מונחת לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט קמא (כב' השופט עבאס עאסי), מיום 25.10.11 (להלן: "
ההחלטה") לפיה, נסתרה קביעת המוסד לביטוח לאומי בתחום האורתופדיה, בעניינה של המבקשת, בהתאם לסעיף 6 ב' לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן:
"החוק").
העובדות והטענות הדרושות לעניין
המשיבה נפגעה בתאונת דרכים ביום 9.9.08 (להלן:
"התאונה"). התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן:
"המל"ל") כתאונת עבודה. ועדה רפואית של המל"ל (להלן:"
הוועדה הרפואית") בדקה את המבקשת ביום 05.1.09 וקבעה נכות זמנית בשיעור 10%. בהמשך, ועדה רפואית, אחרת, בדקה את המבקשת, ביום 02.06.09 וקבעה כי לא נותרה למבקשת נכות צמיתה בתחום האורתופדיה. יחד עם זאת, הפנתה את המבקשת לבדיקת מומחה בתחום אף-אוזן-גרון. בפרוטוקול נוסף (חתום על ידי ד"ר טואיטו) מיום 20.10.09 נקבע, כי לא נותרה למבקשת נכות צמיתה בתחום האורתופדי. עם זאת, נקבעה לה נכות זמנית בתחום אף-אוזן-גרון בשיעור 20%. המבקשת לא השלימה עם קביעות הוועדה הרפואית והגישה ערר לפני הוועדה הרפואית לעררים)להלן:"
ועדת הערר"). בהחלטתה, מיום 20.12.09, קבעה ועדת הערר כי לתובעת נכות משוקללת צמיתה, בתחום האורטופדי, עקב התאונה בשיעור 23.5%, הכוללת 15% נכות בעמוד שדרה מותני ו-10% נכות בעמוד שדרה צווארי. ועדת הערר דנה, פעם נוספת, בעניינה של המבקשת ביום 11.10.10 וקבעה כי למבקשת נותרה נכות צמיתה, בתחום אף-אוזן-גרון בשיעור 20%.
בנסיבות אלו עתרה המשיבה להתיר לה להביא ראיות לסתור את קביעת ועדת הערר, על פי הקבוע בסעיף 6ב לחוק. בית המשפט קמא מצא, כי ישנם מספר טעמים המצדיקים להתיר למשיבה להביא ראיות לסתור, בין היתר, נוכח הפער המשמעותי בין קביעת הוועדה הרפואית לוועדה הערר וכן בשל העובדה כי לא היו בפני ועדת הערר, עובדות רלוונטיות לגבי מצבה הרפואי של המבקשת, עובר לתאונה ואשר, אם היו מובאים לפניה, היו מביאים לתוצאה שונה. בית המשפט מצא, כי המבקשת סבלה, עובר לתאונה,
"מבעיות רפואיות לא פשוטות, לרבות כאבי גב", עניין שלא הוכחש על ידה ועל יסוד כל אלה, קיבל את הבקשה והתיר למשיבה להביא ראיות לסתור את קביעת ועדת הערר, בתחום האורתופדיה. על החלטה זו הוגשה בקשה לרשות ערעור שלפניי.
על פי הנטען, שגה בית המשפט קמא, בהתירו למשיבה להביא ראיות לסתור, שכן ניתן לעשות כן רק במקרים מיוחדים וחריגים, שענייננו אינו נמנה עליהם. לעניין הפער בין קביעות הועדות, טענה המבקשת כי זה אינו כה "משמעותי", בשים לב לקביעת נכות זמנית אורתופדית, בשיעור 10%. המבקשת הוסיפה וטענה, כי ועדת הערר בדקה את המבקשת ביסודיות ותמכה את קביעותיה בהנמקה רפואית מפורטת. יחד עם זאת, הוסיפה כי עצם קיומו של "פער" בין הוועדות, אין בו כשלעצמו להתיר הבאת ראיות לסתור. לעניין היעדר ציון "עבר רפואי", טענה, כי הכחישה במפורש את שנטען על ידי המשיבה, הדגישה, כי אין בחומר הרפואי שצורף כדי להצביע ולו לכאורה על נכות רלוונטית, כלשהי, בטרם התאונה והטעימה, כי תיקה הרפואי עמד במלואו לעיון ועדות המל"ל בטרם נקבעה נכותה.
מנגד, חזרה המשיבה על כל טענותיה לפני בית משפט קמא ולפיהן נפלו פגמים מהותיים בהליכי המל"ל אשר הצדיקו להתיר הבאת ראיות לסתור. האחד, בשל כך שהמבקשת הגישה לוועדת הערר חוות דעת פרטית מטעמה שנערכה על ידי ד"ר לבני. השני, נוכח קיומו של פער משמעותי ובלתי מנומק, בין קביעות ועדות המל"ל השונות. לטענתה, ועדת הערר אשר בדקה את המבקשת ביום 20.12.2009 התעלמה לחלוטין מקביעותיה של הוועדה הרפואית, אשר קבעה כי לא נותרה נכות אורטופדית צמיתה כלשהי, למבקשת. בהקשר זה נטען, כי ועדת הערר קבעה נכות משוקללת של 23.5% מבלי לנמק את החלטתה ומבלי להתייחס לקביעות הועדות הרפואית. באשר לפגם השלישי, מוסיפה המשיבה, כי העדר פירוט המסמכים הרפואיים שהוצגו בפני הוועדות, מהווה גם פגם של ממש, שכן ועדת הערר לא עיינה בחומר הרלבנטי לעברה הרפואי של המבקשת, המצביע על בעיות רפואיות מרובות בכלל ובעיות אורטופדיות בפרט, קודם למועד התאונה.
לאחר שעיינתי בבקשה והתגובה, נתתי את דעתי לטענות הצדדים ולאחר שניתנה להם הזדמנות להביע התנגדותם ושוכנעתי כי לא תיפגע זכותם, החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור עפ"י הרשות שניתנה.
דין הערעור להתקבל.
דיון והכרעה
ראשית, יוער, כי דחיית בקשה להביא ראיות לסתור היא למעשה דחיית בקשה למינוי מומחה מטעם בית המשפט. מדובר בהחלטה בעלת נפקות רבה על מתכונת ההליך ומשכך, יש מקום להידרש לבקשה לגופה (רע"א 7682/06
אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' חיים אלוש, טרם פורסם, 25.6.2007).
סעיף 6 ב' לחוק, קובע כי קביעת דרגת נכות על פי כל דין תחייב את בית המשפט,
"ואולם בית המשפט יהיה רשאי להתיר לבעלי דין תביעה לפי חוק זה, להביא ראיות לסתור את הקביעה האמורה, אם שוכנע שמן הצדק להתיר זאת מטעמים מיוחדים שיירשמו". הלכה פסוקה היא, כי היתר להבאת ראיות לסתור יינתן רק במקרים חריגים ויוצאי דופן (רע"א 2910/02
מוטפא ג'בארין נ' אג'בריה ופיק, טרם פורסם, 18.06.02 והאסמכתאות המובאות שם). על פי הפסיקה, שני סוגי טעמים עשויים להצדיק מתן היתר להבאת ראיות לסתור -
"...א) טעמים משפטיים, כגון כאשר ההליך, בו נקבעה הנכות שעל פי דין אחר, היה נגוע בפגם מהותי דוגמת תרמית או בטלות מדעיקרא; ב) טעמים עובדתיים כבדי משקל וחדשים" (א. ריבלין,
תאונת הדרכים - סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה שלישית, תש"ס), בעמ' 494). בע"א 5779/90
הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' טיארה עבדול אחמד, פ"ד מה(4) 77 (1991), הדגים בית המשפט את הטעמים העובדתיים העשויים לעמוד בבסיס החלטה להתיר הבאת ראיות לסתור, כך:
"... מקרה, בו חל שינוי משמעותי במצבו של הנפגע מאז נקבעה נכותו על ידי הוועדה הרפואית של המוסד ועד לדיון בבית המשפט. מקרה אחר הוא, כשלפני הוועדה הרפואית לא היו עובדות רלוואנטיות חשובות, הנוגעות למצבו הרפואי של הנפגע קודם התאונה, ואשר לו היו לפניה, בוודאי היו מביאות לתוצאה שונה. אין זו, כמובן, רשימה ממצה של המקרים בהם יתיר בית המשפט להביא ראיות לסתור, אלא בגדר הדגמה בלבד" (שם, עמ' 82). דוגמא נוספת מובאת בפסק הדין ברע"א 3233/94
קרנית נ' פלבינסקי חיים, טרם פורסם, 28.8.94, שם נפסק, כי:
"... בין המקרים המצדיקים הבאת ראיות לסתור נכלל מקרה בו, על פי האמור בדו"ח הוועדה הרפואית עצמו, המוגש כראיה על פי סעיף 6ב הנ"ל, עולה שהבירור הרפואי לצורך קביעת הנכות על ידי הוועדה הרפואית לא היה שלם וייתכן גם יתכן שאין הוא משקף את המצב הרפואי לאשורו".
בעניינינו, מצאה הוועדה הרפואית קיומה של נכות זמנית למבקשת, זאת לאחר בדיקתה ולנוכח תלונותיה בדבר כאבים בגב האמצעי והרגשת נימולים בידיים. נוכח תלונותיה על כאבי צוואר, גב תחתון ניתן למבקשת נכות זמנית בשיעור 10%. בוועדה הנוספת נבדקה המבקשת ונמצא, כי קיים "
בקע דיסק מרכזי עם לחץ מתון על קדמת השק". הבדיקה הנ"ל הסתמכה על ממצאי בדיקת C.Tשל עמוד השדרה המותני מיום 11.2.09 לפיה, נמצא "
בגובה
L 5
-
S 1
בקע דיסק מרכזי עם לחץ מתון על קדמת השק". יחד עם זאת, חרף הממצאים שנמצאו בבדיקת המבקשת, סברה הוועדה, כי לא נמצאה הגבלה בעמוד שדרה צווארי ומותני וקבעה, כי לא נותרה נכות אורטופדית. בוועדת הערר נבדקה המבקשת ונמצא "
ירידה בתחושה במחצית הפנים השמאלית ובכל הגפיים השמאליות... מבחינה אורטופדית עמ"ש צווארי - קיימת הגבלה בתנועות עמ"ש". אולם, שלא כמו הוועדה הרפואית, קבעה וועדת הערר נכות צמיתה בשיעור שנקבע.
בנסיבות אלו, אין לקבל את טענת המשיבה לפיה ישנם
" ... פערים ניכרים ובלתי מוסברים בהחלטותיהן של הועדות השונות" (רע"א 6693/10
הראל חברה לביטוח בע"מ נ' אלסיבוני אופירה, טרם פורסם, 26.1.11). כאמור, כעולה מפרוטוקול הבדיקה, ניתן הסבר מפורט ומנומק לקביעת וועדת הערר. ודוק, העובדה שוועדת הערר קבעה ממצאים רפואיים שונים מאלו שקבעו הוועדות הרפואיות מן הדרג הראשון, וודאי אינה מהווה כשלעצמה הצדקה להבאת ראיות לסתור, שכן זו היא הפעלת סמכות הנתונה לה, לעמוד מחדש על מצבו של נפגע ולהחליט האם לאשר, לבטל או לשנות את החלטת הוועדה הרפואית, בהתאם לסעיף 30 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז - 1956. בעניינינו, הפעילה ועדת הערר שיקול דעת עצמאי בקביעת נכות המבקשת. ברי, כי אין בעצם השינוי מקביעת הוועדה הרפואית, משום סיבה מיוחדת ופער משמעותי, המצדיק הבאת ראיות לסתור. הלכה היא, כי
"...קביעותיה של וועדת ערר, מטבעה של וועדה כזו, יכול שיהיו שונות מאלה של הוועדות שקדמו לה ואין בשוני זה כדי להצדיק הבאת ראיות לסתור, אפשרות הניתנת במקרים מיוחדים וחריגים בלבד" (רע"א 2592/01
כלל חברה לביטוח בע"מ נ' מרדכי חג'ג', טרם פורסם, 08.05.2011)
הנה כי כן, אף אם נניח לטובת המשיבה, כי נמצא פער "משמעותי" בין החלטת הוועדה הרפואית להחלטת וועדת הערר, עיון בפרוטוקול וועדת הערר מעלה, כי הנפגעת נבדקה ונקבעו ממצאים רפואיים בעניינה ובכלל זה הגבלת תנועה. כעולה מתיק המל"ל, ועדת הערר נימקה היטב את החלטתה, לאחר שערכה למבקשת בדיקה קלינית יסודית. בנסיבות אלה, בשנותה את קביעת הוועדה הרפואית, פעלה ועדת הערר במסגרת סמכותה. משכך, הנני סבור כי הפער לעניין שיעור הנכויות בין הוועדות אינו מהווה טעם המצדיק להתיר הבאת ראיות לסתור, מקום בו
לא
"
...נוצרה אי בהירות באשר לדרך עבודתה של הוועדה, באשר לשיקולים ששימשו אותה להכרעתה ובאשר לטיב הנתונים שעמדו בבסיס החלטתה" (ראה והשווה: רע"א 4707/10
המאגר הישראלי לביטוח רכב נ' עדי תדמור, טרם פורסם, 21.12.10). יוער, כי ועדת הערר נתנה דעתה לחוות הדעת הפרטית שהוגשה בפניה, אשר נערכה על ידי ד"ר לבני, ואולם, ציינה, כי אינה מקבלת את מסקנותיו, כך שאין לקבל את טענת המשיבה גם בעניין זה.
זאת ועוד, מעיון בפרוטוקול של ועדת הערר עולה, כי ועדת הערר נתנה דעתה לעברה הרפואי של המבקשת ומכל מקום, לא הונחה תשתית ראייתית מספקת לביסוס טענת המשיבה, לפיה, לא עמדה בפני הועדה תמונה מלאה ורלוונטית של עברה הרפואי של המבקשת. בפרוטוקול הוועדה הרפואית (סעיף 18) צוין, כי התיק הרפואי של המבקשת הומצא לוועדה. משחתמה המבקשת על טופס וס"ר, הוזמן תיקה הרפואי מקופת החולים, בהתאם והועבר לאגף נפגעי עבודה של המל"ל, לשם קביעת הקשר הסיבתי בין הנכויות לתאונה. דומה, כי המשיבה הגזימה במשמעות הנתונים הנזכרים במסמכים הרפואיים שצורפו לבקשתה בבית משפט קמא. על פני הדברים, המסמכים שהוגשו, הגם שמעידים על ממצאים רפואיים, חלק נכבד מהם אינם בתחום האורטופדי וממילא, לא רלוונטיים לנכויות שנקבעו על ידי המל"ל ומכאן, שלא היה מקום להגישם. באשר לתלונות האורטופדיות, אכן נכון, המבקשת התלוננה עובר לתאונה על כאבי גב, אלא שתלונות אלו היו בודדות וקשורות בעיקר לתקופת הריונה ועל פניו, אין בהן, כשלעצמן, כדי להביא לתוצאה שונה ובעניין זה מקובלות עליי טענות המערערת (ס' 18-25).
סופו של דבר
הערעור מתקבל. החלטת בית משפט קמא מתבטלת. המשיבה תישא בהוצאות המבקשת בסך של 3,000 ש"ח.
ניתנה היום, ט"ז כסלו תשע"ב, 12 דצמבר 2011, בהעדר הצדדים.