1. זוהי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' סגן הנשיא יעקבי-שווילי וכב' השופטים גריל ונאמן) בע"א 1610/03 אשר דחה את ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום (כב' השופטת למלשטריך-לטר) בת.א. 4899/99, למעט לעניין הוצאות המשפט. ביום 26.7.04 דחיתי את בקשתם הנוספת של העותרים למתן צו לעיכוב ביצוע חלק מפסק הדין.
2. המבקשים - פלזנשטיין, וינר וגלבוע - היו בעלי המניות יחידים בחברת וי.ג'י.אפ לבנין והשקעות בע"מ (להלן: "החברה") ומנהלים בה. השלושה החזיקו במניותיה באופן שווה. לחברה לא היו נכסים, ציוד או עובדים וכל עבודותיה בוצעו באמצעות קבלני משנה. מנהלי החברה לא קיבלו משכורת או שכר שוטף בגין עבודתם, ומשרדיה וחשבונותיה נוהלי באמצעות משרדו של אחד מבעלי מניותיה.
בשנים 1991-1994 ביצעה החברה פרוייקטים שונים של בניה. במהלך 1994 פרעה החברה את מלוא חובותיה לבנקים אשר ליוו את עבודותיה, הסירה את השעבודים הקיימים ובעלי מניותיה קיבלו בחזרה את ערבויותיהם האישיות. לאחר מכן לא ביצעה עוד החברה עבודות בניה. בשנת 1995 נמכרה הדירה האחרונה וכן צריף עץ שהיה רכושה היחיד של החברה. באותה שנה חילקה החברה דיבידנד לבעלי מניותיה וכן החזירה להם הלוואות בעלים. משנת 1996 ואילך לא היתה לחברה פעילות עסקית כלשהי אך נרשמו לה הפסדים בגין הליכים משפטיים שננקטו נגדה.
המשיבים רכשו דירה מהחברה בשנת 1992. במהלך 1994 הגישו המשיבים תביעה כנגד החברה לפיצויים בגין ליקויי הבניה בדירתם (ת.א. 4695/97), בעקבותיה חייב בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט צמח), במרץ 1999, את החברה בתשלום פיצויים למשיבים. משנתברר כי לא ניתן לגבות את הסכום הפסוק בשל הפסקת פעילותה של החברה, הגישו המשיבים תביעה כנגד המבקשים, הם בעלי המניות והמנהלים אשר, לפי הטענה, חבים באחריות אישית לנזקי המשיבים, וביקשו להיפרע מכיסם את ניזקם מכוח עוולת הרשלנות, ולחילופין מכוח הרמת מסך ההתאגדות מעל החברה (ת.א. 4899/99).
בית המשפט קבע לענין העילה בגין הרמת מסך ההתאגדות כי העיקרון המנחה לענין זה הנו הוכחת שימוש לרעה בעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה. אף שהרמת מסך הינה חריג לעקרון יסוד זה בהתנהלותן של חברות, אין צורך בהוכחת תרמית דווקא על מנת להרים את מסך ההתאגדות אלא די בהוכחת התנהגות שלא בתום לב מצד מנהלי החברה, שכל תכליתה לנצל את עקרון האישיות המשפטית הנפרדת על מנת להסתתר ולברוח מפני נושים תמימים. בנסיבות העניין נמצא, כי על אף שתביעתם של המשיבים הוגשה כנגד החברה כבר בשנת 1994, רוקנו בעלי המניות את קופת החברה - לה לא היו ציוד או נכסים כלשהם לבד ממזומן - באמצעות חלוקת דיבידנד והחזר הלוואת הבעלים, וחדלו מכל פעילות עסקית באמצעות החברה אף שידעו כי מתנהלות תביעות כנגד החברה. כן לא הוכח כי החברה ביצעה הפרשה ספציפית או אחרת אשר תבטיח את יכולתם של המשיבים להיפרע ממנה למרות פעולות אלה. לאור אלה נפסק, כי החברה לא היתה אלא "קליפה" ריקה מתוכן לפעילותם, והסתתרותם של המבקשים מאחורי מסך ההתאגדות בנסיבות אלה, על מנת להתחמק מתביעת הדיירים בשל ליקויי בניה תוך קיפוחם וסיכול הדין, מהווה ניצול לרעה של אישיותה המשפטית הנפרדת של החברה, בגינו יש להרים את מסך ההתאגדות, ולחייבם ביחד ולחוד בתשלום פיצויים בסך 50,000 ש"ח למשיבים. כן מצא בית המשפט כי הוכח שהמבקש 2 (ישעיהו וינר) אחראי כלפי המשיבים גם באופן ישיר, מכוח עוולת הרשלנות, בשל מעורבותו האישית והמקצועית בפרויקט הבניה בו קנו דירתם.
המבקשים ערערו על פסק הדין בפני בית המשפט המחוזי, אך ערעורם נדחה לאחר שבית המשפט לא מצא להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית או במסקנותיה המשפטיות.
על פסק דין זה עותרים המבקשים למתן רשות ערעור בפנינו.
3. המבקשים טוענים בבקשתם כי הערכאות הקודמות נקטו גישה מרחיבה ביישומה של דוקטרינת הרמת המסך, בהרימם את מסך ההתאגדות בעילות של מימון דק, סיכול דין וקיפוח. בכך חרגו, לפי הטענה, מההלכה שקדמה לחוק החברות שהיא החלה על ענייננו, על פיה מסך ההתאגדות יורם במקרים חריגים ומיוחדים בלבד בהם הוכחו מרמה או חוסר תום לב, ואף מהוראות חוק החברות, התשנ"ט-1999, אשר הרחיב את הדין שקדם לו. בתוך כך הם מלינים על אופן קביעת הממצאים על ידי הערכאה הדיונית (הוכחת ביצוע הפרשות חשבונאיות לליקויי בניה) ואופן ניתוחן על ידה ועל ידי בית המשפט המחוזי (כגון אי-עריכת אבחנה בין חלוקת דיבידנד לבין החזר הלוואת בעלים לעניין צפיות חדלות הפירעון). כן טוענים המבקשים נגד חיובו של וינר באחריות אישית מכוח רשלנות.
בתשובתם מתנגדים המשיבים לבקשה מהטעם כי אינה עונה לקריטריונים למתן רשות ערעור בפני ערכאה שיפוט שלישית.
4. לאחר עיון בבקשה ובתשובה לה, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות, באשר אין היא מעוררת שאלה משפטית כללית המצדיקה דיון בפני ערכאה שלישית (ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3), 123). אין צורך בענייננו להידרש לשאלת היקף השימוש הראוי בדוקטרינת הרמת מסך מעבר להלכה הנוהגת טרם חקיקתו של חוק החברות החדש על פיה הרמת מסך תיעשה במקרים חריגים בלבד נוכח חשיבותו של עקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה המסחרית לצורך ניהולם של חיי מסחר וכלכלה מודרניים (ע"א 524/88 פרי העמק נ' שדה יעקב מושב עובדים, פ"ד מה(4) 529, 540). זאת, נוכח מסקנתן העובדתית והמשפטית של הערכאות הקודמות הנסמכת על מבחן השימוש לרעה במסך ההתאגדות, אשר היווה את העילה העיקרית להרמת מסך טרם חקיקתו של חוק החברות, התשנ"ט-1999, אשר אינו חל על מקרה זה [ע"א 524/88 פרי העמק נ' שדה יעקב מושב עובדים, פ"ד מה(4) 529, 540, א' חביב-סגל חוק החברות (תשנ"ט) 252-254]. הערכאות הקודמות, ישמו את מבחן הרמת המסך על פי ההלכה הפסוקה שקדמה לחוק החדש למקרה שלפנינו והגיעו למסקנה כי יש להרים את המסך על פיה. מסקנותיהן מתיישבות עם הלכה זו ואינן מעלות צורך בבירור עקרוני של סוגית הרמת המסך מעבר לכך בהקשר הדברים שלפנינו.
עקרון הרמת המסך נועד למנוע מבעלי המניות או מהחברה עצמה את ניצול ההפרדה ביניהם להשגת מטרה בלתי כשרה הכרוכה בפגיעה בזולת; הוא נועד לעשיית צדק ושמירה על טובת הציבור (רע"א 510/00 רשף קבלנים (1990) בע"מ נ' ענבר, פד"י נד(2) 712, 717; ע"א 4606/90 מוברמן נ' תלמר בע"מ פד"י מו(5) 353; ע"א 478/74 נהר בע"מ נ' מדינת ישראל, פד"י ל(3) 706; ע"א 1371/90 דמתי נ' גנור, פד"י מד(4) 847, 857).
במקרה זה ניתן ביסוס ראוי לקביעה כי בעלי המניות ומנהלי החברה רוקנו אותה מכל נכס, והשתמשו באישיות המשפטית כמסך בינם לבין הנושים במטרה לחמוק מתביעת הדיירים. מסקנה זו כמו גם המסקנה בדבר רשלנותו של מבקש 2 מבוססת כראוי. חלוקת דיבידנד לבעלי המניות לאחר הפסקת פעילותה העסקית של החברה וסיום מרבית התקשרויותיה עם הבנקים המלווים אותה בשעה שעומדות נגד החברה תביעות על ליקויי בניה, וכאשר ידוע הצורך הקרוב לפרוע הלוואות בעלים מהווה ניצול לרעה של מסך ההתאגדות משנעשתה לשם קידום אינטרסים אישיים בלבד (ע"א 2223/99 ויטלי קריספי נ' ח. אלקטרוניקה (1988) בע"מ (לא פורסם), פסקה 5). מסקנה זו מקבלת חיזוק במצב בו קיימת מידה רבה של זהות בין אישיותה הנפרדת של החברה לבין אישיותם של בעלי מניותיה, והיא מתנהלת כעסק פרטי כפי שארע כאן. שהרי מדובר בענייננו בחברה פרטית שבעלי מניותיה הם שלושה, ואישיותה המשפטית הנפרדת של החברה שימשה במידה רבה מסגרת פורמאלית לביצוע עבודות הבניין, ע"א 4606/90 איטה מוברמן נ' תל מור, פ"ד מו(5) 353, 366).
5. הבקשה נדחית. המבקשים ישלמו למשיבים את הוצאות הבקשות בסכום כולל של 10,000 ש"ח.
ניתנה היום, כ"ח באייר תשס"ה (6.6.05).
ש ו פ ט ת
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.