לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט א' דראל) מיום 5.1.2014 בת"א 27421-11-12, במסגרתה התקבלה בקשת המשיבה לעיכוב ההליכים המתנהלים בתובענה שהגישה המבקשת כנגדה, לנוכח קיומה של בוררות בין הצדדים.
תמצית הרקע העובדתי
1. האחים אליהו, עזרא, יעקב וציון אלפי פעלו בעבר יחדיו כשותפים בעסקי בנייה. המבקשת, זיוה אלפי, הינה אשתו של אליהו אלפי ז"ל (להלן: המבקשת). שלושת האחים אלפי החזיקו במשותף בעבר בשלוש דירות ברח' שבטי ישראל בירושלים (להלן: הדירות). בשלב מסוים במהלך שנות ה-80 נקלעה השותפות לקשיים וצברה חובות לנושים שונים, ובהם בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן: הבנק). הבנק הגיש תביעה כנגד האחים אלפי וכנגד בני משפחותיהם. בהליך זה יוצגו בני משפחת אלפי, לרבות המבקשת, על ידי עו"ד מרדכי קרויזר (להלן: עו"ד קרויזר). הליך זה הסתיים בפשרה לפיה ישלמו בני משפחת אלפי לבנק סך של 1,750,000 ש"ח. לשם פירעון חוב זה וחובות נוספים ביקשו האחים אלפי למכור את הדירות, ולפיכך התנהל בין האחים לבין המשיבה, עמותת חוט של חסד (להלן: העמותה), משא ומתן בנוגע למכירת הדירות. בסופו של יום נחתמו הסכמי מכר למכירת הדירות ממשפחת אלפי לידי העמותה, בתמורה לסך של 6,000,000 ש"ח. על הסכמי המכר חתומים בני משפחת אלפי, ובהם המבקשת שהייתה בעלת זכויות ב-12.5% מהדירות. בהסכמי המכר נכללה תניית בוררות, לפיה יידונו תביעות בין הצדדים בנוגע להסכם בבית הדין של הרב עובדיה יוסף בלבד. כמו כן, נכלל בהסכמי המכר סעיף שקובע כי על ההסכמים יחולו דיני מדינת ישראל (להלן בהתאמה: סעיף הבוררות וסעיף דיני מדינת ישראל).
2. בין העמותה לבין בני משפחת אלפי התגלעו מחלוקות בנוגע להסכמי המכר, ומשכך פתחה העמותה בהליכי בוררות כנגד בני משפחת אלפי בבית הדין לממונות "מגיני ארץ", בהתאם לסעיף הבוררות. כתב התביעה המקורי שהגישה העמותה ציין כנתבעים את "משפחת אלפי", ללא ציון נתבעים ספציפיים. בהמשך הוגש כתב תביעה מתוקן כנגד עו"ד קרויזר בנאמנות עבור לקוחותיו, בני משפחת אלפי. בפועל, יוצגו כל הנתבעים בבוררות על ידי עו"ד קרויזר. בכתב התביעה המתוקן טענה העמותה כי הסכמי המכר הופרו על ידי בני משפחת אלפי ועל ידי עו"ד קרויזר, בין היתר בשים לב לכך שלא ניתן לרשום את הזכויות בדירות על שם העמותה על אף שחלפו כשבע שנים ממועד חתימת הסכמי המכר, וזאת בגין חובות שהותירו בני משפחת אלפי. משכך תבעה העמותה לחייב את בני משפחת אלפי לשלם לה פיצויים בגין נזקיה. הליך הבוררות החל בחודש אפריל 2009, ובמסגרתו התקיימו מספר ישיבות, כאשר האחרונה שבהן התקיימה בחודש אוגוסט 2012. בחודש נובמבר 2012 הגישה המבקשת תובענה לבית המשפט המחוזי בירושלים, וממועד זה נפסק הליך הבוררות.
3. כאמור, בחודש נובמבר 2012 הגישה המבקשת תובענה כנגד העמותה וכנגד נתבעים נוספים, בהם בני משפחת אלפי. המבקשת טענה, בתמצית, כי לא הייתה מעורה בפרטי המשא ומתן בין העמותה לבין האחים אלפי, וכי בחודש נובמבר 2007 הגיעה למשרדו של עו"ד קרויזר וחתמה על הסכמי המכר, לאחר שהוסבר לה כי לאחר ניכוי תשלום החוב לבנק ולנושים נוספים, ייוותר ברשותה סך של כ-500,000 ש"ח. לטענת המבקשת, פניותיה הרבות לעו"ד קרויזר לקבלת הכספים המגיעים לה מתוך התמורה ששולמה על ידי העמותה לא סייעו לה. המבקשת טענה כי בהמשך התברר לה שהעמותה הפרה את הסכמי המכר, בכך שלא שילמה סך של כ-1,800,000 ש"ח מהתמורה על אף שקיבלה את החזקה בדירות. בנוסף נטען כי התברר למבקשת שעו"ד קרויזר גבה שכר טרחה מופרז מתוך כספי התמורה. עוד טענה המבקשת כי התמורה לא חולקה באופן הוגן בין בני משפחת אלפי, וכי חלק מהחובות ששולמו מתוך התמורה היו חובות אישיים של חלק מבני המשפחה. בסופו של יום טענה המבקשת כי הסכום שקיבלה לידיה מכספי המכירה, בסך של כ-100,000 ש"ח בלבד, אינו משקף את התמורה שמגיעה לה כדי חלקה בדירות. הסעד שהתבקש בתובענה היה סעד הצהרתי לפיו הסכמי המכר מבוטלים נוכח ההפרות היסודיות, וכן התבקש סעד של מינוי כונס נכסים על הדירות, אשר יפעל למימושן ולחלוקת הכספים בין בני משפחת אלפי, בהתאם לזכויותיהם בדירות.
4. העמותה הגישה כתב הגנה, במסגרתו נטענו טענות שונות בדבר הפרת הסכמי המכר מצד בני משפחת אלפי ובדבר חוסר תום לב בניהול המשא ומתן, לנוכח חובות גדולים שהותירו בני המשפחה לרשויות המס מבלי לעדכן את העמותה מבעוד מועד. לצד כתב ההגנה הגישה העמותה בקשה לסילוק התובענה על הסף ובקשה לעיכוב הליכים, לנוכח סעיף 5 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות). המבקשת הגישה תגובה, ובמסגרתה טענה כי היא אינה מתנגדת עקרונית לקיומו של הליך בוררות, אלא שלטענתה קריאת סעיף הבוררות במשולב עם סעיף דיני מדינת ישראל בהסכמים מעלה שאין אפשרות מעשית לקיים את הבוררות לפני המוסד שעליו הוסכם. נטען כי בסעיף הבוררות נקבע יהיה בורר מבית דין רבני שדן אך ורק על פי דין תורה, ואילו בסעיף דיני מדינת ישראל נקבע שהדין המהותי שלפיו יידון ההסכם יהיה דין מדינת ישראל. נטען כי על אף שלבית הדין שדן בבוררות ישנה היכולת לדון בהתאם לדיני מדינת ישראל, הרי שאין כל ספק שהוא אינו מוכן לעשות זאת "על פי טבעו ומהותו", ולפיכך אין שום אפשרות להעביר את הסכסוך לבירור לפניו. לטענת המבקשת, הסתירה בין הסעיפים תוביל בסופו של דבר לביטול פסק הבוררות בהתאם לסעיף 24(7) לחוק הבוררות, ומשכך אין הצדקה לעכב את ההליכים בתובענה. עוד נטען כי הסכמת הצדדים בדבר הדין שחל על ההסכמים הינה מהותית עשרות מונים מהסכמתם בדבר זהות הבורר, ומשכך נטען כי יש להעדיף את בירור המחלוקות בין הצדדים לפני בורר אחר שימונה על ידי בית המשפט ושיונחה לדון בבוררות על פי דיני מדינת ישראל. לבסוף טענה התובעת כי כלל לא הייתה מודעת להליך הבוררות, וכי עו"ד קרויזר כלל אינו מוסמך לייצגה בהליך זה.
עיקרי פסק דינו של בית המשפט המחוזי
5. בית המשפט המחוזי קיבל את בקשת עיכוב ההליכים שהגישה העמותה, בשים לב להליך הבוררות שמתנהל בין הצדדים. נקבע כי העמותה אמנם לא תמכה את בקשת עיכוב ההליכים בתצהיר, כפי שהיה עליה לעשות, אך די בכך שהעמותה הראתה שהסכמי המכר כוללים סעיף בוררות ושמתקיים בפועל הליך בוררות ממושך וענייני בין הצדדים. בית המשפט דחה את טענת המבקשת בדבר פרשנות הסכמי המכר, לפיה קיימות בהסכמים שתי הוראות סותרות. נקבע כי כעיקרון, ככל שמתעוררים ספק או סתירה בנוגע להסכם בוררות, יש להעניק להסכם בוררות פרשנות מרחיבה, על מנת ליתן תוקף להסכמת הצדדים לברר את המחלוקות בבוררות, וכי ממילא על פי דיני החוזים יש ליתן עדיפות לפרשנות שמאפשרת את קיום הליך הבוררות על פני פרשנות שמביאה לביטולו. באשר לנסיבות הקונקרטיות דנן, נקבע כי הפרשנות המתבקשת לשני הסעיפים אינה שוללת את קיום הבוררות לפני הבורר שהוסכם עליו, וזאת בשים לב לעובדה שהעמותה הינה ישיבה חרדית ובשים לב לקביעה המפורשת בהסכם באשר לזהות הבורר שנעשתה מתוך מודעות לכך שמדובר בבית דין שאינו בהכרח לפי דיני מדינת ישראל. עוד נקבע כי הדעת נותנת שהצדדים ידעו והניחו שעל אף שהוכנס בהסכמים סעיף דיני מדינת ישראל הרי ש"אין להוציא מכלל אפשרות כי דיון בסכסוך בפני הבורר המוסכם אינו בהכרח מתקיים לפי הדין הזה". משכך, נקבע כי יש להעדיף את הפרשנות המקיימת את הסכמת הצדדים על פני פרשנות אחרת שמביאה לתוצאה שעומדת בניגוד מוחלט להסכמת הצדדים כפי שבאה לידי ביטוי בהסכמים. בד בבד דחה בית המשפט את הבקשה לסילוק התובענה על הסף, בקובעו כי אין לבקשה זו יסוד וכי די בהיעתרות לבקשת עיכוב ההליכים.
בקשת רשות הערעור
6. המבקשת שבה במסגרת הבקשה דנן על טענותיה לעניין הסתירה שבין סעיף הבוררות לבין סעיף דיני מדינת ישראל שבהסכמי המכר. נטען כי מקום בו קיימת חוסר בהירות או סתירה בין קביעת הצדדים בנוגע לדין המהותי שיחול על הסכסוך לבין זהות הבורר, כפי שקרה במקרה דנן, יש להעדיף את האפשרות של בירור המחלוקות על פי הדין המהותי המוסכם לפני בורר חלופי שאינו הבורר המוסכם, על פני האפשרות של בירור המחלוקות לפני הבורר המוסכם על פי דין מהותי שאינו מוסכם. נטען כי "בהחלטתו זו עקר בית המשפט קמא מתוך הסכם הבוררות שבין הצדדים את העיקר (הדין החל) והותיר אך ורק את השולי (זהות הבורר)". בנוסף מסתמכת המבקשת על פסיקתו של בית משפט זה, בה נקבע כי אין לגזור מהסכמת הצדדים להביא עניינם לבוררות בפני רב או בית דין דתי את המסקנה שמדובר גם בהסכמה בדבר תחולת הדין הדתי על הסכסוך, וכי יש להוכיח שהצדדים הסכימו במפורש שהרב או בית הדין הדתי ידונו בסכסוך על פי הדין הדתי ולא על פי דיני מדינת ישראל.
דיון והכרעה
7. לאחר שעיינתי בהחלטת בית המשפט המחוזי ובבקשה דנן, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות, אף מבלי לקבל את תשובת העמותה.
8. כידוע, רשות ערעור על החלטות ופסקי דין של בית המשפט בענייני בוררות ניתנת במקרים חריגים ומצומצמים בלבד המעוררים שאלה עקרונית, משפטית או ציבורית, אשר חורגת מעניינם הפרטי של הצדדים, או במקרים בהם נדרשת התערבותו של בית משפט זה משיקולי צדק או מניעת עיוות דין [ראו למשל: רע"א 5067/09 שרבט נ' שרבט, בסעיף 26 (3.1.2011)]. איני סבור שהמקרה דנן הינו אחד מאותם מקרים חריגים המצדיקים מתן רשות ערעור בענייני בוררות, ולא בכדי המבקשת אינה טוענת כי מדובר במקרה כזה. נהפוך הוא, מעיון בטענות המבקשת עולה כי מדובר בטענות פרטניות בנוגע לפרשנות הסכמי המכר הקונקרטיים שנחתמו בין העמותה לבין בני משפחת אלפי, לרבות הפרשנות שיש להעניק להסכמים הללו על מנת ליישב את הסתירה לכאורה שמתגלה בין סעיף הבוררות לסעיף דיני מדינת ישראל. סבורני כי מדובר בטענות זהות לטענות שנדונו בבית המשפט המחוזי ושנדחו על ידו, ומשכך מדובר בטענות "ערעוריות" באופיין שאינן מצדיקות כשלעצמן מתן רשות ערעור. ממילא לא מצאתי שהטענות הללו מעלות שאלה עקרונית, משפטית או ציבורית, שחורגת מדל"ת אמותיו של הסכסוך הפרטני, ואף לא מצאתי שנגרם למבקשת עיוות דין. די בכך כדי לדחות את הבקשה.
9. בבחינת למעלה מן הצורך אעיר כי אף אם אניח לצורך הדיון כי הפרשנות המוצעת על ידי המבקשת להסכמי המכר הינה פרשנות אפשרית שאינה נופלת בסבירותה מהפרשנות המוצעת על ידי העמותה אשר התקבלה על ידי בית המשפט המחוזי - ואינני קובע מסמרות בנקודה זו - הרי שיש להביא בחשבון את העובדה כי הליך הבוררות התנהל במשך שלוש שנים עד למועד הגשת התובענה על ידי המבקשת לבית המשפט המחוזי, ובמשך כל הזמן הזה לא ראתה המבקשת לנכון לטעון טענות בדבר הסתירה הקיימת לטענתה בין סעיפי ההסכמים. משכך, סבורני כי צדק בית המשפט המחוזי בקובעו שיש לבחור בפרשנות שמקיימת את הליך הבוררות על פני פרשנות שמבטלת אותו בדיעבד.
10. לנוכח האמור לעיל, דין הבקשה להידחות. מכיוון שלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.
ניתנה היום, ב' בניסן התשע"ד (2.4.2014).
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. אב