לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט מ' י' הכהן) מיום 26.12.2012 בהפ"ב 38241-11-12, במסגרתה נעתר בית המשפט לבקשת המשיבה ליתן צו מניעה זמני לעיכוב המשך הליכי הבוררות שמתנהלת בין המשיבה לבין המבקש.
תמצית הרקע העובדתי
1. בין המשיבה, פנינת מלכי ישראל בע"מ (להלן: המשיבה), לבין חברה הרשומה באיי הבתולה הבריטיים ששמה אנגינטל פרופרטיס לימיטד (להלן: אנגינטל) נחתם ביום 26.6.2007 הסכם לרכישת הזכויות בנכס מקרקעין המצוי בירושלים והידוע כחלקה 151 בגוש 30078 (להלן: הנכס). בהסכם צוין כי המבקש, דוד סגל (להלן: המבקש או סגל), משכן זכויות נטענות בקשר לאנגינטל או לנכס לטובת חברה בשם גולדמן טראמפ בע"מ (להלן: גולדמן), וכי טענותיו בעניין זה מתבררות בתביעה שמתנהלת בבית משפט השלום, אך אין בכך כדי למנוע את קיומו של ההסכם. הזכויות בנכס נרשמו ביום 7.8.2008 בספרי רישום המקרקעין על שמה של המשיבה.
2. התביעה שהתבררה בבית משפט השלום ושהוזכרה בהסכם הייתה תביעה שהגישה גולדמן נגד אנגינטל, סגל ונתבע נוסף, במסגרתה ביקשה גולדמן להצהיר כי לסגל יש זכויות בנכס ובאנגינטל, על מנת שיתאפשר לה לממש משכון שניתן לטובתה על זכויותיו הנטענות של סגל באנגינטל. בפסק דין שניתן ביום 10.1.2010 ניתח בית משפט השלום את מערכת היחסים ההסכמית שבין הצדדים וקבע כי לסגל היו זכויות בנכס אך הוא וויתר עליהן בעבר. לפיכך נקבע כי המשכון שניתן לטובת גולדמן היה ריק מתוכן, וכפועל יוצא גולדמן לא רכשה זכויות בנכס והיא אינה יכולה לממשן.
3. בעקבות רישום הזכויות בנכס על שם המשיבה ביום 7.8.2008 פנה סגל לבית דין צדק של העדה החרדית (להלן: בד"ץ) בבקשה למתן צו מניעה, במסגרתה טען סגל כי יש לו זכויות בנכס. בד"ץ הפנה את הצדדים ביום 22.11.2008 לבוררות זבל"א, ובהמשך חתמו הצדדים על "שטר ברורין". הצדדים אף הסכימו על זהות הבוררים (המשיבים הפורמאליים 4-2 בבקשה שלפני, להלן: הבוררים) וחתמו על "שטר ברורין" נוסף שבגדרו מסרו להכרעת הבוררים את כל הסכסוכים שיש ביניהם בקשר לנכס. במהלך שנת 2010 התנהלו שלושה דיוני בוררות בין הצדדים. ביום 15.8.2011 הודיעה המשיבה לבוררים כי מאחר ובשנה החולפת לא התקיימו דיונים, הרי שלשיטתה הליך הבוררות פקע והיא רואה עצמה משוחררת מהמשך ההליך. למרות זאת, הבוררים זימנו את הצדדים לשתי ישיבות בוררות במהלך החודשים אוקטובר-נובמבר 2011, אך המשיבה לא התייצבה לישיבות הללו.
4. ביום 27.3.2011 הגישה אנגינטל לבית המשפט המחוזי בירושלים המרצת פתיחה (ה"פ 49906-03-11), במסגרתה ביקשה ליתן צו הצהרתי לפיו פסק הדין שניתן בתביעה בבית משפט השלום מהווה מעשה בית דין אשר מונע מסגל ומהמשיבה לנהל הליך בוררות בשאלת הזכויות בנכס. במסגרת תגובתה טענה המשיבה כי חתימתה על "שטר הברורין" נעשתה מתוך אילוץ ומתוך חשש שיוצא נגדה צו סירוב על ידי בד"ץ. כמו כן טענה המשיבה, שוב, כי סגל זנח את הליך הבוררות ומשכך ההליך פקע. לפיכך תמכה המשיבה בעמדת אנגינטל שיש לבטל את הליך הבוררות.
5. ביום 1.12.2011 ניתן פסק דין מנומק, במסגרתו נדחתה המרצת הפתיחה להורות על הפסקת הבוררות. בית המשפט המחוזי (השופטת ת' בזק-רפפורט) קבע כי טענות המשיבה בדבר פקיעת ההליך מחמת זניחתו על ידי סגל אינן חלק מהמחלוקת, ולכן הכרעתו אינה נדרשת בהן. בית המשפט ציין כי בפני המשיבה פתוחה הדרך ליזום הליך מתאים בעניין זה. בית המשפט דן בסוגיית סמכותם של הבוררים לפסוק במחלוקת בעניין הזכויות בנכס, וזאת לאור טענות אנגינטל כי מדובר בשאלת הבעלות במקרקעין שהסמכות הבלעדית לדון בה מסורה לבית המשפט המחוזי. בית המשפט קבע, לאחר דיון מפורט, כי הצדדים להסכם הבוררות אינם יכולים למסור לבוררות סכסוך שההכרעה בו תהיה בעלת תוקף כלפי צדדים שלישיים, אולם ככל שהזכות הנקבעת בבוררות הינה מוגבלת לצדדים לאותו הליך, אין מניעה לקיים את הבוררות. לפיכך נקבע כי הבוררים אינם מוסמכים לדון ולהכריע לגבי זכויות הנוגעות לאנגינטל הנובעות לכאורה ממערכת היחסים ההסכמית בינה לבין סגל, אולם הם מוסמכים לדון ולהכריע לגבי מערכת היחסים שבין סגל לבין המשיבה. נקבע כי ככל שהבוררים ימצאו שיש לסגל זכויות כלשהן בנכס על פי דין תורה, לא ניתן לשלול מראש כי ייפסקו סעדים שיחולו במערכת היחסים שבין סגל לבין המשיבה, אולם מובן כי סעדים אלו לא יחולו כלפי צדדים שלישיים ולא יחייבו שינוי רישום בעלותה של המשיבה בנכס. עוד נקבע כי מכיוון שהמשיבה הסכימה למסור את הסכסוך בינה לבין סגל בקשר לנכס להכרעת הבוררים לפי דין תורה עליה להשלים עם תוצאה אפשרית לפיה הבוררים יקבעו כי לסגל ישנן זכויות מסוימות בנכס מכוח דין תורה, גם אם תוצאה זו לא מתיישבת עם שיטת המשפט הישראלית. צוין כי כל עוד לא ניתן פסק בוררות המכריע בזכויות צדדים שלישיים, פסיקה אשר אינה מחויבת ממהות הסכסוך, לא ניתן לקבל את טענות אנגינטל כי הבוררים אינם מוסמכים לפסוק בסכסוך שנמסר להכרעתם וכי עצם ניהול הליך הבוררות בנסיבות אלה הינו פסול ובלתי חוקי. בית המשפט קיבל את טענת אנגינטל כי מתקיים השתק פלוגתא כלפי סגל לגבי זכויותיו באנגינטל ובנכס, לנוכח פסק דינו של בית משפט השלום, אולם השתק הפלוגתא אינו מונע ממנו להתדיין בבוררות מוסכמת עם המשיבה בדבר זכויותיו הנטענות בנכס לפי דין תורה, כל עוד ברור שפסק הבוררות יהיה תקף רק כלפי הצדדים לבוררות ולא כלפי כולי עלמא, כאמור לעיל.
6. בין לבין, ובטרם ניתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי, הגישה המשיבה תביעת פינוי נגד סגל מן הנכס לבית משפט השלום בירושלים. סגל הגיש כתב הגנה ובקשה לעיכוב ההליכים, במסגרתם נטען כי קיימות לו זכויות קנייניות בנכס מאחר והוא עודנו בעלים של חלק ממניות אנגינטל. הבקשה לעיכוב הליכים נסמכה על קיומו של ההליך שמתנהל בבית משפט המחוזי. לאחר שניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ביקש בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (השופט א' דראל) מסגל להבהיר מהו גדר המחלוקת שאמורה להתברר לשיטתו לפני הבוררים והאם אין בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, ובמיוחד בקביעתו בדבר השתק פלוגתא לגבי סגל, כדי להקים למשיבה זכות לפנותו מהנכס, ללא קשר לבוררות. סגל הגיש הבהרה ביום 19.3.2012, במסגרתה ציין כי ביום 12.1.2012 הוגש מטעמו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי (ע"א 401/12) וכי ערעור זה תלוי ועומד בבית המשפט העליון. נטען כי במסגרת הערעור תוקף סגל שתי קביעות של בית המשפט המחוזי - האחת, כי קיים השתק פלוגתא בעקבות פסק דינו של בית משפט השלום; השנייה, כי סמכויות הבוררים בנוגע לזכויותיו של סגל בנכס מצומצמות לדיון לפי דין תורה. סגל טען כי יש מקום לעכב את ההליכים, בהסתמך על פסיקה הקובעת כי יש מקום לעכב הליכים שעשויים להיות מושפעים מתוצאות ערעור שהוגש על פסק דין שקשור לאותם הליכים. בהחלטה מיום 12.11.2012 נעתר בית משפט השלום (השופטת מ' שרביט) לבקשת סגל לעכב את ההליכים, בקובעו כי שתי הסוגיות העומדות להכרעה בערעור שהוגש לבית המשפט העליון הינן בעלות השפעה על תוצאות ההליך שלפניו.
7. לאחר כל אלו, ביקשו הבוררים לחדש את הליכי הבוררות אך נתקלו בהתנגדותה של המשיבה, אשר טענה כי עצם קיום הבוררות סותר את קביעותיהם של בית המשפט המחוזי ושל בית משפט השלום וסירבה להתייצב לדיוני הבוררות. בחודש נובמבר 2012 הגישה המשיבה המרצת פתיחה (הפ"ב 38241-11-12), במסגרתה עתרה למתן סעד הצהרתי להורות כי הבוררות המתנהלת בין המשיבה לבין סגל לפני הבוררים בטלה. יחד עם המרצת הפתיחה הגישה המשיבה בקשה למתן צו מניעה זמני המורה לבוררים להימנע מלקיים דיונים בבוררות. המשיבה טענה כי הליך הבוררות פקע, מאחר וסגל, שיזם את הבוררות, זנח אותה הלכה למעשה כאשר לא התקיימו בבוררות דיונים במשך שלוש שנים. עוד נטען כי הבוררות משמשת כסות לניסיונותיו של סגל לסטות מפסקי הדין שניתנו בבית משפט השלום ובבית המשפט המחוזי לגבי הנכס. נטען כי כל קביעה שתצא מידי הבוררים תסתור בדרך זו או אחרת את פסיקותיהם של בתי המשפט שקבעו שלסגל אין זכויות בנכס, ולפיכך תסתור את תקנת הציבור. בנוסף נטען כי סגל מנוע מלטעון בהליך דנן טענות הסותרות את טענותיו במסגרת בקשתו לעיכוב ההליכים בתביעת הפינוי שהגישה המשיבה לבית משפט השלום. נטען כי מכיוון שסגל טען באותו הליך כי לערעור שתלוי ועומד בבית המשפט העליון יש השפעה אפשרית על היקף הבוררות, הוא מנוע מלטעון אחרת במסגרת ההליך דנן.
מנגד, טען סגל כי המרצת הפתיחה והבקשה לצו מניעה נגועות בשיהוי ועומדות בסתירה לקביעותיו של בית המשפט המחוזי בפסק דינו שניתן בחודש דצמבר 2011. בנוסף טען סגל כי המשיבה חתמה על "שטר הברורין" והסכימה במפורש להתדיין לפני הבוררים וכי הליכי הבוררות התעכבו תקופה ארוכה מחמת נסיעתו לשווייץ, לצורך איתור מסמכים שיוכיחו את טענותיו בבוררות. עוד נטען כי המשיבה עשתה כל שביכולתה כדי להתחמק מקיום הבוררות ונקטה בהליכים משפטיים שונים, במישרין ובעקיפין כדי לנסות ולהשתחרר מהתחייבותה במסגרת "שטר הברורין".
החלטת בית המשפט המחוזי נשוא הבקשה שלפני
8. ביום 26.12.2012 ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי, היא ההחלטה נשוא הבקשה שלפני, במסגרתה נעתר בית המשפט לבקשת המשיבה ליתן צו מניעה זמני לעיכוב המשך הליכי הבוררות שמתנהלת בין המשיבה לבין המבקש.
9. בית המשפט המחוזי ציין כי מדובר בבקשה למתן סעד זמני בהתאם לתקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות), אשר יש לבחון בהתאם לשני שיקולים: סיכויי התביעה ומאזן הנוחות. עוד צוין כי כאשר מדובר בבקשה למתן סעד זמני שעניינה עיכוב הליכי בוררות, נקודת המוצא בהתאם לסעיף 18 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות) הינה כי הגשת בקשה לבית המשפט בקשר להליכי בוררות אינה מעכבת, ככלל, את הליכי הבוררות, אלא אם הורה על כך בית המשפט או הבורר. בית המשפט קבע, בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון בסוגיה זו, כי צד להליך בוררות שמבקש לעכב את המשך הבוררות נדרש לעמוד בנטל מוגבר לשכנע כי סיכויי התביעה ומאזן הנוחות נוטים לזכותו וכי משקלם נושא עוצמה ניכרת. נקבע כי במקרה דנן יש לשיקולים הללו פנים לכאן ולכאן. עם זאת, נקבע כי מתקיים במקרה דנן שיקול נוסף וחריג שמטה את הכף לטובת קבלת הבקשה, והוא קיומו של ערעור תלוי ועומד בבית המשפט העליון, שסגל והמשיבה הינם צדדים לו ושבמסגרתו טוען סגל לביטול קביעותיו של בית המשפט המחוזי לעניין השתק הפלוגתא ולעניין סמכותם של הבוררים לדון אך ורק על פי דין תורה ולא על פי הדין האזרחי הישראלי. בית המשפט קבע כי "אין ספק כי הכרעה של בית המשפט העליון באותן סוגיות, יהיה בה כדי להשליך במישרין ובאופן ברור על הפרמטרים לפיהם מוסמכים הבוררים לדון בסכסוך שבין הצדדים לפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי המונח כיום לפניהם". צוין כי הבוררים טרם הכריעו בטענת הסף שהעלתה המשיבה, לפיה השתק הפלוגתא שקבע בית המשפט המחוזי לגבי טענות סגל בעניין זכויותיו בנכס מונע את המשך קיום הבוררות, ונקבע כי "אין ספק שקביעה של בית המשפט העליון בעניין זה, ככל שתשנה את קביעתו של בית המשפט המחוזי, תשליך באופן ישיר גם על החלטת הבוררים בעניין זה". בנסיבות אלה, קבע בית המשפט, אין טעם בהמשך הליכי הבוררות כל עוד לא תתקבל הכרעת בית המשפט העליון בסוגיות המועלות בערעור, וזאת כדי למנוע הליכי סרק ולהימנע מהכרעות סותרות בשני ההליכים. צוין כי הרציונאל המצדיק עיכוב הליכים בבית משפט בשל קיומו של ערעור תלוי ועומד שיש בו השלכה ישירה על הסוגיה הנדונה בפניו בסכסוך בין הצדדים, תקף גם לגבי הליכי בוררות שבהם מתברר סכסוך כזה. לאור קביעתו זו, ציין בית המשפט כי אין צורך לדון בפרמטרים האחרים הנחוצים להכרעה בבקשה למתן סעד זמני.
תמצית נימוקי הבקשה שלפני
10. בבקשה שלפני טוען סגל כי החלטת בית המשפט המחוזי הינה שגויה ולוקה בחוסר סבירות. נטען כי בית המשפט שקל "שיקולי 'יעילות'-לכאורה עבור הצדדים...כאשר הצדדים עצמם לא העלו טענות אלו ולא סברו כי יש בעיכוב הליכי הבוררות משום 'יעילות' כלשהי". נטען כי בית המשפט לא נתן משקל ראוי לכך שטענותיו של המבקש במסגרת הערעור שתלוי ועומד בבית המשפט העליון הינן כי יש להרחיב את סמכויות הבוררים ולא לצמצמן, ולכן ככל שיתקבל הערעור בסופו של יום עשויים הבוררים, לכל היותר, להידרש לדיון נוסף בעניינם של הצדדים. לפיכך נטען כי רצונו של בית המשפט "לחסוך" מהצדדים ניהול בוררות בסוגיות מסוימות, אך בשל העובדה שייתכן והבוררים יידרשו לשוב ולדון בסוגיות נוספות, לא יכול להיות נימוק למתן צו מניעה כנגד ניהול הבוררות כולה. עוד נטען כי בית המשפט פטר עצמו מלדון במבחנים שנקבעו בפסיקה בדבר שיקולי מאזן הנוחות וסיכויי התביעה, אשר אף אחד מהם אינו נוטה, כך לטענת המבקש, לטובת המשיבה. בנוסף נטען כי בית המשפט המחוזי התעלם משתי טענות סף שהעלה המבקש, בדבר שיהוי וחוסר ניקיון כפיים. לחלופין נטען כי היה מקום לחייב את המשיבה להמציא התחייבות עצמית וערבות מספקת להוצאותיו של המבקש או לנמק מדוע מתקיימים במקרה דנן טעמים מיוחדים לפטור אותה מכך, והכול בהתאם לתקנה 364(א) לתקנות.
דיון והכרעה
11. לאחר שעיינתי בהחלטתו של בית המשפט המחוזי ובבקשת המבקש על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, אף מבלי לקבל את תשובת המשיבה.
12. סעיף 18 לחוק הבוררות קובע כי בקשות המוגשות לבית המשפט על ידי צד להליך בוררות אינן מעכבות את מהלך הבוררות, אלא אם הורה על כך בית המשפט או הבורר. זו נקודת המוצא לדיוננו. הרציונאל מאחורי הסעיף ברור: ככל שהיה נקבע כלל הפוך, לפיו כל בקשה שמגיש צד לבוררות לבית המשפט מעכבת אוטומטית את הבוררות, אזי היה נשמט הבסיס מתחת לבוררות והייתה נפגעת יעילות הבוררות אשר הינה אחת ממידותיה העיקריות. במילים אחרות, על בית המשפט לשקול בזהירות אם להיענות לבקשות שמגישים צדדים להליך בוררות במהלכה, ואשר לעיתים קרובות לא עומד מאחוריהן דבר מלבד ניסיון "לתקוע מקלות בגלגלי הבוררות". על רקע זה נקבע בפסיקתו של בית משפט זה לא אחת, כי צד להליך בוררות המגיש בקשה למתן צו מניעה לעיכוב הליכי הבוררות נדרש לעמוד בנטל מוגבר לשכנע כי סיכויי התביעה ומאזן הנוחות נוטים לזכותו וכי משקלם נושא עוצמה ניכרת, וזאת על מנת להגן על מוסד הבוררות ולא להכשילו [ראו, למשל: רע"א 5114/05 מינהל מקרקעי ישראל נ' חאן מנולי בע"מ (23.8.2005); רע"א 9609/11 ריאד אספניולי בע"מ נ' בן עזריה בע"מ (11.1.2012)].
13. לצד הכלל האמור, חל על העניין דנן גם כלל נוסף שהשתרש בפסיקתו של בית משפט זה, לפיו לערכאה הדנה בעניין מסוים מסורה סמכות שבשיקול דעת להורות על עיכוב דיון בהליך שלפניה עד להכרעה בהליך אחר שתלוי ועומד לפני ערכאה אחרת ושמעורר שאלות דומות. תכליתו של כלל ה"עניין תלוי ועומד" (Lis Alibi Pendens) הינה בראש ובראשונה מניעת ניהול הליכי סרק וחיסכון בזמן שיפוטי, אך גם מניעת הכבדה מיותרת על הצד שכנגד [ראו, למשל: ע"א 9/75 אל-עוקבי נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד כט(2) 477 (1975); רע"א 5642/11 דובק בע"מ נ' מנהל מס ערך מוסף ומס קניה תל אביב (21.11.2011) והאסמכתאות המאוזכרות בפסקה 6 שם]. על מנת להורות על עיכוב דיון עקב קיומו של הליך תלוי ועומד על בית המשפט לוודא שבשני ההליכים נדונה סוגיה זהה במהותה, אך לא נדרש כי תתקיים חפיפה מוחלטת בכל הסוגיות הנדונות. השיקולים שבית המשפט צריך לשקול במסגרת זו הינם, בין היתר: זהות השאלות שבמחלוקת, זהות בעלי הדין, יעילות הדיון חיסכון בזמן שיפוטי והימנעות מכפל התדיינות, ומאזן הנוחות. ודוק, החלטה בדבר עיכוב הליכים עקב קיומו של הליך תלוי ועומד הינה במהותה החלטה דיונית-ניהולית של הערכאה הדיונית, אשר ערכאת הערעור תמעט להתערב בה, למעט במקרים חריגים [ראו, למשל: רע"א 346/06 חזאן נ' קלאב אין אילת אחזקות בע"מ (14.5.2006) בפסקה 9].