בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בחיפה (כבוד השופטת ש' ברסלב) מיום 27.6.11 בתיק ה"פ 35895-06-11 (בקשה מס' 1) ("
ההחלטה"). בהחלטה דחה בית המשפט קמא את בקשת המבקש למתן צו מניעה זמני האוסר על המשיבים לנקוט נגדו בהליכי הוצאה לפועל לשם ביצועו של פסק דין שניתן על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב בתיק ה"פ 4178-05-11, אשר לפיו אושר פסק בוררות שהתקיימה בין הצדדים ("
פסק הדין").
עיינתי בבקשה ובנספחיה והחלטתי לדחותה.
הרקע, בקיצור הנדרש, הוא שבפסק הבוררות, אשר אושר בפסק הדין, חויב המבקש לשלם למשיבים סכום של 282,320 ש"ח בצירוף מע"מ והפרשי הצמדה וריבית מיום 31.12.05. המבקש שילם למשיב 2 את חלקו על פי פסק הדין, ואילו למשיב 1 ("
רוט") הוא שלח הודעה שלפיה הוא מקזז מן הסכום המגיע לרוט על פי פסק הדין את הסכום שהוא שילם לבנק דיסקונט לישראל בע"מ ("
הבנק") כפירעון חוב המגיע לבנק מן המבקש ומרוט כערבים לחוב של חברה שבבעלותם המשותפת. המבקש הגיש לבית המשפט קמא תובענה על דרך של המרצת פתיחה שבה עתר לפסק דין הצהרתי שלפיו, בין היתר, הוא פרע את חובו על פי פסק הדין, הן על דרך תשלום למשיב 2, הן על דרך קיזוז הסכום שאותו שילם לבנק מחובו כלפי רוט על פי פסק הדין.
בגדר התובענה הגיש המבקש בקשה לצו מניעה זמני שיאסור על המשיבים לנקוט בהליכי הוצאה לפועל לשם אכיפת פסק הדין. המבקש טען כי הוא פרע את חוב פסק הדין במלואו ובהחלטה, המנומקת לעילא, דחה בית המשפט קמא את בקשתו. עיקר נימוקו היה שעתירתו של המבקש היא, למעשה, לעיכוב ביצוע פסק הדין. בית המשפט קמא סבר, שעל אף שבנסיבות העניין אין תחולה לתקנות 471-466 של תקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד-1984 ("
התקנות"), שכן פסק הדין הוא חלוט, ייתכן שניתן לעשות שימוש בסמכות הנתונה לבית המשפט מכוח סעיף 75 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] תשמ"ד-1984. אולם כאשר הוא נפנה לבחון את השיקולים הרלוונטיים למתן סעד זמני, כמפורט בתקנה 362 לתקנות, הוא הגיע למסקנה שהמבקש לא הראה טעם מספיק למתן הסעד הזמני המבוקש, ובעיקר מפני שאין ביכולתו להצביע על נזק שאינו ניתן לתיקון אם לא יינתן לו סעד זה.
בבקשה הנוכחית טוען המבקש שטענת הקיזוז, שלטענתו קיימת לו ביחס לחובו כלפי רוט, אינה ניתנת לבירור בגדר טענת "פרעתי" שניתן להעלותה על פי סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל תשכ"ז-1967, ומכאן הצורך להגיש את התובענה בדרך של המרצת פתיחה בבית המשפט קמא. הוא מוסיף וטוען שבניגוד לנאמר בהחלטה, צריך היה בית המשפט קמא להתייחס לבקשה לסעד זמני כאל בקשה לעיכוב ביצוע עד שיינתן פסק דין בתובענה העיקרית שבה, לטענתו, יש סיכוי שתתקבל טענת "פרעתי" המבוססת על טענת הקיזוז. מעבר לכך, גם בשאר נימוקי הבקשה מפליא המבקש לנמק מדוע אך מובן הוא שיש לקבל את טענת הקיזוז שאותה העלה ומדוע טובים סיכוייו לזכות בתביעה.
ייתכן שכך הדבר, ואיני מחווה דעה בעניין זה, אלא שאין בפי המבקש כל טענה רצינית בנושא מאזן הנזקים. הוא טוען, אמנם, שעל פי ההלכה שנפסקה, ככל שסיכויו טובים יותר כך פוחת משקלו של שיקול מאזן הנזקים, אלא שלאחר ששבתי ועיינתי בכל טענותיו לא עלה בידי להבין מהו הנזק שייגרם לו אם ישלם לרוט את הסכום שנקבע בפסק הדין. אכן, אם לא יינתן בידי המבקש הסעד הזמני המבוקש יהא עליו לשלם לרוט, ובמובן זה יתייתר הדיון בהליך שבו פתח המבקש בבית המשפט קמא, אלא שהמבקש אינו מצביע על כל סיבה המונעת ממנו לתבוע מרוט את הסכום המגיע לו, לטענתו, וזאת לאחר שישלם לרוט את המגיע על פי פסק הדין. בעניין זה טען המבקש שאם ישלם תחילה, יארך הזמן עד אשר יוכל להיפרע בתביעה שאותה יגיש נגד רוט. ועוד הוא טוען כי נקיטת הליכי הוצאה לפועל נגדו תגרום לו נזקים הן לרכושו והן למוניטין שלו וכלשונו כמי
"שכביכול אינו פורע את חובותיו וננקטים נגדו הליכי הוצאה לפועל".
לטענות המבקש אין בסיס מספיק ואני רואה לדחותן.
ראשית, מפני שההלכה היא שלמעט במקרים יוצאי דופן, שזה איננו אחד מהם, ערכאת ערעור אינה מתערבת בשיקול דעתה של הערכאה הראשונה בכל הנוגע למתן סעד זמני או לסירוב לתיתו (רע"א 6934/10
כספי תעופה בע"מ נ'
JSC AEROAVIT AIRLINES (טרם פורסם, 28.10.10), רע"א 1668/11 אדמונד לוי
נ' דור אלון אנרגיה בישראל (1988) בע"מ (טרם פורסם, 27.7.11)).
שנית, וזה העיקר, הנזקים שעליהם מצביע המבקש אינם נזקים של ממש, ומכל מקום אינם כאלה שלא ניתן לתקנם, וכשלעצמי אני אף קרוב לומר שאין מדובר בנזק כלל. נקודת המוצא היא שנגד המבקש ניתן פסק דין ומכוחו הוא חייב בתשלום לרוט. יהא אשר יהא משקלה של טענת הקיזוז שאותה הוא מעלה כלפי רוט, או של זכותו לברר את הטענה בהליך משפטי שאותו הוא פתח בבית המשפט קמא, דומה כי משקלה של חובתו לקיים את פסק הדין אינו נופל ממשקלן של זכויותיו הנטענות, והקשיים כביכול שבפניהם הוא יעמוד אם ישלם את חובו אינם מצדיקים, לדעתי, למנוע מן המשיבים את אכיפת פסק הדין כלפיו. כאן המקום לציין כי האסמכתא שאותה הביא המבקש לתמוך בטענתו בדבר ההצדקה לעכב את ביצוע הליכי ההוצאה לפועל, היינו ע"א 547/61
צבי סבירסקי נ' חנה וינוגרד, פ"ד טז 943 (1962) ("
עניין סבירסקי"), איננה רלוונטית לענייננו. העניין שנדון שם היה הוצאתה לפועל של משכנתה הרשומה על ביתה של המשיבה, והסעד שהתבקש היה צו זמני כנגד המשך הליכי ההוצאה לפועל, עד אשר יינתן פסק דין בתובענה שבה התבקשה הצהרה שחוב המשיבה נפרע במלואו. התקשיתי לראות כיצד ניתן להסיק מעניין סבירסקי מסקנות כלשהן לענייננו, במיוחד כאשר בוחנים את העניין באספקלריה של הנזק העלול להיגרם למבקש הסעד הזמני. מושכלות ראשונים הם שכאשר מדובר במימוש משכנתה, אזי אם לא יינתן סעד זמני והתובע יזכה בתביעתו, שוב לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו, ומשום כך הנטייה היא להקל על המבקש (רע"א 7276/09
בנק הפועלים בע"מ נ' מרגלית טוויל (טרם פורסם 3.12.09)). בענייננו שונה המצב, וכל טענתו של המבקש היא שמשך הזמן שיידרש לו להיפרע מרוט עלול להתארך. ייתכן שכך הדבר, אלא שזהו נזק של חסרון כיס בלבד שעליו מפצים על ידי פסיקת ריבית, הפרשי הצמדה והוצאות משפט, ואין לומר שהוא אינו ניתן לתיקון.
הטענה בדבר נזק שייגרם למבקש כתוצאה מנקיטת הליכי הוצאה לפועל נגדו גם היא אינה מבוססת די הצורך, שהרי אין צריך לומר שהליכי הוצאה לפועל ננקטים רק נגד מי שאינו מקיים חיוב שנפסק נגדו בפסק דין, וממילא אם ישלם המבקש את חובו לפי פסק הדין - לא יהיה מקום לנקוט נגדו הליכי הוצאה לפועל ואין צפוי להיגרם לו כל נזק בקשר לכך.
הבקשה נדחית.
ההחלטה שניתנה ביום 17.7.11, שלפיה נאסר על המשיבים לנקוט או להמשיך בהליכי הוצאה לפועל,מתבטלת.
משלא נתבקשה תשובה אין צו להוצאות.
ניתנה היום, ב' אב תשע"א, 02 אוגוסט 2011, בהעדר הצדדים.