לפניי בקשת רשות ערעור על שתי החלטות של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת מלכה אביב), בת.א. 5354/05, מיום 27.2.11 ומיום 16.3.11. בגדרה של ההחלטה מיום 27.2.11 התקבלה בקשת המשיב-התובע לשמוע את עדותו באמצעות היוועדות חזותית ("וידאו קונפרנס") מ"מחנה עופר", עקב היותו מנוע כניסה לישראל דבר המונע הגעתו לאולם בית המשפט. בגדרה של ההחלטה מיום 16.3.11 נדחתה בקשת המבקשת-הנתבעת לעיון חוזר בהחלטה מיום 27.2.11.
המשיב הגיש תביעה כספית נגד המבקשת בגין שני אירועים שבהם, לטענתו, ניזוק ביתו כתוצאה מפעילות צה"ל. המבקשת הכחישה את הנטען ובין היתר טענה כי הפעילות הנטענת חוסה תחת ההגנה של "פעולה מלחמתית".
כיוון שהמשיב מנוע כניסה לישראל, ככל הנראה מטעמים ביטחוניים, ביקש המשיב כי שמיעת עדותו תהיה באמצעות היוועדות חזותית. המבקשת התנגדה לבקשה, ובית משפט קמא קיבל את התנגדותה ודחה את בקשת המשיב מטעמים שונים, ובין היתר בנימוק כי
"מתן עדות שכזו תמנע את האפשרות להבטיח את תקינותו של ההליך, כאשר לא ניתן לדעת מה מסתתר 'מאחורי הקלעים' (תרתי משמע) מן העבר האחר. כמו כן, תמנע האפשרות להתרשמות בלתי אמצעית מן העד הנחקר" (להלן: "
ההחלטה הראשונה").
המשיב הגיש בקשה לעיון חוזר בהחלטה הראשונה, והציע את "מחנה עופר" כמקום אליו יוכל להגיע ולהעיד באמצעות היוועדות חזותית. המבקשת התנגדה, אך בזאת הפעם קיבל בית משפט קמא את הבקשה והורה כי עדותו של המשיב תישמע בהיוועדות חזותית, כאשר הצדדים יהיו נוכחים ב"מחנה עופר" ואילו בית המשפט ישב במקום מושבו (להלן: "
ההחלטה השניה"). המבקשת הגישה בקשה לעיון חוזר בהחלטה השניה, אך בקשתה נדחתה (להלן: "
ההחלטה השלישית").
בקצרה, המבקשת טוענת כי שגה בית משפט קמא בכך שאיפשר למשיב להשיג על החלטתו ואף הפך אותו על אף היותה החלטה חלוטה. עוד נטען, כי בית משפט קמא הוציא תחת ידו החלטות סותרות, וקיבל את בקשת המשיב מבלי לתת מענה לחשש שהביע במסגרת ההחלטה הראשונה, בדבר פגיעה בתקינותו של ההליך והעדר אפשרות להתרשמות בלתי אמצעית מהעד. המבקשת מלינה עוד על כך שבית משפט קמא "מינה" אותה כ"מפקחת" על ההליך, תפקיד המסור בידי בית משפט בלבד, ועל כך שחייב את בא-כוחה להתייצב במקום דיון חדש, שאינו בית המשפט, ואשר נמצא באזור. כן נטען, כי המשיב לא הניח את התשתית הראייתית לכך שמתקיימים התנאים הטכניים המאפשרים שמיעת עדותו באמצעות היוועדות חזותית.
המשיב הגיש תשובה ארוכה ומפורטת לבקשת רשות הערעור. לטענתו, הבקשה הוגשה לאחר חלוף המועד וללא שנתבקשה ארכה להגשתה. לגופו של עניין תומך המשיב בהחלטותיו של בית משפט קמא ובנימוקיו ובין היתר טוען, כי המדובר בהחלטה בעניין דיוני הנתון לשיקול דעתה של הערכאה המבררת ואין כל הצדקה להתערבות בה. המשיב עומד גם על חשיבותה של זכות הגישה לערכאות המצדיקה, לשיטתו, חריגה מהכלל בדבר שמיעת העדים באולם בית המשפט וקבלת בקשתו לשמיעת עדותו בהיוועדות חזותית. לסיכום טוען המשיב, כי אין הוא מתעקש על קיום הדיון בהיוועדות חזותית במחנה עופר, אך הוא מבקש כי יינתן לו יומו בבית המשפט, ואולם המבקשת אינה מציעה חלופה סבירה אחרת לשמיעת עדותו.
אקדים ואומר, כי אין בידי לקבל את טענת המשיב בדבר איחור בהגשת בקשת רשות הערעור, שכן ההחלטה השנייה הומצאה למבקשת, לטענתה, ביום 28.2.11, בעוד שהבקשה הוגשה ביום 30.3.11, בטרם חלפו 30 הימים להגשתה כקבוע בתקנות. ייתכן כי טענת ב"כ המשיב לאיחור בהגשת הבקשה מקורה בכך שנעלם מעיניהם כי בשנה זו היו בחודש פברואר 28 ימים בלבד...
לגופו של עניין, לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים ועיינתי בפסיקה הרלבנטית, מסקנתי היא כי דין הבקשה להידחות.
החלטותיו של בית משפט קמא נשוא הבקשה הינן החלטות דיוניות, הנתונות לשיקול דעתו. כלל ידוע הוא, כי ערכאת הערעור נוטה שלא להתערב בהחלטות מסוג זה, אלא אם הערכאה הדיונית לא התחשבה כלל או לא התחשבה די הצורך בנסיבות רלבנטיות, או שהביאה בחשבון גורמים שאסור היה לה להיזקק להם (רע"א 3810/06
י. דורי את צ'יקובסקי בניה והשקעות בע"מ נ' גולדשטיין (טרם פורסם, 24.9.08)).
בפסיקה פורטו שלושה שיקולים רלבנטיים לצורך החלטה בשאלה אם להתיר מתן עדות בהיוועדות חזותית של עד הנמצא מחוץ למדינה: פניית המבקש נעשתה בתום לב; יש בידי העדים למסור עדות רלבנטית לשאלות השנויות במחלוקת; וקיימת "סיבה טובה" המונעת את הגעתו של העד לישראל (רע"א 3810/06 הנ"ל, פסקה 8 לפסק דינו של כב' השופט א' גרוניס, שהיה שם בדעת מיעוט לגבי התוצאה, וכן שם בסעיף 3 להחלטת כב' השופטת מ' נאור שהביעה את דעת הרוב). אכן, כאשר מתבקשת עדותו של בעל דין באמצעות היוועדות חזותית, נוטה בית המשפט להקפיד במיוחד בקיומם של שיקולים אלו, לאור החשיבות הרבה של התרשמות ישירה מבעל דין מעוניין. הדברים אמורים אף ביתר שאת כאשר מבוקשת שמיעתו של התובע באמצעות היוועדות חזותית. יחד עם זאת נקבע בפסיקה גם, כי
"האמצעים הטכנולוגיים לגביית עדות מחוץ לכותלי בית המשפט העומדים לרשותנו כיום מאפשרים לבית המשפט להתרשם מן העד באופן ישיר, ואף לפקח על חקירתו ולכוונה בזמן אמת. בית המשפט יכול לקבל תמונה ברורה, תרתי משמע, באשר למהימנותו של העד ועל כן קטן החשש מפני העדרה של התרשמות ישירה מן המעיד ומן העדות" (שם, בפסקה 15), וכן כי
"
... ניתן היום לנקוט בגישה מרחיבה יחסית ביישום קריטריונים אלה, לאור השתכללות הטכנולוגיה של ועידת חוזי...", וכי
"חשוב שהשימוש באמצעי של ועידת חוזי יישמר למקרים שבהם קיימת "סיבה טובה" להימנעות מהגעה לישראל, מעבר לאי-הנוחות שכרוכה בצורך להעיד במדינה אחרת, שהיא נחלת הכלל. ודוק: ראוי לנהוג בגמישות רבה יותר ככל שהעדות חשובה ומרכזית יותר." (רע"א 7265/09
מסס נ' משרד הבריאות (טרם פורסם, 31.12.09)). נוסף על כך יש לשקול האם יכול היה התובע להגיש את תביעתו בפורום אחר או שלא היתה לו ברירה אלא להגישה לבית משפט ישראלי (רע"א 3810/06 הנ"ל בסעיף 21).
על רקע הכללים האמורים ובנסיבות העניין דומה, כי בית משפט קמא שקל את השיקולים הרלבנטיים ואיזן ביניהם כראוי. בית משפט קמא מצא לנכון להיעתר לבקשת המשיב, שהרי דחייתה תמנע ממנו את יומו בבית המשפט. נראה גם כי עדותו של המשיב היא עדות חשובה להוכחת תביעתו, ואף אין חולק כי קיימות נסיבות המונעות את כניסתו לישראל. בצדק ציין בית משפט קמא, כי העובדה שכניסתו של המשיב לישראל נמנעת מסיבות ביטחוניות, אינה צריכה בהכרח לעמוד לו לרועץ בהוכחת תביעתו. ודוק. נסיבות אלה המונעות כניסתו של המשיב לישראל אף אם הן נובעות מהתנהגותו שלו, הרי בסופו של יום ההגבלה על כניסתו לשטח המדינה נתונה להחלטתה של המבקשת. אם תחסם האפשרות להעידו כמבוקש ימנע ממנו מלהביא עניינו לבית המשפט המוסמך, שכן, דומה, כי התובע לא יכול היה להגיש תביעתו נגד המבקשת בפורום אחר. המבקשת גם לא הציגה כל חלופה אחרת לשמיעת עדותו של המשיב, ולא מצאתי בטענותיה הצדקה להתערבות במסקנתו של בית משפט קמא. עם זאת ברי, כי על המשיב מוטלת האחריות להכנת התשתית הטכנית הנדרשת לצורך קיומה של ההיוועדות החזותית, לרבות נשיאה בנטל התשלום בגינה, אף אם בסופו של יום תתקבל תביעתו.
אדגיש, כי החלטתו של בית משפט קמא אין משמעותה הפיכת החריג לכלל, כטענת המבקשת. נקודת המוצא היתה ועודנה, כי ישנה עדיפות לעדות בין כתלי בית המשפט. מגבלותיה של ההיוועדות החזותית ידועות וברורות ולפיכך אין לפתוח פתח רחב מדי ובלתי מוגבל לגביית עדות בדרך זו.
"עם זאת נראה, כי באה העת להרחיב את מגוון הטעמים בגינם נעתר בית המשפט לבקשות אלו (ייתכן, על כן, שגישתי ברע"א 6635/02 הנ"ל הייתה מצומצמת קמעא). ואולם, בעניין זה אין לקבוע מסמרות מראש וכל מקרה יידון לגופו ולפי נסיבותיו. ברי, כי ככל שהעדות חשובה ומרכזית יותר וככל שהבאת העד לבית המשפט כרוכה בקשיים רבים יותר או בנזק רב יותר לעד, כך ייטה בית המשפט להתיר עדות בהיוועדות חזותית." (רע"א 3810/06 הנ"ל, בפסקה 19). עם זאת, ההרחבה האמורה, או שמא נאמר ההקלה האמורה, תבחן במסגרת מבחן "הסיבה הטובה" (סעיף 3 להחלטת כב' השופטת מ' נאור ברע"א 3810/06 הנ"ל).
ועוד יש להבהיר, כי אם לאחר שמיעת העדות ימצא בית המשפט כי השימוש בהיוועדות החזותית פגע באיכותה של העדות, ביעילותה של החקירה הנגדית וביכולת לקבוע ממצאי מהימנות, רשאי יהיה לשקול אם לזקוף זאת לחובת מי מבעלי הדין. ועוד. אם בעת שמיעת העדות בהיוועדות חזותית מתעוררת בעיה שלא נצפתה מראש ושלא ניתן להתגבר עליה במהלך גביית העדות, רשאי יהיה בית משפט קמא להפסיק את גביית העדות ולקבוע כי אין מנוס משמיעת העד באולם בית המשפט (רע"א 3810/06 הנ"ל בפסקה 21 לפסק דינו של כב' השופט א' גרוניס).
סוף דבר, הבקשה נדחית.
המבקשת תישא בשכר-טרחת עו"ד של המשיב בסך כולל של 3,000 ש"ח.
המזכירות תשלח העתקים לבאי כוח הצדדים.
ניתנה היום, ל' ניסן תשע"א, 04 במאי 2011, בהעדר הצדדים.