1. בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו מיום 8.10.2013 (ענ"א 60766-07-13, השופט ח' ברנר). בית המשפט המחוזי דחה ערעור שהוגש על החלטותיו של בית המשפט לנוער בתל-אביב יפו מימים 8.7.2013 ו-17.7.2013 (תנ"ז 814-01-12, הנשיאה ג' מור ויגוצקי) בדבר הוצאת בנה של המבקשת (להלן: הקטין) ממשמורתה והעברתו למרכז אבחוני בכפר הנוער הדסים (להלן: מרכז הדסים) לתקופה של עד שלושה חודשים.
2. המבקשת והמשיב 2, אביו של הקטין, התגרשו, ומאז שוררים ביניהם יחסים עכורים. הקטין, יליד שנת 2000, היה במשמורת אצל המבקשת. בשנת 2010 נפתחה חקירה פלילית כנגד המבקשת בשל חשד להתפרצויות אלימות ולפגיעה מתמשכת בקטין, בעקבות פניה של פסיכולוגית קלינית שטיפלה בקטין באותה עת. תיק החקירה נסגר בחודש יולי 2013, למרות שהמבקשת הודתה בחקירתה כי לעתים היא מכה את בנה ופונה אליו בדיבור משפיל. במקביל, פנתה המשיבה 1, המחלקה לשירותיים חברתיים תל-אביב, לבית המשפט לנוער בבקשה להכריז על הקטין כקטין נזקק לפי חוק הנוער (טיפול והשגחה), התש"ך-1960 (להלן: חוק הטיפול וההשגחה). ביום 23.1.2012 נענה בית המשפט לנוער לבקשה והכריז על הקטין כקטין נזקק. בית המשפט לנוער הוסיף וקבע את דרכי הטיפול בקטין לפי סעיף 3 לחוק הטיפול וההשגחה. בין השאר נקבע כי הקטין יהיה בהשגחתה של עובדת סוציאלית, כי הקטין והוריו ישתפו פעולה בביצוע תוכנית טיפולית, וכן שהקטין יעבור אבחון דידקטי ויקבל טיפול פסיכולוגי.
3. לאחר הכרזתו של הקטין כקטין נזקק התקיימו מספר דיונים בבית המשפט לנוער בעניינו, ובמסגרתם הוא יוצג על-ידי אפוטרופא לדין שמינה בית המשפט לנוער. בשני דיונים שהתקיימו בחודשים מאי ויוני 2012, התריע בית המשפט לנוער בפני המבקשת כי היא אינה מיישמת את דרכי הטיפול שנקבעו בהחלטתו, ומונעת מהקטין לקבל את הטיפול עליו הורה בית המשפט. בהמשך לכך, המבקשת הוזהרה כי אם לא תקיים את החלטותיו של בית המשפט, הוא ישקול להוציא את הקטין ממשמורתה. בדיון שהתקיים בחודש יולי 2012 קבע בית המשפט לנוער כי יש להוציא את הקטין ממשמורתה של המבקשת על-מנת שניתן יהיה לערוך לו אבחון מעמיק וכולל. החלטה זו לא קוימה, בשל קשיים ביישומה, ככל הנראה בשל כך שלא נמצא לקטין מקום פנוי במרכז חירום אינטרני.
4. מהון להון, החל הקטין שנת לימודים חדשה בחטיבת הביניים ואף החל בטיפול במכון אל"י - האגודה להגנת הילד (להלן: אל"י). ביום 27.2.2013 התקיים דיון נוסף בבית המשפט לנוער בו התריע בית המשפט בפני המבקשת והמשיב 2, כי במשך חודשים רבים הקטין לא הובא לטיפול במסגרת אל"י, למרות החלטותיו של בית המשפט. בדיון שהתקיים ביום 8.7.2013 קבע בית המשפט לנוער, שוב, כי המבקשת חוזרת ומפירה את החלטות בית המשפט בעניינו של הקטין ובכך מסכנת את התפתחותו הנפשית התקינה וגורמת לו לנזקים. בית המשפט לנוער ציין כי המבקשת ביטלה מספר רב של פגישות באל"י שיועדו לטיפול בקטין, לא קיימה החלטות של בית משפט לענייני משפחה בנוגע להסדרי הראייה של הקטין עם אביו, וכן הפרה החלטות שיפוטיות אחרות בעניינו של הקטין. עוד צוין בהחלטה כי המבקשת נוהגת באורח אובססיבי ושתלטני בקטין, כי התנהלותה מסכלת את התוכנית הטיפולית בקהילה שהוכנה עבורו, וכי היא מעבירה לקטין מסרים קשים לגבי אביו.
5. לאחר הדיון, ביום 15.7.2013, התכנסה ועדה לתכנון תוכניות טיפול, בנוכחות הורי הקטין (הם המבקשת והמשיב 2) ונציגי מחלקת הרווחה. הוועדה המליצה בפני בית המשפט לנוער על מתן צו הוצאה ממשמורת שמכוחו יועבר הקטין למרכז הדסים למשך שלושה חודשים. ביום 17.7.2013 נערך דיון נוסף בבית המשפט לנוער, שבסופו ניתנה החלטתו של בית המשפט לנוער להוצאת הקטין ממשמורתה של אימו והעברתו למרכז הדסים למשך שלושה חודשים. בהחלטתו ציין בית המשפט לנוער כי הוא שוחח ממושכות עם הקטין ושמע את עמדתו כנגד האפשרות של הוצאתו מביתו. בית המשפט לנוער המשיך וסקר את מצבו של הקטין ואת התנהלותה הבעייתית של המבקשת הפוגעת בקטין. בית המשפט לנוער ציין כי המבקשת מתנהגת באופן שתלטני כלפי הקטין ומונעת ממנו לפתח אישיות נפרדת ועצמאית. כן נקבע שהמבקשת קטעה את הטיפול שנקבע לקטין באל"י, ושהלכה למעשה היא מונעת ממנו קבלת טיפול בקהילה תוך גרימת נזק להתפתחותו התקינה. בסיכומו של דבר, בית המשפט לנוער קבע כי לצורך הטיפול בקטין יש להעבירו למקום שבו יעבור אבחון על-ידי מומחים ויחווה דעתו בנוגע להמשך הטיפול ארוך הטווח בו. הבקשה לעיכוב ביצועה של החלטת בית המשפט לנוער נדחתה על אתר, ובתום הדיון הועבר הקטין למרכז הדסים.
6. כשלושה שבועות מאוחר יותר הגישה המבקשת ערעור לבית המשפט המחוזי כנגד החלטותיו של בית המשפט לנוער - מיום 8.7.2013 ומיום 17.7.2013. המבקשת טענה, בין השאר, כי הסמכות לדון בעניינים הקשורים להסדרי הראייה של הקטין נתונה לבית המשפט לענייני משפחה ולא לבית המשפט לנוער. בנוסף, טענה המבקשת כי החלטת בית המשפט לנוער על הוצאת הקטין ממשמורת היא במהותה החלטה לפי סעיף 12 לחוק הטיפול וההשגחה, המעניק לבית המשפט לנוער סמכות להורות על נקיטת אמצעי חירום לגבי קטין, בעוד בית המשפט לנוער ביסס את החלטתו על סעיף 3 לחוק זה המעניק לו סמכות לקבוע דרכי טיפול והשגחה בקטין. בהמשך לכך, טענה המבקשת כי הקטין לא היה שרוי במצב שהצדיק נקיטה בהליכי חירום וכי, על כן, הוצאתו מן הבית לא הייתה מוצדקת. עמדתה של המבקשת בעניינו של הקטין היא שתפקודו טוב ושהוא מצוי בשיפור בכל המסגרות.
7. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור. ראשית, קבע בית המשפט המחוזי כי בית המשפט לנוער לא חרג מסמכותו, משום שהתייחס להסדרי הראייה ולסכסוך בין ההורים של הקטין בהקשר להשלכתם על מצבו ושלומו של הקטין, ולא לעניינים אלה עצמם, שהסמכות בהם נתונה לבית המשפט לענייני משפחה. שנית, נקבע כי מטרת החלטתו של בית המשפט לנוער היא אבחונית, לשם קביעת דרכי טיפול בו, ועל כן היא ניתנה מכוחו של סעיף 3 לחוק הטיפול וההשגחה המסמיך את בית המשפט לקבוע הוראות הדרושות לטיפול בקטין או להשגחה עליו. בית המשפט המחוזי דחה את טענותיה של המבקשת לפיהן ניתן להסתפק באבחונו של הקטין במסגרת הקהילה, בקובעו כי המבקשת הכשילה פעם אחר פעם כיוון פעולה זה, ובסופו של דבר היא אף הפסיקה את הטיפול במכון אל"י. בנוסף, דחה בית המשפט המחוזי את טענתה של המבקשת כאילו האפוטרופא לדין שמונתה לקטין חטאה לתפקידה כיוון שלא ייצגה את רצונו. בית המשפט קבע כי תפקידו של אפוטרופוס שממונה לקטין הוא לייצג את טובתו של הקטין ולאו דווקא את רצונו, מתוך הנחה שלא תמיד הקטין יודע מהי טובתו. לבסוף, דחה בית המשפט המחוזי את טענותיה של המבקשת כנגד קביעותיו העובדתיות של בית המשפט לנוער, וציין כי הן היו מבוססות היטב בחומר הראיות שהובא בפניו.
8. בקשת רשות הערעור שבפני נסבה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בפתח בקשתה, טענה המבקשת כי למעשה נתונה לה זכות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בעניין זה, נטען כי חוק הטיפול וההשגחה שותק באשר לאפשרות של הגשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, וכי מקום שהחוק שותק ההנחה היא שקיימת זכות ערעור. לגופו של עניין, המבקשת חזרה על הטענות שהועלו בערעור בפני בית המשפט המחוזי. לשיטת המבקשת, מצבו של הקטין בשנה וחצי האחרונות השתפר מאד. היא תיארה את תפקודו כ"מצוין" וטענה כי לפיכך לא הייתה כל סיבה להוציאו מן הבית. המבקשת הוסיפה וטענה כי ביצעה את החלטותיו של בית המשפט לנוער באשר לאופן הטיפול בקטין, וכי הטיפול באל"י לא הופסק בשל התנהלותה. לטענת המבקשת היא לא מנעה מהקטין להיפגש עם אביו בהתאם להסדרי הראייה שנקבעו, והקטין הוא זה שסירב להיפגש עם אביו בשל עלבונות קשים שהלה הטיח בו. המבקשת אף חזרה על הטענה שבית המשפט לנוער שגה בכך שביסס את החלטתו על סעיף 3 לחוק הטיפול וההשגחה, בהתחשב בכך שההחלטה לא הייתה מכוונת לצרכי טיפול בקטין, אלא לצרכי אבחון והערכה, וכן טענה שמכל מקום לא ניתן היה להוציא את הקטין מביתו מכוח סעיף 12 לחוק הטיפול וההשגחה מאחר שאינו שרוי במצב המצדיק נקיטה בהליכי חירום. בנוסף טענה המבקשת כי בית המשפט לנוער שגה בכך שקיבל את עמדת האופטרופא, שלא ייצגה את עמדתו ורצונותיו של הקטין.
9. ביום 15.8.2013 הוריתי למשיבים על מתן תשובה לבקשה, והם הגישו את תשובותיהם ביום 21.8.2003. שני המשיבים מתנגדים לקבלת הבקשה.
10. המשיבה 1 טוענת שהבקשה אינה עומדת בתנאים שנקבעו למתן רשות ערעור בגלגול שלישי שכן אין בה כדי להשליך על מקרים אחרים, והיא מכוונת, רובה ככולה, כנגד מסקנותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי. לגופו של עניין, המשיבה סומכת ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ועל הקביעות העובדתיות שבו. לטענתה, התייחסותו של בית המשפט לנוער להפרת הסדרי הראייה של הקטין כמו גם ליתר הסכסוכים בין ההורים נעשתה אך ורק בהקשר למצבו של הקטין ולפגיעה החמורה שסכסוכים אלו גורמים לו, ועל כן הוא לא חרג מסמכותו. במישור הפורמאלי, טענה המשיבה 1 כי החלטת בית המשפט לנוער התקבלה מכוחו של סעיף 3 לחוק הטיפול וההשגחה על-מנת לאפשר אבחון וטיפול בקטין.
11. גם המשיב 2 סומך ידיו על החלטותיהם של בית המשפט המחוזי ובית המשפט לנוער. המשיב 2 מוסיף וטוען כי למבקשת ניתנו הזדמנויות רבות על-ידי בית המשפט לנוער לשפר דרכיה ולקיים את הצווים השיפוטיים בעניינו של הקטין, אך היא בחרה שלא לעשות כן.
12. לאחר שעיינתי בבקשה בתגובות ובשאר החומרים שהונחו בפני הגעתי לכלל דעה כי דינה להידחות. ראשית, אבהיר, כי ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי במקרה זה אכן מחייב מתן רשות להגישו, וזאת בהתאם לסעיף 41 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, הקובע כי פסק דין של בית משפט מחוזי בערעור ניתן לערעור לפני בית המשפט העליון, אם ניתנה רשות לכך. על כן, יש לדון בבקשה בהתאם לאמות המידה שנקבעו לכך בפסיקתו של בית משפט זה. כידוע, בית המשפט לא ייעתר לבקשת רשות ערעור "בגלגול שלישי" אלא באותם מקרים שבהם מתעוררת שאלה משפטית או ציבורית כללית, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים למחלוקת (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1983)). הבקשה שבפני אינה מקיימת אמות מידה אלו, וכל כולה נטועה בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה דנן. יתרה מכך, הלכה למעשה, נראה כי רוב רובן של הטענות שעלו בבקשה מכוונת כנגד קביעותיו העובדתיות של בית המשפט לנוער.
13. למעלה מן הצורך אציין, כי נתתי ליבי לכך שהוצאתו של ילד ממשמורת אצל הוריו צריכה להיות צעד קיצוני שמופעל רק כשכלו כל הקיצין. ברגיל ובאופן טבעי מקומו של ילד הוא עם הוריו, ולרוב זוהי גם טובתו. אולם, לא תמיד אלה הם פני הדברים. יתר על כן, נראה שבמקרה שבפנינו שיקולים אלו נשקלו היטב על-ידי הערכאות הקודמות, ולכאורה נראה שלא נפל פגם בשיקול דעתן, בייחוד בשים לב לכך שההוצאה ממשמורת היא לתקופה מוגבלת ולצורך אבחון.
14. המבקשת העלתה טענות עובדתיות, אך עיון בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ובהחלטותיו של בית המשפט לנוער מעלה כי אלה מבוססים היטב על חומר הראיות, וכי אין מקום להתערב בהם. גם הטענות המשפטיות שהועלו בבקשה לאו טענות הן. סעיף 3 לחוק הטיפול וההשגחה מקנה לבית המשפט לנוער סמכות לתת כל הוראה הדרושה לטיפול בקטין (סעיף קטן 1) וכן להוציא את הקטין ממשמורתו של האחראי עליו (סעיף קטן 4). על כן, החלטתו של בית המשפט לנוער להוצאת הקטין ממשמורת למשך שלושה חודשים לשם עריכת אבחון ולקבוע את המשך הטיפול בו, ניתנה מכוח סמכות זו. לכך יש להוסיף כי ההחלטה ניתנה לאחר דיון ממושך במצבו של הקטין, שנפרש על-פני שנה וחצי, וממילא אינה החלטה לנקיטה בהליכי "חירום" כאמור בסעיף 12 לחוק הטיפול וההשגחה. כמו כן, צדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי התייחסותו של בית המשפט לנוער לסכסוך בין ההורים ולהפרת הסדרי הראייה נעשתה במסגרת בחינת שלומו וטובתו של הילד ללא חריגה מסמכות.
15. אינני יכולה לסיים את החלטתי מבלי להביע אי-נחת מן האופן הלא ראוי שבו נוסחו דברי הביקורת שהובעו בשמה של המבקשת כלפי הערכאות הקודמות, רשויות הרווחה ובאי כוחן במסגרת הבקשה. סגנון ביטוי חריג זה אינו מקובל כלל בבית משפט זה, ובפרט בהתייחסות לבתי המשפט ולמערכות הרווחה שעושות מלאכתן נאמנה להגנה על שלומם של הזקוקים לכך.
16. צערה העמוק של המבקשת על הוצאת בנה הקטין מביתה הוא מובן. נראה כי אכן היא חפצה בטובתו. עם זאת, כפי שהוסבר, אין עילה להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. יש להניח שכל העוסקים במלאכה יוסיפו לעקוב בתשומת לב אחר עניינו של הקטין, על מנת שבתום תקופת האבחון יוחלט על פתרון, שיביא בחשבון את מלוא מורכבותה של המערכת הרגשית והמשפחתית.
ניתנה היום, ט"ז באלול התשע"ג (22.8.2013).