א. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת למלשטריך-לטר) בע"ו 28638-04-13 מיום 28.5.13, בגדרו נדחה ערעור המבקש על החלטתה של הועדה הרפואית העליונה לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1959 מיום 1.1.13. המבקש מלין על סיווג פגימתו ועל דרגת הנכות שנקבעה בגינה.
רקע
ב. זוהי תמצית העובדות, העולות מפסק דינו של בית המשפט המחוזי: כפות רגליו של המבקש, יליד 1986, נפגעו במהלך שירותו הצבאי בחיל השריון. המבקש פנה לועדה רפואית מחוזית, וזו קבעה - ביום 18.2.09 - כי אין קיימת נכות. ערעור שהגיש המבקש לועדת ערעור נתקבל ביום 13.12.11, ועניינו של המבקש הושב לועדה הרפואית המחוזית.
ג. ביום 3.6.12 קבעה הועדה המחוזית למבקש נכות של 1% לכל אחת מכפות רגליו (ובסך הכל 2%), וזאת לפי המבחן הקבוע בסעיף 49(1)(א) לתוספת לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגות נכות), תש"ל-1969, שעניינו - רגל שטוחה חד או דו צדדית ללא הגבלה במפרקי כף הרגל וללא כיווץ שרירים. הועדה המחוזית ציינה בהחלטתה, כי אין מקום לעשות שימוש בסעיף 35(4)(ג) לתוספת שעניינה "מחלה או חבלה בפרק גדול בגף - הפרעה בצורה קלה, קיים ממצא אובייקטיבי", שכן זה עוסק "במפרקים גדולים".
ד. על החלטתה של הועדה המחוזית עירער המבקש לועדה הרפואית העליונה. ביום 1.1.13 נדחה הערעור. בהחלטת הועדה העליונה נאמר, בין היתר, כי בבדיקתו של המבקש לא נמצאו "סימנים קליניים של פלנטר פצאיטיס ושום פתולוגיה אחרת מלבד רגל שטוחה גמישה, בתוצאת MRI לא נתגלתה בעיה פתולוגית". עוד נאמר, כי סעיף 35(4) אינו משקף את מצבו הקליני של המבקש באשר "אין מדובר על בעיה פתולוגית במפרק גדול".
ה. המבקש עירער לבית המשפט המחוזי (ע"ו 28638-04-13). בערעורו הלין על סיווג נכותו תחת סעיף 49(1)(א) "באשר אין הסעיף הנבחר הולם את נכותו". נטען, כי כף רגל יכולה לבוא בגדר סעיף 35(4) לתופסת לתקנות הנכים. עוד נטען, כי הרכב הועדה הרפואית העליונה לא התאים לפגימה ממנה סובל המבקש.
ו. בפסק דינו מיום 28.5.13 דחה בית המשפט המחוזי (השופטת למלשטריך-לטר) את ערעורו של המבקש. בפסק הדין נאמר, בהתייחס לטענות המבקש בנוגע להרכבה של הועדה הרפואית, כי זו כללה אורטופד ונוירולוג, כי המבקש לא הלין על הרכב הועדה קודם שניתנה ההחלטה בעניינו, וכי במכלול "קיומו של מומחה אחד מבין חברי הועדה בתחום הפגימה, יש בו כדי לרצות". באשר למבחן הרלבנטי נאמר - על רקע הממצאים הרפואיים שנקבעו בועדה העליונה - כי לא נמצאו מגבלות תנועה אצל המבקש, ועל כן אין סעיף 35(4)(ג) חל בעניינו. בית המשפט דחה את עמדתו של המבקש, לפיה די בטענה סובייקטיבית בדבר כאבים, ללא קיומה של מגבלת תנועה אובייקטיבית, כדי לזכות בנכות בשל מגבלות תנועה. ועוד, בית המשפט המחוזי ציין, כי גם מומחה אובייקטיבי מטעמו של בית המשפט - שמונה בהליך בפני ועדת ערעור - מצא שהמבקש אינו סובל מהגבלה בתנועה.
הבקשה
ז. מכאן בקשת רשות הערעור, בה נטען כי בית המשפט המחוזי התעלם מטענותיו של המבקש באשר לפרשנות המונח "פרק גדול" שבסעיף 35(4), וכי כף רגל באה בגדר מונח זה. עוד נטען, כי מקום בו קיימים כאבים, משמעות הדבר היא קיומה של הפרעה בתפקוד. נטען, כי בפני בית המשפט המחוזי הוצגו ממצאים אובייקטיביים בדבר קיומה של הפרעה כאמור. לבסוף נטען, כי מקום בו קיימים שני סעיפים שבגדרם ניתן לסווג את הפגימה - יש להעדיף את זה המיטיב עם הנכה, דבר שכנטען לא נעשה בענייננו.
הכרעה
ח. לאחר העיון בבקשה ובנספחיה, אין בידי להיעתר לה. הבקשה אינה מעוררת שאלה משפטית או ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים, ומדובר - בסופו של יום - בקביעות רפואיות מובהקות בעניינו הקונקרטי של המבקש. על כן, אין הבקשה באה בקהלם של המקרים החריגים בהם תישקל רשות ערעור בגלגול שלישי (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123; רע"א 224/09 סלמאן נ' קצין התגמולים - משרד הבטחון (2009)). יתר על כן, סעיף 12א לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1959 קובע, שערעור לבית המשפט המחוזי על מסקנות הועדה הרפואית העליונה יהא בשאלה משפטית בלבד; ואם כך בערעור בזכות לבית המשפט המחוזי, מקל וחומר בגלגול רביעי - לאחר שתי ועדות רפואיות ובית המשפט המחוזי - בבית משפט זה.
ט. גם לגופם של דברים לא נמצא מקום להתערבות. במישור המשפטי, עסקינן - בין השאר - בויכוח ותיק שעניינו מהי שאלה משפטית שלגביה יאופשרו הליכי הערעור בבית המשפט המחוזי. ברי כי מגמת המחוקק היתה לצמצם התדיינות בשאלות רפואיות ספציפיות שאינן בתחום בקיאותו של בית המשפט ושנמסרו לרופאים. אכן, בתבונת משפטנים ניתן להעטות על שאלות רפואיות שונות אדרת משפטית, אך על בית המשפט לבור בכגון דא אותם מקרים מובהקים שהנושא המשפטי בליבתם. בית המשפט המחוזי בנידון דידן הפנה לרע"א 1508/04 אפריאט נ' קצין התגמולים (2004) ולרע"א 7481/08 פלוני נ' משרד הביטחון (2008). ובסופו של יום עסקינן בקביעת דרגת נכות, שאלה רפואית על פי קביעת המחוקק.
י. ואכן, הועדה המחוזית ציינה בהחלטתה מיום 3.6.12, כי לא נמצא ממצא אובייקטיבי - פיזיקלי ובדיקות עזר - לטענותיו של המבקש בדבר כאבים. הועדה התייחסה לבדיקת MRI, לצילום כפות רגליו של המבקש מחודש מאי 2012 ולבדיקה שנערכה למבקש. בהחלטתה של הועדה הרפואית העליונה מיום 1.1.13 נסקרו בדיקות MRI מהימים 6.3.10 ו-13.3.10, מיפוי עצמות מיום 27.2.08 ובדיקתו הפיסית של המבקש. צוין, בין היתר, כי המבקש "מהלך היטב ללא צליעה, מסוגל לעמוד על קצות אצבעות ועקבים ללא כאבים". לאחר כל אלה הגיעה הועדה הרפואית העליונה לידי מסקנה, כי לא נמצאה אבחנה פתולוגית או קלינית לבד מרגל שטוחה גמישה. הועדה ציינה, כי חוות דעתו של המומחה מטעם המבקש - בה נטען ל"פלנטר פצאיטיס" - נסמכה על מיפוי העצמות מיום 27.2.08, אולם תוצאותיו של מיפוי זה לא היו חד משמעיות, וכי גם לא נמצאו לכך סימנים קליניים. מדובר בקביעות רפואיות מובהקות, שלא נמצא טעם מבורר להתערב בהן. יצוין, בזיקה לטענותיו של המבקש בדבר קיומם של ממצאים אובייקטיביים (סעיפים 24-22 לבקשה), כי אף המומחה מטעמו הציע לסווג את הפגימה תחת סעיף 35(4)(ב) לתקנות שעניינו הפרעה בצורה קלה ללא ממצא אובייקטיבי.
יא. אין ניתן לקבל את עמדתו של המבקש, לפיה די בטענות סובייקטיביות בדבר כאבים על מנת לזכותו בנכות בשל הפרעת תנועה. סעיף 35(4) מבחין באופן ברור בין מחלה או חבלה לה נלווים כאבים כרוניים (סעיף 35(4)(א)), לבין מחלה או חבלה לה נלוות הפרעות קלות (סעיפים 35(4)(ב)-(ג)). גם מבחינה תכליתית ברי כי יש מקום להבחין בין מי שסובל מכאבים לבין מי שלכאביו נלוות הפרעות או מגבלות בתנועה. על כן, לא נמצא מקום להתערב במסקנתו של בית המשפט המחוזי (עמ' 5 שורות 6-4 לפסק הדין), כי "לא נוצר מצב במקרה זה בו פגימת המערער יכולה להיכלל בשני מבחנים מתוך התקנות ולכן גם לא עמדה הועדה בפני המצב שיש להעניק למערער את דרגת הנכות המיטיבה". במקרה דנא, במפורש סברו הועדות הרפואיות כי אין הפרעות בתפקוד והפנו לסעיף 49(1)א שזו מהותו.
יב. יש להוסיף, כי סעיף 35(4)(א) העוסק במחלה או חבלה לה נלוים "כאבים כרוניים" קובע דרגת נכות של 1%, היא דרגת הנכות שנקבעה למבקש לפי סעיף 49(1)(א). על כן, ומשעה שנקבע - כממצא רפואי - כי לא הוכחה הפרעה או הגבלה בתנועתו של המבקש, הנה גם אילו סווגה תחת סעיף 35(4) לתקנות הנכים, לא היה בכך כדי להשפיע על דרגת נכותו, כעולה גם מחוות דעתו של מומחה בית המשפט ד"ר קרפ בשעתו, וממילא אין להלום את טענותיו בדבר עינוי דין. כך גם סבר בית המשפט המחוזי (עמ' 6 שורות 25-23), שלא נטע מסמרות בשאלה האם כף הרגל היא "פרק גדול", ואין מקום לעשות כן לראשונה בגדר הבקשה הנוכחית. כמובן איני מביע דעה למקרה (שיש לקוות שלא יקרה) שתהא חלילה החמרה במצבו של המבקש, וכמובן זכויותיו וזכויות המשיב שמורות.
כללם של דברים
יב. נוכח האמור מעלה, לא אוכל להיעתר לבקשה.
ניתנה היום, ז' באב תשע"ג (14.7.2013).