1. בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו (ענ"א 44651-08-13, השופט ש' שוחט). בית המשפט המחוזי דחה ערעור שהגישה המבקשת על החלטותיו של בית המשפט לנוער בתל-אביב יפו מיום 1.8.2013 ומיום 5.8.2013 (תנ"ז 814-01-12, הנשיאה ג' מור ויגוצקי).
2. במרכזה של הבקשה עומד בנם המשותף של המבקשת והמשיב 2 (להלן: הקטין). עניינו של הקטין הובא בפני עוד במסגרת רע"א 5657/13, ושם פירטתי את ההליכים שהתקיימו בעניינו בבית המשפט לנוער ואחזור עליהם להלן בקצרה. המבקשת והמשיב 2 התגרשו, ומאז שוררים ביניהם יחסים עכורים. הקטין, יליד שנת 2000, היה במשמורת אצל המבקשת. בשנת 2010 נפתחה חקירה פלילית כנגד המבקשת בשל חשד להתפרצויות אלימות ולפגיעה מתמשכת בקטין, בעקבות פניה של פסיכולוגית קלינית שטיפלה בקטין באותה עת. תיק החקירה נסגר בחודש יולי 2013, למרות שהמבקשת הודתה בחקירתה כי לעתים היא מכה את בנה ופונה אליו בדיבור משפיל. במקביל, פנתה המשיבה 1, המחלקה לשירותיים חברתיים תל-אביב, לבית המשפט לנוער בבקשה להכריז על הקטין כ"קטין נזקק" לפי חוק הנוער (טיפול והשגחה), התש"ך-1960 (להלן: חוק הנוער (טיפול והשגחה)). ביום 23.1.2012 נענה בית המשפט לנוער לבקשה והכריז על הקטין כקטין נזקק. בית המשפט לנוער הוסיף וקבע את דרכי הטיפול בקטין לפי סעיף 3 לחוק הנוער (טיפול והשגחה). בין השאר נקבע כי הקטין יהיה בהשגחתה של עובדת סוציאלית, כי הקטין והוריו ישתפו פעולה בביצוע תוכנית טיפולית, וכן שהקטין יעבור אבחון דידקטי ויקבל טיפול פסיכולוגי.
3. לאחר הכרזתו של הקטין כ"קטין נזקק" התקיימו מספר דיונים בבית המשפט לנוער בעניינו, ובמסגרתם הוא יוצג על-ידי אפוטרופא לדין שמינה בית המשפט לנוער. בדיון שהתקיים בחודש יולי 2012 קבע בית המשפט לנוער כי יש להוציא את הקטין ממשמורתה של המבקשת על-מנת שניתן יהיה לערוך לו אבחון מעמיק וכולל. החלטה זו לא קוימה, בשל קשיים ביישומה, ככל הנראה בשל כך שלא נמצא לקטין מקום פנוי במרכז חירום אינטרני. בזמן זה החל הקטין שנת לימודים חדשה בחטיבת הביניים ואף החל בטיפול במכון אל"י - האגודה להגנת הילד (להלן: אל"י). ביום 27.2.2013 התקיים דיון נוסף בבית המשפט לנוער בו התריע בית המשפט בפני המבקשת והמשיב 2, כי במשך חודשים רבים הקטין לא הובא לטיפול במסגרת אל"י, למרות החלטותיו של בית המשפט. בדיון שהתקיים ביום 8.7.2013 קבע בית המשפט לנוער, שוב, כי המבקשת חוזרת ומפירה את החלטות בית המשפט בעניינו של הקטין ובכך מסכנת את התפתחותו הנפשית התקינה וגורמת לו לנזקים. בית המשפט לנוער ציין כי המבקשת ביטלה מספר רב של פגישות באל"י שיועדו לטיפול בקטין, לא קיימה החלטות של בית משפט לענייני משפחה בנוגע להסדרי הראייה של הקטין עם אביו, וכן הפרה החלטות שיפוטיות אחרות בעניינו של הקטין. עוד צוין בהחלטה כי המבקשת נוהגת באורח אובססיבי ושתלטני בקטין, כי התנהלותה מסכלת את התוכנית הטיפולית בקהילה שהוכנה עבורו, וכי היא מעבירה לקטין מסרים קשים לגבי אביו.
5. לאחר הדיון, ביום 15.7.2013, התכנסה ועדה לתכנון תוכניות טיפול, בנוכחות הורי הקטין ונציגי מחלקת הרווחה. הוועדה המליצה בפני בית המשפט לנוער על מתן צו הוצאה ממשמורת שמכוחו יועבר הקטין למרכז הדסים למשך שלושה חודשים. ביום 17.7.2013 נערך דיון נוסף בבית המשפט לנוער, שבסופו ניתנה החלטתו של בית המשפט לנוער להוצאת הקטין ממשמורתה של אימו והעברתו למרכז הדסים למשך שלושה חודשים. ערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי על החלטה זו נדחה, ובקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי נדחתה גם היא במסגרת רע"א 5657/13 הנ"ל.
6. במקביל להליכי הערעור בשאלת השמתו של הקטין במרכז הדסים, הגישה המבקשת ביום 31.7.2013 לבית המשפט לנוער בקשה לקבוע את התיק לדיון הוכחות בשאלת הנזקקות של הקטין. המבקשת ציינה כי היא חולקת על הגדרתו של הקטין כ"קטין נזקק" וכי היא מבקשת שינתן לה יומה להוכיח טענה זו, בהתחשב בכך שהיא לא הייתה מיוצגת בדיון שבו נדונה שאלת הנזקקות.
7. בית המשפט לנוער דחה את הבקשה בהחלטתו מיום 1.8.2013 בקובעו כי החל מחודש מאי 2012 המבקשת הייתה מיוצגת בכל הדיונים שהתקיימו, וכי בכל אותה עת לא הועלו טענות כנגד הקביעה שמתקיימת בקטין עילת נזקקות. בית המשפט לנוער קבע שהמבקשת לא הצביעה על שינוי נסיבות בעניינו של הקטין המצדיק בחינה מחודשת של קביעה זו. בית המשפט לנוער הדגיש כי לקטין מונתה אפוטרופא לדין אשר מייצגת את טובתו, וכי היא והמשיב 2, אביו של הקטין, אשר נכחו בדיונים שהתקיימו בבית המשפט הסכימו עם החלטותיו של בית המשפט בכלל ועם דרכי הטיפול שניתנו בעניינו של הקטין בהחלטתו של בית המשפט מיום 17.7.2013 בפרט. בית המשפט לנוער ציין כי בשלב זה הוא ממתין לקבלת המלצותיו של מכון הדסים להמשך הטיפול בקטין לטווח רחוק.
8. המבקשת הגישה בקשת הבהרה על החלטתו של בית המשפט לנוער שנוסחה כך: "הח"מ הפך והפך בהחלטת בית המשפט מיום 1.8.2013 ולא הבין אם בדעת בית המשפט הנכבד כן לקבוע דיון הוכחות לעניין הנזקקות ובאם לאו ולכן מבוקשת הבהרה, על מנת שהמבקשת תוכל לכלכל את צעדיה...". בהחלטתו של בית המשפט לנוער מיום 5.8.2013 ניתן תוקף להחלטה מיום 17.7.2013, המפרטת את דרכי הטיפול בקטין (בהחלטה נכתב, ככל הנראה בטעות, יום ה-17.10.2013).
9. המבקשת הגישה לבית המשפט המחוזי ערעור על החלטותיו של בית המשפט לנוער מימים 1.8.2013 ו- 5.8.2013. הערעור כוון כנגד ההחלטה שלא לקבוע את התיק לדיון הוכחות באשר להגדרתו של הקטין כ"קטין נזקק". בעיקרו של דבר, טענה המבקש כי הקטין הוכר כ"קטין נזקק" לאחר ישיבה אחת בלבד מיום 23.1.2012, שבה המבקשת לא הייתה מיוצגת.
10. ביום 7.9.2013 הורה בית המשפט המחוזי לבא-כוח המבקשת להגיש את הבקשה להכרזת הקטין כ"קטין נזקק", את פרוטוקול הדיון בה ואת ההחלטה. כן התבקש בא-כוח המבקשת להגיש את כל הפרוטוקולים של הדיונים בבית המשפט לנוער בעניינו של הקטין החל מחודש מאי 2010. בית המשפט המחוזי קבע כי המשך הדיון בערעור יעשה לאחר הגשת כל החומר המבוקש.
11. להשלמת התמונה בדבר מצבו של הקטין יפורטו להלן ההליכים שהמשיכו להתקיים בעניינו בבית המשפט לנוער, במקביל לדיון בערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי. ביום 8.9.2013 התקיימה ועדת הערכה במכון הדסים, שבסופה הומלץ על המרתו של צו המשמורת שניתן בעניינו של הקטין בצו השגחה בקהילה ועל חזרתו של הקטין לבית אימו. בית המשפט לנוער קבע דיון בהמלצות מכון הדסים ליום 15.9.2013, אולם הצדדים הגישו בקשה לדחייתו. משכך, ביום 11.9.2013 ניתנה החלטה של בית המשפט לנוער שהורתה על השבתו של הקטין לבית אימו לאחר ביצוע הליך פרידה כמקובל מהמטפלים במכון הדסים ובתנאי שייקבעו הסדרי ראיה עם המשיב 2 ותגובש תוכנית טיפולית כפי שהומלצה על-ידי מכון הדסים. בנוסף, קבע בית המשפט לנוער דיון נוסף בעניינו של הקטין ליום 1.10.2013. בהמשך לכך, הוחזר הקטין לבית המבקשת. בדיון שהתקיים ביום 1.10.2013 (ללא נוכחותה של המבקשת, אשר לא התייצבה לדיון) הורה בית המשפט לנוער על שילובו של הקטין בטיפול בקהילה, מוקדם ככל הניתן. בית המשפט לנוער קבע דיון נוסף בעניינו של הקטין ליום 6.11.2013 וכן האריך את תוקף הכרזת הנזקקות שלו.
12. ביני לביני, ביום 17.9.2013 דחה בית המשפט המחוזי את הערעור שהוגש על החלטותיו הקודמות של בית המשפט לנוער - מן הימים 1.8.2013 ו-5.8.2013. בית המשפט המחוזי ציין כי הקטין הוכרז כ"קטין נזקק" כבר לפני למעלה משנה וחצי, וכי מאז התקיימו הליכי רבים בדבר דרכי הטיפול בו. בית המשפט המחוזי ציין כי באותם הליכים לא נשמעה כל טענה כנגד הכרזתו כ"קטין נזקק", למרות שהמבקשת הייתה מיוצגת. בנסיבות אלה, כך נקבע, אין בעובדה שהמבקשת לא הייתה מיוצגת בדיון שבו הוכרז הקטין כ"קטין נזקק" כדי להצדיק ניהולו של הליך הוכחות מחודש בעניין. בנוסף, ציין בית המשפט המחוזי כי המלצת הגורמים המקצועיים על המרת צו המשמורת בצו השגחה בקהילה וחזרתו של הקטין לביתו מהווה נדבך נוסף המצדיק את דחיית הערעור. לבסוף, ציין בית המשפט המחוזי כי הערעור נדחה מבלי לקבל את עמדת המשיבה ומבלי לקיים בו דיון, נוכח הדיון הקרוב שנקבע בבית המשפט לנוער בעניינו של הקטין, פגרת סוכות שאינה מאפשרת קיום דיון, וסיכויי הערעור ש"אינם קיימים".
13. בקשת רשות הערעור שבפני נסבה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענת המבקשת בית המשפט המחוזי דחה את הערעור "על הסף" בניגוד לכללים הקבועים בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 או לפי חוק הנוער (טיפול והשגחה). עוד טוענת המבקשת כי משעה שבית המשפט המחוזי לא דן בערעור שהגישה, אזי יש לדון בבקשת רשות הערעור כערעור ב"גלגול שני" ולא כ"גלגול שלישי". לגופו של עניין טוענת המבקשת כי הקטין הוכר כ"קטין נזקק" לאחר ישיבה אחת בלבד בבית המשפט לנוער שבה לא הייתה מיוצגת. המבקשת מפרטת מספר טעמים שבגינם היא מתנגדת לתחולתה של הכרזה זו כיום, ובהם: מצבו הטוב של הקטין בשנה וחצי האחרונות; ביצוע דרכי הטיפול שנקבעו בהחלטותיו של בית המשפט לנוער על-ידי המבקשת; וכן טיפולה המסור של המבקשת בקטין. בהקשר זה, מפנה המבקשת לסעיף 14 לחוק הנוער (טיפול והשגחה) הקובע כי "רשאי בית המשפט, לפי בקשת הקטין, האחראי עליו, ידיד, פקיד סעד או כל אדם שהוטלה עליו חובה בהחלטה לפי חוק זה, לשנות החלטה שניתנה לפי חוק זה, להאריך או לקצר תקופת תקפה, לבטלה או לתת הוראות להוצאתה לפועל; ואולם רשאי בית המשפט שלא להיזקק לבקשה כאמור אלא אחת לשלושה חדשים".
14. בהחלטתי מיום 23.10.2013 הוריתי למשיבים על הגשת תשובה לבקשה. בתשובה שהוגשה מטעם המשיבה 1 מיום 28.10.2013 נטען כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור קודם כל בשל כך שהיא אינה עומדת בתנאים שנקבעו בבית משפט זה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". לשיטת המשיבה 1, הבקשה נטועה בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה דנן ואין בה כדי להשליך על מקרים אחרים. לגופו של עניין, טוענת המשיבה 1 כי למרות שהמבקשת לא הייתה מיוצגת בדיון שבו הוכרז הקטין כ"קטין נזקק", הרי שהיא יוצגה בהליכים המשפטיים הרבים שהתקיימו בעניינו לאחר מכן, ואף בדיון מיום 4.6.2012 במסגרתו הוארך תוקפו של צו הנזקקות שהוצא לקטין. המשיבה 1 הצביעה על כך כי במסגרת הליכים אלו לא טענה המבקשת כנגד ההחלטה להכריז על הקטין כ"קטין נזקק". המשיבה 1 מוסיפה וטוענת כי ייצוגו של ההורה אינו מהווה תנאי להכרזה על ילד כ"קטין נזקק". לשיטת המשיבה 1, למעשה, ההיפך הוא הנכון, היינו הדין יוצא מנקודת הנחה שברגיל ההורה הנוגע בדבר אינו מיוצג במסגרת הליכים אלו. בעניין זה, מפנה המשיבה 1 לתקנות הנוער (טיפול והשגחה) (סדרי דין), התשל"א-1970 (להלן: תקנות הנוער (טיפול והשגחה)) הקובעות כי בית המשפט לנוער יהיה רשאי להחליט בבקשה להכרזה על קטין כקטין נזקק גם אם לא התייצבו המשיבים (היינו, ההורים) (תקנה 5), וכן שבית המשפט לנוער יסביר למשיבים את מהות הבקשה וישאל אותם אם הם מודים בעובדות המפורטות בה (תקנה 6). על כן, לשיטת המשיבה 1, עצם העובדה שהמבקשת לא הייתה מיוצגת בדיון שבו הוכרז הקטין כ"קטין נזקק" אינה מצדיקה התערבות של ערכאה נוספת בהחלטה זו, ולא כל שכן לאחר שעברו מאז למעלה מ-20 חודשים.
15. המשיב 2, מצידו, מסתמך בתשובתו מיום 14.10.2013 בעיקרו של דבר, על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המשיב 2 מצביע על כך שבמהלך ההליכים הרבים שנוהלו בעניינו של הקטין לא טענה המבקשת, ולו פעם אחת, כנגד ההחלטה להכריז עליו כ"קטין נזקק". בנוסף, מציין המשיב 2 כי מאחר שתוקפה של ההכרזה על נזקקותו של הקטין הוארכה עד לדיון שצפוי להיערך בפני בית המשפט לנוער ביום 6.11.2013, הרי שאז ממילא תוכל המבקשת להעלות את טענותיה בעניין זה. המשיב 2 מוסיף וטוען כי מצבו של הקטין השתפר מאז הוכרז כ"קטין נזקק", עובדה המעידה על החשיבות העצומה שנודעת למעורבותו של בית המשפט לנוער בטיפול בקטין ובמעקב אחרי מצבו.
16. לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובות ובשאר החומרים שהונחו בפני, הגעתי לכלל דעה כי דינה להידחות. כידוע, בית משפט זה לא ייעתר לבקשת רשות ערעור "בגלגול שלישי" אלא באותם מקרים שבהם מתעוררת שאלה משפטית או ציבורית כללית, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים למחלוקת (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1983)). הבקשה שבפני אינה מעלה שאלה משפטית מעין זו, והיא אכן נטועה בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה דנן.
17. למעשה, לאחר "זיקוק" טענותיה של המבקשת, ניתן לראות כי בקשתה נסמכת על שלושה טעמים עיקריים - טעם אחד שעניינו אי-ייצוגה של המבקשת בעת שהתקבלה ההחלטה המקורית להכריז על בנה כ"קטין נזקק"; טעם שני שעניינו שינוי הנסיבות שחל מאז ההכרזה המקורית על הקטין כ"קטין נזקק"; וכן טעם שלישי שעניינו דחיית הערעור על יסודה של הודעת הערעור, מבלי שהתקיים בו כל דיון.
18. טענתה הראשונה של המבקשת היא כאמור שיש לבטל את הכרזתו של הקטין כ"קטין נזקק" בשל כך שהיא מבוססת על החלטה שניתנה מבלי שהמבקשת הייתה מיוצגת. אני סבורה, כי טענה זו יש לדחות קודם כול משום שהמבקשת הוסיפה והשתתפה במשך כשנה וחצי בהליך המבוסס על הכרזתו של בנה כ"קטין נזקק" גם כשהייתה מיוצגת מבלי שטענה כנגד ההכרזה. מעבר לכך, ולמעשה למעלה מן הצורך ניתן להוסיף ולומר: ראשית, עיון בהחלטתו של בית המשפט לנוער מיום 23.1.2012, שבו הוכרז הקטין כ"קטין נזקק", מעלה כי בית המשפט לנוער שמע את טענותיהם של המבקשת והמשיב 2, שקל היטב את כל הנסיבות בעניינו של הקטין, והסתמך בהחלטתו על מספר חוות-דעת מקצועיות שניתנו בעניינו. שנית, הוראות הדין המסדירות את הליך ההכרזה על נזקקות אינן קובעות חובה מפורשת למנות להורים עורך דין, להבדיל מאשר חובה להסביר להם את מהות הבקשה (ראו: תקנות 4 ו-6 לתקנות הנוער (טיפול והשגחה). כן ראו: בג"ץ 383/81 דוד נ' מדינת ישראל, הלשכה לסיוע משפטי, פ"ד לו(1) 167 (1981); אלי שרון קטינים בסיכון 151-147 (1993). להשוואה להליכים של הכרזה על קטין כבר-אימוץ, ראו והשוו: סעיף 24(ב) לחוק אימוץ ילדים, התשמ"א-1981, וכן פרט 5 לתוספת לחוק הסיוע המשפטי, התשל"ב-1972).
19. טענתה השנייה של המבקשת היא שיש לבטל את ההכרזה על הקטין כ"קטין נזקק" בשל שינוי הנסיבות שחל בעניינו והשיפור במצבו. טענה זו מבוססת על סעיף 14 לחוק הנוער (טיפול והשגחה), המקנה לבית המשפט לנוער סמכות לשנות את החלטותיו "לפי בקשת הקטין, האחראי עליו, ידיד, פקיד סעד או כל אדם שהוטלה עליו חובה בהחלטה לפי חוק זה". אולם, קביעתו של בית המשפט לנוער לפיה לא חל שינוי נסיבות בעניינו של הקטין המצריך דיון מחודש בהכרזה עליו כ"קטין נזקק" היא קביעה תחומה לנסיבות הספציפיות בעניינם של הצדדים שבפני. אין בה משום קביעת הלכה או סטנדרט באשר להפעלתה של סמכות זו. לכך ניתן להוסיף כי עיון בפרוטוקולים של בית המשפט לנוער ובהחלטותיו, מעלה כי זה היה מודע היטב למצבו של הקטין והקפיד לעקוב אחר ההתפתחויות בעניינו. בשל כך, גם לגופו של עניין, החלטתו של בית המשפט לנוער לפיה לא מתקיים שינוי נסיבות המצריך דיון מחודש בשאלת הנזקקות, אינה מגלה עילת התערבות של ערכאת הערעור.
20. הטעם השלישי שהונח ביסוד הבקשה נדרש לכך שבית המשפט המחוזי דחה את הערעור על סמך הודעת הערעור בלבד. יצוין, למען השלמת התמונה כאמור לעיל בפסקה 10, כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתן גם על בסיס החומרים מן הדיון שהתקיים בבית המשפט לנוער והוגשו לו, על פי החלטתו, על-ידי בא-כוחה של המבקשת. עם זאת, במישור העקרוני, אכן ראוי היה שלא לדחות את הערעור מבלי לוודא שהטיעונים בו הוצגו במלואם. אולם, בנסיבות העניין, אין בכך כדי להועיל למבקשת, מאחר שבחנתי את טענותיה לגופן ומצאתי כי אין בהן ממש.