בקשת רשות ערעור על פסק דינו מיום 11.9.2013 של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' סגן הנשיאה י' שנלר והשופטים ד"ר ק' ורדי ו-ח' ברנר) בע"א 46837-03-12, במסגרתו התקבל ערעורם של המשיבים על פסק דינו מיום 30.1.2012 של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' סגן הנשיאה א' קידר) בת"א 174104/09, נקבע כי האירוע בו נפגעה המשיבה 1 (להלן: הקטינה) הוא תאונת דרכים והתיק הוחזר לבית משפט השלום לפסיקת הפיצויים.
רקע והליכים קודמים
1. כפי שעולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי, ביום 30.3.2001 נפגעה הקטינה, בהיותה הולכת רגל, מרכב, בו נהג דודה, בעת שנסע לאחור. בסמוך לאחר התאונה הגיעה הקטינה לחדר מיון. הוריה של הקטינה (הם המשיבים 3-2) הגישו תביעת פיצויים נגד נהג הרכב הפוגע (הוא המשיב 4) ומבטחות הרכב (הן המבקשות), בגין נזקי הגוף שנגרמו לקטינה באירוע. המבקשות מנגד, הכחישו כי ארעה תאונת דרכים בה נפגעה הקטינה וממילא את חובתן לפיצוי בגינה.
2. בית משפט השלום דחה את תביעתם של המשיבים. בית המשפט קבע כי בחינת עדויות המשיבים והראיות שהוגשו מעלה סתירות רבות ומהותיות בין הגרסאות השונות שנמסרו לעניין הנסיבות בהן נפגעה הקטינה. נקבע, כי סתירות אלה יורדות לשורשו של עניין ופוגמות באמינות העדים. משכך, נקבע כי המשיבים לא עמדו בנטל הרובץ לפתחם להוכיח כי הקטינה נפגעה בתאונת דרכים, והתביעה, כאמור, נדחתה.
3. ערעור שהגישו המשיבים על פסק דינו של בית המשפט השלום התקבל ונקבע כי נזקי הגוף של הקטינה נגרמו לה בתאונת דרכים. בית המשפט המחוזי סבר כי מדובר במקרה חריג, בו יש מקום להתערבות ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים שנקבעו בערכאה הדיונית. בית המשפט המחוזי קבע כי בית משפט השלום התעלם מראיות שעמדו בפניו ומתיעוד שנאסף בסמוך להתרחשות התאונה. בית המשפט המחוזי נתן דעתו לכך שבית משפט השלום הביע התרשמותו מהעדים השונים ועמד על הסתירות השונות, אך קבע שלא די בכך כדי לקבוע כי המשיבים לא הוכיחו את תביעתם. בנוסף, בית המשפט המחוזי סבר כי בית משפט השלום נתן משקל, מעבר להכרח, לתהיות אלו ואחרות. כמו כן נקבע, כי לא הובאו נתונים ולא הוצבה תשתית עובדתית להוכחת טענת התרמית שהעלו המבקשות, מה גם שלהוכחת טענה מכגון-דא נדרש נטל "מוגבר". בית המשפט הדגיש, כי גם אם הנטל להוכחת האחריות מוטל על הטוען לתאונת הדרכים, הרי שהמשיבים עמדו בנטל זה והנטל להוכיח כי מדובר ב"קנוניה" עבר למבקשות. משכך, בוטל פסק דינו של בית משפט השלום, והדיון בשאלת הפיצויים הוחזר אליו.
מכאן בקשת רשות הערעור שלפני.
הבקשה
4. בבקשה נטען, בין היתר, כי היא מצדיקה מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" שכן מתעוררות שאלות משפטיות בדבר התערבות ערכאת הערעור בפסק דינה של הערכאה הדיונית: ראשית, האם ערכאת הערעור רשאית להתערב בממצאים עובדתיים ובקביעות המבוססות על התרשמות מעדים שהופיעו בפני הערכאה הדיונית; שנית, האם ערכאת הערעור רשאית להתערב בפסק דין על יסוד ראיות פסולות כגון עדות שמועה או עדות של בעל דין המעוניין בתוצאה; שלישית, האם במקום בו ערכאת הערעור סבורה כי פסק דינו של בית משפט קמא נעדר התייחסות למסמכים רפואיים ונעדר נימוק, אין זה נכון יותר להחזיר את התיק לערכאה הדיונית להשלים מלאכתו במקום ליתן פסק דין בו לא ניתן משקל להנמקות הפוזיטיביות של בית משפט קמא.
לגופם של דברים נטען, כי קביעת בית המשפט המחוזי לפיה הקטינה הגיעה לחדר מיון זמן קצר לאחר התאונה חסרה כל בסיס ראייתי, שכן לא הובאו ראיות לגבי שעת האירוע ולכך שנזקיה של הקטינה נגרמו כתוצאה מפגיעת רכב. כמו כן, נטען כי בית המשפט המחוזי נתן משקל לחוות דעת המומחה מבית החולים כי מדובר בחבלת מעיכה בעקבות תאונת דרכים, למרות שמדובר בעדות שמועה והדברים נרשמו מפי הוריה של הקטינה. תיעוד שכזה, לשיטת המבקשות, אינו יכול לשמש ראיה כלשהי לקביעה כי התרחשה תאונת דרכים. עוד נטען, כי בית משפט השלום התייחס לכל הראיות והעדויות, בניגוד לקביעת בית המשפט המחוזי, וביסס מסקנתו בהתאם להתרשמותו כי העדים בלתי מהימנים. לטענת המבקשות בית המשפט המחוזי שגה גם בכך שהטיל על המבקשות את הנטל להוכיח תרמית ומשזקף לחובתן אי הצגת חומר חקירה ואי חקירת הרופא שטיפל בקטינה לאחר התאונה.
דיון והכרעה
5. לאחר העיון, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות; זאת, אף מבלי להורות על הגשת תשובה. הלכה מושרשת היא, כי רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן אך במקרים בהם מתעוררת שאלה משפטית או ציבורית בעלת משקל, החורגת מעניינם הישיר של הצדדים להליך (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). סבורני, כי המבקשות, במקרה דנא לא הראו כי בקשתן מעלה שאלה כאמור. חרף טענת המבקשות כי המדובר בעניין עקרוני, הרי שבסופו של יום מדובר בהכרעות עובדתיות קונקרטיות בשאלה האם נזקיה של הקטינה נגרמו בתאונת דרכים, אם לאו. בית המשפט המחוזי לא קבע כל הלכה חדשה ולא סטה מהלכה קיימת בכל הנוגע לנטלי ההוכחה ולמידת התערבותה של ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים. גם אם שגה בית המשפט המחוזי ביישום העקרונות והכללים החלים על המקרה, ואני רחוק מלומר שכך היה, אין בכך כדי להצדיק מתן רשות ערעור. הלכה למעשה, טיעוני המבקשות בבקשה דנא הם טיעונים ערעוריים מובהקים ואין בהם כדי להצדיק מתו רשות ערעור ב"גלגול שלישי".
6. עוד ראוי לציין, כי, ככלל, אין התערבות ערכאת הערעור בפסק דינו של בית משפט השלום, ובין היתר התערבות בממצאי עובדה ומהימנות, מצדיקה כשלעצמה מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" (ראו: רע"א 2139/13 אחיטוב נ' חברת מעיינות עדן בע"מ, פסקה 5 (30.4.2013), (להלן: עניין אחיטוב)). אכן, הלכה היא כי ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית אשר בפניה העידו העדים והיא שהתרשמה ממהימנותם (וראו למשל: ע"א 6616/04 ברונפמן-אלון בע"מ נ' מדינת ישראל - ממונה על מס הבולים, פסקה 23(13.6.2007)), אך לכלל זה קיימים סייגים, ובהם כשהאמון שניתן בעדים בערכאה הדיונית אינו מתיישב עם עדויות אחרות ועם ההערכה הכללית של המשפט (ראו: שלמה לוין תורת הפרוצדורה האזרחית: מבוא וסוגיות יסוד 224 (מהדורה שנייה, 2008), (להלן: לוין)). תפקידה של ערכאת הערעור הוא, בין היתר, לבחון את נכונות קביעותיה של הערכאה הדיונית וסמכותה בהקשר זה רחבה (ראו: עניין אחיטוב, שם). מכל מקום, אין לקבוע כלל לפיו בכל פעם שערכאת הערעור עושה שימוש בסמכותה ומתערבת בקביעותיה של הערכאה הדיונית, יהיה בכך כדי להצדיק מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" (ראו: רע"א 3643/12 מג'ארבה נ' בן ששון, פסקה 9 (18.6.2012)).
7. אשר לטענת המבקשת כי ראוי היה שהדיון יוחזר לבית המשפט השלום על מנת להשלים התייחסות לכלל הראיות, יצוין שאכן ערכאת הערעור מוסמכת להחזיר את הדיון לערכאה הדיונית על מנת שזו תשלים בירור של שאלות עובדתיות שלא הוכרעו על-ידה (ראו: תקנה 455 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, (להלן: התקנות)). ברם, אין בסמכות זו כדי לגרוע מהסמכויות הכלליות הרחבות המוקנות לערכאת הערעור בהתאם לתקנה 462 לתקנות (ראו: רע"א 2857/10 דרעי נ' כהן, פסקה 9 (14.7.2010), (להלן: עניין דרעי); רע"א 5834/03 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' ורדן, פ"ד נח(1) 854, 864 (2003)). תקנה 462 מורה כי "בית המשפט שלערעור מוסמך ליתן כל החלטה שצריך היה לתיתה, או לאשר או לבטל את ההחלטה שניתנה ולהורות על דיון חדש, או ליתן החלטה נוספת או אחרת ככל שיחייב הענין". תקנה זו, מקנה לבית משפט שלערעור סמכות רחבה ותפקידו אינו רק תפקיד של ביקורת, אלא אף תפקיד של תיקון והשלמה (ראו: לוין, עמוד 220; עניין דרעי, שם). במקרה שלפנינו, סבר בית המשפט המחוזי כי ההנמקה בפסק הדין של בית משפט השלום אינה שלמה בכל הנוגע להתרשמות מן העדים וכי אין היא כוללת התייחסות מספקת לחומר הראיות. משכך, עשה בית המשפט המחוזי שימוש בסמכותו והחליט כי חומר הראיות כולל ראיות משמעותיות המבססות את טענות המשיבים בעניין התרחשות תאונת דרכים בה נפצעה הקטינה. לדידי, החלטה זו סבירה ואין לומר שבית המשפט המחוזי לא היה רשאי לעשות כן.
8. כמו כן, אין לקבל את טענת המבקשות כי בית המשפט ביסס את פסק דינו על ראיות בלתי קבילות. כאמור, המבקשות שבו וטענו בבקשתן, כפי שטענו בתגובתן לערעור, כי לא ניתן להסתמך על התיעוד הרפואי בהיותו בגדר עדות שמועה או על עדות נהג הרכב הפוגע שהוא בעל דין המעוניין בתוצאה. ואולם, קביעת בית המשפט המחוזי אינה מבוססת אך על ראיות אלו, אלא, על ראיות נוספות שנמצאו על-ידי בית המשפט כמהימנות יותר. כך, בית המשפט המחוזי נסמך על ראיות שונות כי מדובר בחבלת מעיכה, ובהן חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט ותעודת השחרור מבית החולים. בית המשפט נתן משקל לכך שהגרסאות שנמסרו על-ידי הורי הקטינה בבית החולים ועל-ידי נהג הרכב הפוגע במשטרה, ניתנו בסמוך למועד קרות התאונה ו"בזמן אמת". כמו כן, בית המשפט המחוזי ציין כי חלוף הזמן ממועד קרות התאונה ועד מועד הגשת התביעה מחליש את טענת המבקשות שמדובר בתרמית ובקנוניה. אף אם התעוררו תמיהות מסוימות באשר לנסיבות הפגיעה, בדין קבע בית המשפט המחוזי כי הנטל להוכיח תרמית מונח על כתפי המבקשות. לא שוכנעתי כי יש מקום להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי כי המבקשות לא עמדו בנטל זה (ראו: רע"א 11548/05 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' לוי, פסקה 4 (15.3.2006)), וממילא קביעה זו אינה מקימה מתן רשות ערעור על-פי המבחנים הנהוגים עימנו.
9. סוף דבר, הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.
ניתנה היום, י"א בכסלו התשע"ד (14.11.2013).
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. סח