א. בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופטת צ'רניאק) ברע"א 32105-03-13 מיום 10.6.13, שבגדרה נדחתה באופן חלקי בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל אביב (השופטת הבכירה ניב) בת"א 43853-10-12 מיום 25.2.13. עניינה של הפרשה בעיקר החלטות לא מנומקות והשגה עליהן ועל הטלת הוצאות.
רקע
ב. הדברים שייאמרו כאן מלוקטים ממה שעלה בידי לברר מן התיק, אך כיון שחומר רלבנטי חשוב לא צורף, כגון כתבי הטענות בתביעה ובתביעה שכנגד, הנסתר מרובה על הגלוי, וקשה היה לרדת לסוף דעתה של המבקשת חרף אורכה הרב (מדי) של הבקשה. מכל מקום, בין הצדדים מתנהלת בבית משפט השלום תביעה שעניינה לשון הרע. ביסוד התביעה תלונה שהגישו המשיבים לרשויות, הנוגעת לטיפול של המבקשת בבתה. לא נמצא בתלונה ממש, ומכאן התביעה. המבקשת הגישה בקשה לאיסור פרסומו של ההליך, וכן ביקשה להפריד בין התביעה לתביעה שכנגד שהוגשה על ידי המשיבים. ביום 25.2.13 קבע בית משפט השלום לעניין איסור הפרסום כך: "שמה של הקטינה לא פורט ולא יפורט בכתבי בית הדין או בפס"ד. בכל מקרה כבר ניתנה החלטתי כי אם ייחשף באיזה שהיא צורה בביהמ"ש, חל איסור פרסום לגביו. לגבי כל היתר, לא מצאתי כל הנמקה לאיסור הפרסום, הבקשה נדחית". כן נדחתה הבקשה להפריד בין התביעה לתביעה שכנגד, בלא הנמקה.
ג. על ההחלטות הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי. בכל הנוגע לאיסור הפרסום הגיעו הצדדים להסכמה בהמלצת בית המשפט (החלטה מיום 10.4.13), וניתן צו איסור פרסום על כל פרט העלול להביא לחשיפת זהות הקטינה. ביחס להחלטה שלא להפריד בין התביעה לתביעה שכנגד נקבע בהחלטה מיום 10.6.13, כי על החלטה כגון דא לא ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לפי סעיף 1(4) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט- 2009 (להלן הצו או צו בתי המשפט); ואף אם ניתן היה להשיג על ההחלטה על פי הדין, אין מקום להתערב בהחלטה, שכן חזקה על הערכאה הדיונית שהיתה לה סיבה מספקת להחליט כפי שהחליטה, ואין להתערב בשיקול הדעת הרחב הניתן לה בהקשרים אלה. הוטלו על המבקשת הוצאות בגובה 10,000 ש"ח.
ד. לשלמות התמונה נוסיף, כי ביום 11.6.13 הוגשה על ידי המבקשת בקשה דחופה למתן הבהרה, בין היתר לעניין החיוב בהוצאות וצוין, כי לא היה מקום לפסוק הוצאות לטובת המשיבים כאשר כלל לא היו צד להחלטה לעניין הפרדת הדיון. הבקשה נדחתה (החלטה מיום 11.6.13). נאמר בין היתר, כי בית המשפט הביא (מקדמת דנא) בפני המבקשת את סיכוייה הנמוכים של הבקשה (החלטה מיום 21.3.13), והיתה בפניה מלוא ההזדמנות לשקול צעדיה; אף היתה בפניה אפשרות לפנות בבקשה להבהרת החלטה, לרבות לעניין המלצת בית המשפט באשר לסיכוייה הנמוכים של בקשת רשות הערעור. המבקשת הגישה בקשה לתיקון ההחלטה, שכן בניגוד לאשר נקבע, פנתה, לטענתה, בבקשה להבהרת ההחלטה ולבחינת סיכויי הבקשה. נטען כי המבקשת עשתה כל שביכולתה למנוע הוצאות מיותרות. ביום 13.6.13 נדחתה הבקשה. המבקשת לא נלאתה, והגישה שוב בקשה לתיקון טעות, ובה ביקשה לתקן את ההחלטה לפסיקת הוצאות. הבקשה נדחתה גם היא ביום 20.6.13. בהחלטה צוין כך: "אין מקום להגשת בקשות חוזרות באותו עניין ובשינוי אדרת שאין לו בסיס". כן נדחו בקשות שונות של המבקשת לפי פקודת בזיון בית המשפט באשר לאיסור הפרסום (החלטות מיום 9.6.13; 10.6.13; 13.6.13).
בקשת רשות הערעור
ה. בבקשת רשות הערעור נטען בהרחבה, כי היה מקום לקבל את בקשת רשות הערעור של המבקשת לבית המשפט המחוזי מן הטעם שהחלטת בית משפט השלום, וכנגזרת מכך גם החלטת בית המשפט המחוזי, ניתנו ללא הנמקה. בהעדר הנמקה לא ניתן לדעת מה עמד בבסיס הפעלת שיקול דעתו של בית המשפט, והדבר מציב קושי מיוחד נוכח העובדה שמדובר בחריגה מהוראות סעיף 22 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, הקובע, כי "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע אין להביא ראיה או לחקור עד בדבר שמו הרע של הנפגע או בדבר אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו הפגומים, אלא במידה שפרטים אלה נוגעים במישרין ללשון הרע המשמשת נושא למשפט, או שבית המשפט התיר הבאת ראיה או חקירת עד", כמפורט שם. נטען, כי הותרת התביעה שכנגד לדיון בצוותא חדא עם התביעה העיקרית מהוה עקיפה של הוראות סעיף 22, שכן תחת הבאת ראיות במסגרת כתב הגנה שהעלאתן אינה אפשרית נוכח הוראת סעיף 22, הוגשה תביעה שכנגד ובה ראיות אלה. לחלופין נטען, כי לא היה מקום לחייב את המבקשת בהוצאות. הוטעם בהקשר זה, כי לא נפסקו לטובתה הוצאות בגין הבקשה שהתקבלה לעניין איסור הפרסום, אך הוטלו הוצאות לטובת המשיבים שאינם צד להליך הרלבנטי, ובכך טעם לפגם.
הכרעה
ו. לאחר העיון נחה דעתי כי אין המקרה שלפנינו מעורר שאלות בעלת אופי עקרוני, המצדיקות רשות לערעור בגלגול שלישי. כידוע זו מוגבלת ככלל למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. בקשה זו אינה נופלת בגדרן של אלה. יתרה מכך, החלטה לעניין פיצול התביעה העיקרית מן התביעה שכנגד נכנסת מפורשות לגדרי המקרים שמונה הצו, ושבהם לא תינתן רשות ערעור; סעיף 1(4) אוסר על מתן רשות ערעור על "החלטה בעניין שלבי הדיון בהליך, למעט החלטה ... שיתקיים דיון נפרד בתביעה שכנגד ...". שפתי מחוקק המשנה ברור מללו, קרי, שכאשר ניתנת החלטה לקיים דיון נפרד בתביעה שכנגד ניתן ליתן רשות ערעור, וממילא לא כן כשהמדובר בדיון אחוד. אך אפילו ניתן היה להגיש בקשת רשות ערעור, הנה כפי שגם ציין בית המשפט קמא, קשה מאוד היה להתערב בנידון דידן. אין בית המשפט של ערעור נוטה להתערב בהחלטות, אשר עניינן אופן ניהול ההליך בערכאה הדיונית (רע"א 422/06 חברת התחנה המרכזית החדשה בת"א בע"מ נ' גיטי אהובים (2006); והשוו רע"א 8674/04 א.ש. גל חום שוקי פסח בע"מ נ' FRANCO BELGES (2005)); זאת אף במקרים שבהם סבורה ערכאת הערעור שראוי היה לנקוט דרך דיונית אחרת (רע"א 266/88 סאן אינטרנשיונטל לימיטיד נ' מדינת ישראל, פ"ד מד (2) 206 (1990)). הדברים תואמים את השכל הישר. יש גבולות לזמן השיפוטי, קל וחומר לעניינים הניתנים לערעור עתידי במסגרת השגה על פסק הדין. ברע"א 4846/11 בר עידן נ' אברג'ל (2011) נזדמן לי לומר (פסקה י') לעניין הצו, כי:
"הרוח העולה ... בצו היא שלא לסתום את צנרת בתי המשפט, הפקוקה בלאו הכי ממילא במקרים רבים, בהשגה ערעורית בהליכים דיוניים-ניהוליים שבעיקרם אינם מהותיים, אשר ביסודם נתונים הם לשיקולה של הערכאה הדיונית, ושהתערבות ערעורית בהם תהא נדירה ממילא. מניעת רשות ערעור בכגון דא כוונה לחיסכון בהליכים, כך שבאותם מקרים, שבודאי לא יהיו רבים ביחס, שההחלטה הדיונית היתה נהפכת - יתוקן הדבר במידת האפשר בערעור על פסק הדין כלו".
לא מצאתי כי המקרה דנן מצדיק התייחסות שונה.
ז. אשר לעניין ההנמקה, כשלעצמי מוצא אני בה, ככלל, חשיבות מרובה. זו מאפשרת לבחון את ההחלטות הנתקפות, ועל כן מאפשרת קיומה של ביקורת שיפוטית; ללא הנמקה גם יקשה על הפרט שנפגע לשקלל צעדיו, והיא מתבקשת מחובת ההגינות (רע"א 8996/04 שכטר ואח' נ' נציגות הבית המשותף, פ"ד נט(5), 17, 21 (2004)). ואולם, הנמקה מפורטת בגין כל החלטה והחלטה אינה תמיד אפשרית, וגם אינה תמיד נחוצה, וגם כאן מקום לשכל הישר. ברע"א 882/05 מ.ו השקעות בע"מ ואח' נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (2005) נאמר (פסקה ו' 2) (עוד בטרם התקנת הצו): "הדין מאפשר כידוע לערכאה ערעורית (תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי) אימוץ הכרעתו של בית המשפט קמא על קרבה וכרעיה...המצב האידיאלי היה אילו יכלה ערכאת ערעור להתייחס בפסק דינה לכל טענה וטענת-משנה שהעלו הצדדים בפרוטרוט, ולהפיס דעתם - וכך גם נעשה, וטוב שנעשה, במקרים רבים. אך בעומס השורר בבתי המשפט, כולל בהרכבי הערעור, כאשר מתקיים 'וכל העם ניצב עליך מן בוקר ועד ערב' (שמות, יח, יד), אין לבוא בטרוניה כשבמקרים המתאימים, לפי שיקול דעת, ניתנת הנמקה קצרה כבענייננו, או הנמקה המאמצת על קרבה וכרעיה את ההחלטה נשוא הערעור לפי תקנה 460(ב), שלכך יועדה". בית המשפט גם אינו צריך ליתן עצמו קרבן לטרחנות יתרה של בעלי דין. אך אחר כל זאת עלי לציין, שלגבי החלטה שלא להפריד בין דיון בתביעה לדיון בתביעה שכנגד, תיתכן בהחלט דעה שיש מקום לנמקה, אלא אם כן הדברים ברורים כשמש - אך איני יכול להביע כל דעה במקרה הספציפי, משלא צורף החומר.
ח. אכן, צו בתי המשפט הציב שאלה אם הוראותיו נועלות שער מפני ביקורת שיפוטית שלא במסגרת הערעור על פסק הדין כולו. ברע"א 3337/12 ליברפול נכסים נ' פרוביזור (23.4.13) ציינה השופטת ארבל, כי הוראות הצו אינן מונעות מערכאת הערעור לבחון פגם החורג מתוכן ההחלטה, כגון היעדר הנמקה מקום בו "סוג ההחלטה מחייב הנמקה". לעמדת הנשיא גרוניס ברע"א 3783/13 אי. די. בי חברה לפתוח בע"מ נ' כבירי שמיע (5.6.13) אין להעניק רשות ערעור על ההחלטות שננקבו בצו, בין אם מדובר בהחלטה מנומקת, בין אם לאו, ובין אם מדובר ב"סוג החלטה" המחייב הנמקה. לשיטת הנשיא גרוניס, בהתחשב בתכליתו של הצו, כאשר "החלטה אחרת" מסוימת נופלת לגדר סוגי ההחלטות שבצו בתי המשפט, לא ניתן להגיש עליה בקשת רשות ערעור, ואין נפקא מינה מה מהות הפגם.
ט. בלא שאטע מסמרות, לגישתי מכוון צו בתי המשפט שלא לאפשר רשות ערעור בעניינים שהם טכניים במהותם, אשר אין מניעה הגיונית שיידונו במסגרת הערעור על פסק הדין הסופי (ראו רע"א 10343/09 ארץ נ' וויטמן (2010) ולאחרונה 7447/13 קרנית נ' היאם (10.11.13) (והאסמכתאות שם)). מתבקש, כי בהחלטות מסוג זה מטבען יהא פחות צורך בהנמקה, שכן מדובר בהחלטות הנוגעות לאופן ניהולו היעיל של ההליך, ואינן מכריעות בזכויות ממשיות של הצדדים, דיוניות או מהותיות. עם זאת סבורני, בדומה לשופטת ארבל, כי במקרים שבהם ההחלטה מעצם טיבה מחייבת הנמקה, כגון כזאת שיש בה כדי להשליך על זכויותיהם של הצדדים, תהא אפשרות לביקורת שיפוטית בשלב זה (ראו בר עידן בפסקאות י"א-י"ב, שם נאמר (פסקה י"ב) "... נטייתי היא לסבור, כי אין לנעול דלת, גם על פי הצו, מקום שיתעורר החשש לפגיעה ממשית בצד לתיק - אך הדלת תיפתח באופן מושכל ומדוד כדי שלא לסכל את כוונת הצו ...". ראו גם בן-נתן וחבקין, הערעור האזרחי (מה' 3, תשע"ג-2012), 233 - 236). מכל מקום, גם מהיעדר מידע מספיק, כשעסקינן בגלגול שלישי, לא מצאתי כי המקרה שלפנינו בא בקהלם של אלה. ואחר שאמרנו זאת, חזקה על בית משפט השלום הבקי בתיק ומנהל אותו, שיידע לשמור על זכויות הצדדים, לרבות באשר לסעיף 22 לחוק איסור לשון הרע, פרשנותו ותכליתו (ראו רע"א 10462/05 גיל נ' פרזנטי (2006)). לא אוסיף ולא אטע מסמרות, משלא נתבקשה תשובה.
י. גם לעניין ההוצאות לא מצאתי מקום להתערבות. הטלת הוצאות ושיעורן מסורים לשיקול דעתו של בית המשפט הדן בעניין. בית משפט של ערעור לא יטה להתערב בזאת אלא במקרים חריגים, כל שכן בגלגול שלישי (רע"א 7255/11 דר' וורמן נ' רוזנס (2011)). אוסיף בהקשר זה כי המבקשת הכבירה בקשות בפני בית משפט השלום, ולא כל המרבה הרי זה משובח.
י"א. אין בידי איפוא להיעתר למבוקש.
ניתנה היום, כ"ה בכסלו התשע"ד (28.11.2013).
ש ו פ ט
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13049170_T06.doc/צש+הג