים החשובים של שמירת הגינות הליכי המימוש והגנה על אמון הציבור בהם, וכן כיבוד אינטרס הציפייה וההסתמכות של הזוכה. אינטרס זה מתעצם ככל שחולף זמן רב יותר מיום ההודעה על זכייתו וחתימתו על חוזה המכר. למעלה מן הדרוש ציין בית המשפט, כי במסגרת הצעתו לא העלה מר יהב ולו טענה אחת לגבי תקינותם והגינותם של הליכי המכר. בית המשפט הוסיף, כי הליכים אלה נבחנו על ידו ונמצאו תקינים, וכי כל שנעשה בהם הינו במסגרת מתחם שיקול דעתו הסביר של המנהל המיוחד.
בהקשר זה קבע בית המשפט, כי אין בטענת המבקשים באשר לצורך בפרסום בעיתונות מקומית ובאינטרנט, כדי לבטל את הסכם המכר. אכן, ייתכן כי פרסום כאמור היה מביא להתעניינות רבה יותר בנכס, וכפועל יוצא להצעה גבוהה במעט. עם זאת, התנהלות המנהל המיוחד ופרסום המודעות בעיתונות היומית הארצית הינה סבירה ומקובלת בהליכים כגון זה, ולא נמצא בה כל פגם. רק במקרים חריגים יחליף שיקול הדעת של בית המשפט את שיקול דעתו של בעל התפקיד, למשל במקרים בהם פעל בעל התפקיד בחוסר סבירות קיצוני או בחוסר הגינות. ברי כי אין זה המצב במקרה שלפנינו.
עוד נקבע, כי על אף שהמבקשים טוענים כי שוויו של הנכס הוא 2,500,000 ש"ח לפחות, הם לא הציגו ולו אסמכתה אחת התומכת בטענותיהם. המבקשים סבורים כי הערכת השמאי שבידי המנהל המיוחד היא חסרת תוקף, אך הם נמנעו מלצרף חוות דעת חלופית מטעמם. המבקשים אף נמנעו מלספק ראיות "חלשות" יותר לשווי הנכס הנטען על ידם, כגון מידע על עסקאות שבוצעו בנכסים דומים, פרסומים מהעיתונות המקומית ומלוחות הנדל"ן השונים התומכים במחירי הנכסים בעיר יבנה, וכיוצא באלה אסמכתאות. חלף הצגת אסמכתאות כאמור, הסתפקו המבקשים בהצהרות בלבד - הצהרות שלא גובו בתצהיר כדין. נוסף על כל האמור לעיל, וחרף הנטען על ידם, תומכים המבקשים בהצעתו של מר יהב, הנמוכה בעשרות אחוזים משווי הנכס הנטען על ידם, וגבוהה רק במעט מההצעה הזוכה. במצב דברים זה קבע בית המשפט, כי קשה מאוד לקבל את טענותיהם.
לפני סיום התייחס בית המשפט לתגובתם של המבקשים לבקשה למתן החלטה, שהוגשה ביום 14.7.2010. בית המשפט ציין, כי התגובה הוגשה בניגוד לסדרי הדין ומבלי שקיבלו רשות לכך. בתגובה זו העלו המבקשים את דבר קיומה של הצעה נוספת בסך 1,800,000 ש"ח מטעם רפאל סויסה. עיון בהצעה מגלה, כי היא נחתמה יום קודם לכן, ב-13.7.2010. בית המשפט קבע, כי אין לקבל הצעה זו, אשר הוגשה כבדרך אגב, באיחור של לא פחות מארבעה חודשים מהמועד האחרון להציע הצעות, במסגרת תגובה שהוגשה לבית המשפט ללא רשות ובניגוד לסדרי הדין, ולאחר שהוגשו כלל תגובות הצדדים בתיק והבקשה נשלחה לקבלת עמדתו הסופית של כונס הנכסים הרשמי. בית המשפט קבע, כי כל שנאמר לגבי הצעתו של מר יהב, נכון גם לגבי הצעתו של מר סויסה, וביתר שאת. כך בפרט לגבי הפגיעה באינטרס הציפיה וההסתמכות של הזוכה, אשר הלך והתעצם נוכח הזמן הרב שחלף. בנסיבות אלה, מובן כי אין בתוספת הכלכלית השולית של ההצעה כדי לרפא את הפגמים המהותיים שיווצרו בהליך כולו, ובאינטרס הציפיה של הזוכה בפרט, אם תתקבל ההצעה המאוחרת וידחה הסכם המכר כמבוקש. על כן, נדחתה התנגדות המבקשים על כל סעיפיה. בקשת המנהל המיוחד לאישור המכר נתקבלה על כל עתירותיה: אישור מכר הנכס למר רחמני תמורת 1,600,000 ש"ח תוך הסרת העיקולים, צו המניעה והערות האזהרה הרשומים על הנכס; פריעת החוב המובטח לבנק מזרחי טפחות בע"מ מתוך תמורת הנכס; מתן הוראה לחייב לפנות את הנכס.
מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי.
הבקשה לעיכוב ביצוע
11. המבקשים לא עדכנו כי הגישו בקשה לעיכוב ביצוע לבית המשפט המחוזי, יום לאחר הגשת בקשת רשות הערעור, וממילא לא עדכנו לגבי ההחלטה בה. על כך למדתי מהודעה מעדכנת שהגיש המנהל המיוחד, ולכך עוד אתייחס בהמשך. לגוף העניין: ביום 11.10.2010 הגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו מיום 26.8.2010. ביום 2.1.2011 החליט בית המשפט "לדחות את הבקשה בשתי ידיים". בית המשפט הבהיר, כי פסק דינו ניתן בהסכמת המנהל המיוחד, כונס הנכסים הרשמי, והנושה הגדולה ביותר של החייב וחרף התנגדות המבקשים. בית המשפט ציין, כי בקשת המבקשים הוגשה בחלוף לא פחות מ-45 ימים ממועד מתן פסק דינו, ללא מניינם של ימי הפגרה. במהלך התקופה ביצע המנהל המיוחד את עיקר הפעולות הדרושות לשם השלמת הליך המכר, ואף בוצעו מרבית העתירות שעיכובן מבוקש. כך, המנהל המיוחד והזוכה חתמו על חוזה המכר ועל הדיווחים השונים לרשויות המס, הזוכה השלים את יתרת התמורה, המנהל המיוחד הגיש בקשה לפטור מתשלום מס שבח, ועוד. בית המשפט קבע, כי אין ספק שבנסיבות העניין, מדובר בשיהוי ניכר היורד לשורשו של עניין והפוגע באופן מובהק באינטרס ההסתמכות והציפיה של הזוכה, ודי בכך כדי לדחות הבקשה. בית המשפט הוסיף, כי המבקשים עשו להם לנוהג להגיש בקשותיהם ותגובותיהם באיחור ותוך זלזול מופגן בסדרי הדין.