1. בפני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופטת יעל ייטב) מיום 19.9.11, שדחתה את בקשתה של המבקשת להביא ראיות לסתור את קביעותיו של המל"ל בעניינו של המשיב.
2. בפי המבקשת שלושה טיעונים כנגד ההחלטה מושא הבקשה: הראשון, עניינו בעובדה לפיה עמדו בפני ועדות המל"ל חוות-דעת פרטיות מטעם המשיב, והועדות אף השתיתו את החלטותיהן על האמור בחוות-דעת אלה; השני מוסב על עברו הרפואי של המשיב, שהמבקשת סבורה כי לא עמד בפני ועדות המל"ל, ולו היה מוצג לעיניהן היתה החלטתן שונה בתכלית; והשלישי עוסק בטענות לפיהן קביעות המל"ל שגויות לגופן.
3. לאחר עיון בבקשה ובתגובה, ולאחר שהצדדים נתבקשו להידרש לעניין אפשרות זו, הגעתי לכלל מסקנה לפיה יש לקבל את בקשת רשות הערעור ולדון בה כערעור. כפי שיובהר להלן, דין הערעור להתקבל מטעמה הראשון של המבקשת, שלא נדון בהחלטתו של כבוד בית משפט השלום.
4. אעיר כי מעיון בתיק בית משפט השלום נראה שטענתה זו של המבקשת נשמטה מעיני בית המשפט ככל הנראה בשל דרך התנהלות ההליכים בנוגע לבקשה להבאת ראיות לסתור. המבקשת הגישה בקשה להבאת ראיות לסתור ביום 4.1.11. בקשה זו לא הגיעה ככל הנראה כלל לעיונו של בית המשפט קמא, מאחר ולא ניתנה החלטה המורה להגיב לה. ביום 9.2.11 הוגשה "הודעה בעניין הבקשה להבאת ראיות לסתור" ובה הועלתה הטענה לפיה יש להתיר למבקשת להביא ראיות לסתור בשל העובדה שלפני ועדות המל"ל עמדו חוות-דעת פרטיות מטעם המשיב. גם בבקשה זו לא ניתנה החלטה הקובעת לוח זמנים לתגובה, ונראה שאף היא לא הועברה לעיון בית המשפט. ביום 23.3.11 הוגשה "בקשה להבאת ראיות לסתור", ללא שצויין בה כי מדובר בבקשה חדשה או כי קדמה לה בקשה קודמת. בקשה זו התייחסה גם לקביעה ברע"א 7905/10
אוחנה נ' שומרה, מיום 20.12.10, אך זאת רק בהיבט הנוגע לכך שאחד מחברי הועדה טיפל במשיב בעבר ולהעדר האוביקטיביות במצב דברים מעין זה. בו ביום ניתנה החלטה המורה למשיב להגיב לבקשה. המשיב הגיב לבקשה ביום 31.7.11, ללא שהתייחס לטענות בנוגע לפסול הנובע מהצגת חוות-דעת פרטיות בפני ועדת המל"ל, והמבקשת השיבה לתגובה ביום 28.8.11, כאשר אף היא אינה שבה על טענות אלה. נראה איפוא שהעובדה שטענה זו לא נדונה כלל בהחלטה מושא בקשה זו לא נבעה אלא מהדרך בה השתלשלו העניינים בפני בית המשפט קמא, שככל הנראה לא הבחין בעובדה כי לבקשה להבאת ראיות לסתור קדמה בקשה קודמת להבאת ראיות לסתור ו"הודעה בעניין הבקשה" הקודמת, שבה הועלתה טענה זו שבפני (דומה שתופעה מעין זו אינה אלא פועל יוצא של "התיק האלקטרוני").
5. לגוף העניין, נראה שאכן יש מקום להיעתר לבקשה לנוכח הדרך בה התנהלו העניינים בדיונים בפני ועדות המל"ל, כפי שיפורט להלן:
א. הועדה הראשונה שדנה בעניינו של המשיב קבעה לו ביום 17.6.08 נכות צמיתה בשיעור 10% לפי סעיף 35(1)(ב) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן: התוספת לתקנות) בגין פגיעה בכתף שמאל, ונכות נוספת בשיעור 5% לפי סעיף 75(1)(ב) לתוספת לתקנות בשל צלקת.
ב. ביום 7.4.10 התקיים דיון בבקשה להחמרה לפי תקנה 36 לתקנות בעניינו של המשיב. זו הפעם הוצגה בפני הועדה חוות-דעת פרטית מטעם התובע, ערוכה כדת וכדין, במסגרתה קבע לו האורטופד פרופ' ג' דה-לאון-פלבסקי נכות בשיעור 20% בגין הפגיעה בכתף שמאל, לפי סעיף 35(1)(ג) לתוספת לתקנות. הועדה בדקה את המשיב, עיינה בחוות-הדעת, וקבעה כי מצב הכתף הוחמר. היא ציינה כי "הועדה עיינה בחוו"ד פרופ' פלבסקי ומסכימה עמו לעניין הכתף אך לא לגבי הצלקת". לפיכך קבעה הועדה למשיב נכות בשיעור 20% בגין הפגיעה בכתף. עוד קבעה הועדה כי למשיב נכות בשיעור 5% בגין הצלקת, ונכות נוספת בשיעור 20% בשל פגיעה בכלי דם, לפי סעיף 11(3)(ד) לתוספת לתקנות, במחציתו.
ג. לאחר שהוגש ערעור על החלטת הועדה, הוצגה בפני הועדה הרפואית לעררים חוות-דעת נוספת מטעם המשיב, של פרופ' רפאל ולדן, מומחה לכירורגית כלי דם. פרופ' ולדן הגיע למסקנה בחוות-דעתו כי הנכות שיש לקבוע למשיב בגין הפגיעה בכלי הדם היא בשיעור 40%, לפי סעיף 11(3)(ד) לתוספת לתקנות, ללא הפחתה. קביעה זו התקבלה על ידי הועדה הרפואית לעררים בהחלטתה מיום 4.7.10. לאחר בחינת הבדיקות שנערכו לתובע, ובדיקה קלינית, קבעה הועדה כי "לאור כל האמור לעיל מקבלת הועדה את חוו"ד פרופ' ולדן מ- 2.7.10 וקובעת 40% לפי סעיף 11(3)(ד) מותאם כקשור לתאונה הנדונה".
6. עיון בקביעות השונות של המל"ל מעלה כי על פני הדברים נודעה לחוות-הדעת הפרטיות מטעם המשיב השפעה של ממש על הכרעותיהן של הועדות. מסקנה זו מושתתת לא רק על השינוי המהותי שחל בשיעור הנכות שנקבע, אלא גם בדרך ההתייחסות בחיתום קביעות הועדות, המעידה על כי חוות-הדעת הפרטיות שהוצגו בפניהן היוו אבן בוחן לקביעותיהן הסופיות.
7. כלל הוא כי "הסתמכותה של הוועדה הרפואית על חוות דעת כזו שהוצגה לה, עשויה לשמש - במקרים מסוימים - נימוק למתן היתר להבאת ראיות לסתור" (רע"א 7905/10
אוחנה נ' שומרה, מיום 20.12.10). זאת מאחר והצגת חוות-דעת פרטיות בפני הועדה אינה מתיישבת עם תכליתו של חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים) "שעניינה הסתמכות על חוות דעת אובייקטיבית, להבדיל מחוות דעת מטעם אחד מן הצדדים" (
שם; וראו אליעזר ריבלין
תאונות הדרכים - סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה רביעית, 2012) 785; להלן:
ריבלין - תאונות הדרכים). יתכנו אומנם חריגים לכלל זה, בפרט כאשר נראה מדו"ח הועדה שההחלטה נבעה בעיקרו של דבר ממסקנות עצמאיות של הועדה בהתבסס על "שורה של מסמכים אחרים וממצאים רפואיים" (
ריבלין - תאונות הדרכים, בעמ' 785 בה"ש 36). עם זאת, כאשר מעיון בדוחו"ת המל"ל ובהנמקות שבדיון שנערך במסגרתן, ועל רקע השינויים הקטביים למדי בשיעור הנכות, נראה שהמסקנה במקרה זה היא כי קביעות הועדות הושפעו באופן ממשי מחוות-הדעת הפרטיות, ובכך יש כדי לפגוע בתכלית החקיקתית של חוק הפיצויים.
8. לא למותר לציין כי לבד מהשיקולים שנזכרו בהחלטה בעניין
אוחנה, שעניינם בתכלית שבבסיס חוק הפיצויים והקביעות שבסעיף 6ב לחוק הפיצויים, ניתן להזכיר גם את חוסר השוויון הדיוני הנוצר במצב בו ניתנת לנפגע האפשרות להציג חוות-דעת בפני המל"ל ולשכנעו לבסס קביעותיו על חוות-דעת אלה, בה בעת שאפשרות מעין זו נשללת מהמבטחת שאינה בעלת דין בהתדיינות שבין הנפגע למל"ל. חוסר שוויון דיוני זה גורר תוצאה הפוגעת באופן מהותי למדי ביכולתו של הצד שכנגד לבסס את טענותיו, מה גם שמשעה שקביעות ועדות המל"ל חלות בהליך על פי חוק הפיצויים לא ניתן לחקור את עורכיהן, וממילא נחסמה לחלוטין דרכה של המבטחת לנסות ולהוכיח טענותיה שברפואה, אלא אם יותר לה להביא ראיות לסתור. הוראת סעיף 6ב לחוק הפיצויים מחילה את קביעותיהן הסופיות של ועדות המל"ל על ההליך שבין הנפגע ובין המבטחת, משל היו אלה מעין "מעשה בית דין", וזאת אף שהמבטחת לא היתה שותפה להליך הקודם. מצב דברים מעין זה אפשרי, ואף רצוי, שעה שהכרעות הועדות מתקבלות באופן אובייקטיבי, על רקע קביעות של רופאי המל"ל שהם נטולים כל פנייה בעניינים אלה. שונים הם פני הדברים כאשר לצד אחד בלבד נתונה האפשרות להשפיע על הקביעה בדרך של הגשת חוות-דעת פרטית ואילו הצד השני נעדר כל מעמד במסגרת הליך זה.
9. כאמור, בנסיבות העניין ניכר שהחלטת ועדות המל"ל הושפעה מקביעות המומחים מטעם המשיב, ולפיכך יש להיעתר לבקשה. מסקנה זו מתחזקת על רקע הטענות בנוגע לעברו הרפואי של המשיב, שאף שלא הצדיקו כשלעצמן את המסקנה לפיה יש להתיר למבקשת להביא ראיות לסתור את קביעת המל"ל, הרי שיש לראותן כ"חזי לאיצטרופי" לטעם שעניינו בהצגת חוות-הדעת הפרטיות.
10. לפיכך הגעתי לכלל מסקנה לפיה יש לקבל את הבקשה, ולהורות על ביטול ההחלטה מיום 19.9.11. התיק יושב לבית המשפט קמא לצורך מינוי מומחה בתחום האורטופדיה, ולדיון בשאלה מי מהצדדים ישא בשכר טרחתו (המבקשת עתרה אך למינוי מומחה בתחום האורטופדי). המשיב ישא בהוצאות המבקשת בסכום של 5,000 ש"ח.
המזכירות תשלח העתק מההחלטה לצדדים.
ניתנה היום, ה' שבט תשע"ב, 29 ינואר 2012, בהעדר הצדדים.