לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בע"א 26662-02-13 מיום 16.5.2013 (כבוד השופטת י' שבח) אשר בגדרה נדחתה בקשת המבקשים לעיכוב ביצוע פסק דין שניתן בעניינם בת"א 40071/88 ביום 31.12.2012.
1. המבקשים, תושבי שכונת עמל ב' בתל אביב, מחזיקים וגרים מזה עשרות שנים במקרקעין אשר בבעלות המשיבות, מתוקף רישיון ללא תמורה שניתן להם על ידי המדינה שהייתה בעלת הזכויות במקרקעין בטרם נרכשו על ידי המשיבות. בשנת 1961 מכרה המדינה את המקרקעין למשיבה 1 ובשנת 1987 נרכשו על ידי המשיבות 2-3. בשנת 1988 הגישו המשיבות 16 תביעות שונות לסילוק ידם של המבקשים מהמקרקעין. תביעות אלו אוחדו להליך אחד והתקבלו על ידי בית משפט השלום בפסק דין חלקי מיום 22.11.95 (להלן: פסק הדין החלקי). בפסק דין זה נקבע כי תוקפם של הרישיונות שהיו בידי המבקשים פג עם הגשת התביעות לפינויים. כמו כן, נקבע כי התחייבות המדינה להסדרת דיור אקוויוולנטי למפונים, התחייבות אשר קיבלו על עצמן המשיבות בעת רכישת הזכויות במקרקעין במסגרת החוזים משנת 1961 ומשנת 1987, לא חלה בעניינם של המבקשים מאחר שבמועד חתימת החוזה משנת 1961 טרם נבנו על המקרקעין המבנים מהם מתבקשים המבקשים להתפנות. מצב זה נותר בעינו גם לאחר מכירת הזכויות מהמשיבה 1 למשיבות 2-3 במסגרת חוזה שנחתם בשנת 1987. על אף האמור, קבע בית המשפט כי משמדובר בפינוי מבתי מגורים לאחר שנים רבות, זכאים המבקשים מטעמי צדק לפיצוי בגין הנזק שנגרם להם כתוצאה מהפינוי, וזאת לצד החזר הוצאותיהם על השבחת המקרקעין לאורך השנים. עוד נקבע כי ביצוע פסק הדין החלקי יידחה עד למתן פסק דין משלים בעניין הפיצוי הכספי שישולם למבקשים כנגד פינויים (להלן: פסק הדין הכספי). פסק הדין החלקי הפך חלוט לאחר דחיית ערעורם של המבקשים לבית המשפט המחוזי בשנת 1999 ולאחר דחייתה של בקשת רשות ערעור בבית משפט זה ביום 27.2.2003.
2. פסק הדין הכספי ניתן ביום 31.12.2012. התארכות ההליכים נגרמה בין היתר כתוצאה מניסיונות חוזרים ונשנים לפשר בין הצדדים, אשר נכשלו בזה אחר זה (למעט הסכמה דיונית אליה הגיעו הצדדים לגבי המועד הקובע לשומות שטחי המבנים, גודל המבנים וגובה דמי השימוש למ"ר). בפסק דין זה דחה בית המשפט את טענת המבקשים להשוואת הפיצוי שייפסק להם לפיצויים שקיבלו מפונים אחרים באותה שכונה או במקרים דומים בשכונות אחרות. זאת, מאחר שאין זהות בין נסיבות המקרים השונים, וכן מכיוון שסכומים אלו בחלקם הם פרי משא ומתן שהיה פתוח גם בפני המבקשים. כמו כן נקבע כי אין בעובדה שהתב"ע לגבי המקרקעין שונתה (עקב הליך תכנון שהסתיים) באופן שמעלה את ערכם, כדי להקנות זכויות יתר למבקשים על חשבון התעשרותן של המשיבות. לעניין גובה הפיצוי בגין ההשקעות, בניכוי דמי השימוש הראויים, אימץ בית המשפט המחוזי את חוות דעתו של המומחה מטעם המשיבות, לאחר שמצא כי חוות הדעת שהוגשו על ידי מומחים מטעם המבקשים השונים אינן עומדות בקריטריונים ובהוראות שנקבעו במסגרת פסק הדין החלוט שניתן בעניינם של הצדדים. כן נקבע כי המועד הקובע לחישוב דמי השימוש הראויים הוא המועד המאוחר והמיטיב ביותר עם המבקשים מבין שלושה מועדים אפשריים - המועד בו נדחתה בקשת רשות הערעור על פסק הדין החלקי, שהרי מאותה שעה ידעו המבקשים בוודאות כי הם חייבים בדמי שימוש. זאת ועוד, נקבע כי בהתאם להלכה הקיימת, עצם השימוש במקרקעין על ידי ברי רשות לאורך שנים אינו מקנה למשתמשים בהם זכות לפיצויים בעקבות ביטול הרישיון (בניגוד לפיצוי כנגד השקעתם בנכס), אלא אם קבע בית המשפט אחרת משיקולי צדק. בעניינם של המבקשים קבע בית המשפט בשנית כי בנסיבות העניין, נוכח התמשכות ההליכים, מן הראוי להעניק להם דמי העברה אשר יהוו פיצוי בגין הנזק מעצם פינויים, בסך של 50,000 ש"ח עבור כל משפחה.
על פסק דין זה הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי ובצידו בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין נשוא הערעור וכן עיכוב ביצוע פינויים של המבקשים מן המקרקעין. בקשה זו נדחתה, ומכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.
3. לטענת המבקשים, שגה בית המשפט המחוזי בדחותו את בקשתם לעיכוב ביצוע פינויים מהדירות המשמשות עבורם בתי מגורים. שגיאתו של בית המשפט, כך נטען, טמונה בקביעתו כי פסק הדין נשוא בקשתם הוא פסק דין כספי גרידא, קביעה שלעמדת המבקשים אינה נכונה ומתעלמת מן הקשר האינהרנטי בין פסק דין זה - אשר קבע את גובה הפיצוי שיקבלו המבקשים כנגד פינויים מהדירות - לבין פסק הדין החלקי שקבע את סילוק ידם של המבקשים תוך עיכוב ביצוע הפינוי עד למתן פסק הדין בעניין הפיצוי. התליית הליכי הפינוי בהליכי הפיצוי מקורה בהבנה כי הפיצוי לו זכאים המבקשים הכרחי לשם יכולתם לממן דיור חלופי, כך לטענת המבקשים. כעת תובעים הם את עיכוב ביצוע שני פסקי הדין הללו כמכלול עד להכרעה בערעור שהגישו על גובה הפיצוי שנפסק להם. אם כך, אין מדובר בבקשה לעיכוב ביצוע פסק דין כספי כי אם עיכוב ביצוע סילוק ידם של המבקשים מביתם - מקרה בו נטיית הפסיקה היא להיענות לבקשת עיכוב ביצוע. המבקשים מסיפים כי גם אם תתקבל הקביעה שמדובר בעיכוב ביצוע של פסק דין כספי, בהחלט מדובר במקרה חריג אשר נסיבותיו מצדיקות עיכוב ביצוע.
יתר על כן, טוענים המבקשים כי סיכויי הערעור שהוגש על פסק הדין הכספי, גבוהים הם. ראשית, נטען כי בית המשפט המחוזי קבע פיצוי בגין הוצאות המבקשים לצורך שיפוץ והשבחת המקרקעין, והתעלם מרכיב הפיצוי בגין הנזק שנגרם למבקשים מעצם פינויים, רכיב שהוכר על ידי בית המשפט במסגרת פסק הדין החלקי. שנית, פינוי המבקשים בלא פיצוי הולם אשר יהווה תחליף לדיור חלופי ואקוויוולנטי לזה הקיים, מהווה הפרה של התחייבות מצד המדינה אשר שיכנה את המבקשים בדירות האמורות באופן זמני תוך הבטחה להסדרת שיכון קבע. במעמד מכירת הזכויות במקרקעין החתימה המדינה את המשיבה 1, וזו את המשיבות 2-3, על התחייבות לכיבוד זכויות המבקשים לדיור אקוויוולנטי בעת פינויים. שלישית, המבקשים סבורים כי פסק הדין של בית המשפט המחוזי מהווה הפרה של ההלכה הנוהגת בכל הנוגע לפיצוי ברי רשות.
4. המשיבות מצידן טוענות כי החלטת בית המשפט המחוזי מפורטת ומבוססת כראוי ולא נפל בה כל פגם, ובוודאי לא כזה המצדיק מתן רשות ערעור. נטען כי בקשה זו אינה אלא אמצעי טקטי נוסף בו עושים המבקשים שימוש לצורך שימור אחיזתם בנכסים לא להם כפי שנקבע בפסק דין חלוט משנת 1995. כן נטען שסיכויי הערעור שהגישו המבקשים קלושים, שכן הלכה היא כי זכות הפינוי העומדת לבעלי קרקע כלפי ברי רשות לאחר סיום הרישיון אינה שלובה בשאלת הפיצויים של ברי הרשות המפונים. הלכה זו פועלת במקרה הנדון על אחת כמה וכמה משפסיקת הפיצויים כבר ניתנה. כמו כן, מזכירות המשיבות את קביעת בית המשפט המחוזי לפיה פסק הדין אשר את ביצועו מבקשים המבקשים לעכב הוא פסק דין כספי גרידא, וכי גם אם יזכו המבקשים בערעורם נשוא הבקשה, לא יהיה בכך למנוע את סילוק ידם מהנכסים. לצד זאת, מבקשות המשיבות להדגיש את הנזק הרב שנגרם להן מאי פינויים של המבקשים המחזיקים בקניין השייך להן ומונעים מהן כל יכולת לנצלו לצרכיהן האישיים והכלכליים. כמו כן מדגישות המשיבות את הנזק שנגרם לאינטרס הציבור מעצם ההחזקה הממושכת במקרקעין באופן בלתי חוקי, וכל זאת לאורך תקופה המשתרעת על פני 18 שנים (מיום מתן פסק הדין החלקי). על כן, מאזן הנוחות נוטה באופן מובהק לטובתן.
5. עיינתי בבקשה ומצאתי כי דינה להידחות. התערבות ערכאת ערעור בהחלטות הנוגעות לעיכוב ביצוע פסק דין היא מצומצמת נוכח שיקול הדעת הרחב שניתן לערכאה הדיונית בעניינים כגון דא (רע"א 10007/06 גורן נ' שנית מהנדסים (14.1.07)), ובוודאי כשמדובר בערכאה שלישית שדנה בתיק. בענייננו, הבקשה תחומה בעובדותיו של המקרה הנידון, אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים, ומשכך אינה מצדיקה מתן רשות ערעור (רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). הבקשה מעלה שאלות קונקרטיות הנוגעות להתקיימות התנאים למתן סעד של עיכוב ביצוע פסק דין, בהתחשב בסיכויי הערעור שהגישו המבקשים על פסק הדין הכספי בעניינם וכן במאזן הנוחות במקרה הנדון, כאשר מדובר בפיצוי כנגד פינוי המבקשים מביתם. מטעמים אלו בלבד, דין הבקשה להידחות.
6. למעלה מן הצורך אציין כי גם לו הייתה ניתנת רשות ערעור בבקשה שלפניי, לא היה מקום לעכב את ביצועו של פסק הדין, וזאת בפרט בשל מאזן הנוחות הנוטה לטובת המשיבות. אף אם אקבל את עמדת המבקשים לפיה פסק הדין נשוא הבקשה דנן אינו כספי גרידא, אין מקום להחלת ההלכות הנוגעות לעיכוב ביצוע פסק דין של פינוי, במלוא עוצמתן. שהרי, בבסיס הלכות אלו עומדת ההנחה כי פינוי אדם מנכס עלול להוביל לשימוש בנכס על ידי הצד שכנגד באופן שימנע את אפשרות השבת המצב לקדמותו, אם תתהפך פסיקת הפינוי במסגרת ערעור. בענייננו, כפי שהבהיר בית המשפט המחוזי, המבקשים בין כה וכה יאלצו לפנות את ביתם ומשכך אין חשש להיווצרותו של נזק בלתי הפיך במובן זה.
אכן, אין להתעלם מהעובדה כי מצא בית משפט השלום לכרוך את ביצוע פסק הדין החלקי, אשר קבע את פינויים של המבקשים, בפסק הדין הקובע את גובה הפיצוי לו הם זכאים כתוצאה מהפינוי. כריכה זו מקנה לפסק הדין הכספי נופך החורג מעניינים כספיים גרידא, והיא נובעת מההבנה של הנזק הכבד הכרוך בפינוי אדם מביתו, בין אם הפינוי מוצדק או שלא מוצדק. עם זאת, ניתן להניח כי בשלב זה לא צפה בית המשפט שפסק הדין הכספי יינתן 18 שנים לאחר מכן, כאשר במהלך תקופה זו (או חלק ממנה) נגרם למשיבים בעלי המקרקעין נזק כלכלי רב כתוצאה מאי פינויים של המבקשים. בנסיבות אלו יש מקום להניח שלאורך תקופה זו, או לכל הפחות משנת 2003 עת נדחתה בקשת רשות הערעור על פסק הדין החלקי וזה הפך לחלוט וסופי, יכלו המבקשים להיערך למועד הפינוי ולפעול לשם הקטנת נזקם. יובהר כי גם במקרים מובהקים ביותר של פינוי אדם מביתו - שלא כמו במקרה שלפנינו - ועל אף הרגישות המיוחדת שמייחס בית המשפט לנושא, עשוי מאזן הנוחות שלא להצדיק מתן עיכוב ביצוע. שיקול רלוונטי התומך בדחיית בקשה לעיכוב ביצוע הוא התמשכותם החריגה של ההליכים המשפטיים בעניינם של הצדדים, כפי שאכן קרה בענייננו (ראו: ע"א 3333/07 אנ.די.סי.יצרני תכשיטים בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, פס' 11 (16.10.2007); רע"א 7537/04 טואטי נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ, פס' ג(6) (22.8.2004)).
8. משמאזן הנוחות נוטה לטובת פינויים של המבקשים, ממילא איני נדרשת להביע עמדה לעניין סיכויי הערעור לצורך קבלת החלטה בבקשה דנן. לא נותר לי אלא לקוות שהחלטה זו, בשאלת עיכוב ביצוע פסק הדין הכספי של בית המשפט המחוזי, לא תפגע בסיכויי קבלת הערעור של המבקשים ולא תגרע מהם פיצוי לו הם זכאים.
לאור האמור, דין הבקשה להידחות. אין צו להוצאות.
ניתנה היום, כ"ה בתשרי תשע"ד (29.9.13).
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. עכ
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,
www.court.gov.il