א. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופטים שנלר וד"ר ורדי והשופטת לבהר שרון) בע"א 29055-01-12 מיום 17.12.12, שבגדרו התקבל ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (השופטת האפט) בת"א 166525-09 מיום 22.11.11. עניינה של הפרשה - טענת "דייר ממשיך" בדירת עמידר (להלן המשיבה).
רקע
ב. ביום 25.12.80 נחתם הסכם שכירות בין המשיבה למר דוידי דוד ע"ה (להלן המנוח), שלפיו השכירה המשיבה את הדירה למנוח בשכירות מסובסדת. המנוח נפטר ביום 21.1.09. המבקשת מחזיקה כיום בדירה בטענה, כי היא "דיירת ממשיכה" בהתאם לחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, התשנ"ח-1998. המשיבה הגישה תביעה לסילוק ידה של המבקשת מן הדירה בטענה כי היא פולשת, וכן לדמי שימוש.
ג. בית משפט השלום קבע, בהתבסס על עדויות שהובאו בפניו, וביניהן עדויות שכנים ובני משפחה, כי המבקשת, שהחלה כמנקה בעבור המנוח, התגוררה לימים עם המנוח בדירה לכל המאוחר החל בתקופה שלאחר חג הפסח בשנת 2005 ועד סמוך למותו בשנת 2009, שעה שאושפז מחמת מצבו הרפואי. בית המשפט ציין, כי מצא את העדויות מטעם המבקשת מהימנות בשל היות חלק מן העדים נטולי אינטרס ו"מחמת אותות האמת שבעדותם". צוין, כי אלה "לא ביקשו לתאר באוזניי סיפור אהבה מן האגדות...אלא הותירו אותו בגדר הצרכים עליהם התבסס קשר זה, וכך הפכו תיאורם למעורר אמון" (פסקה 18). למול אלה נתן בית המשפט דעתו לדו"חות ביקור מטעמה של המשיבה, שמהם עלה כי המנוח התגורר בגפו, וקבע שהם "לאקוניים וחד גוניים באופן המעורר... ספק ביחס למכלול המידע שנמסר בהם" (פסקה 19). הודגש, כי לאורך השנים הצהיר המנוח בפני המשיבה שהתגורר בדירה בגפו, אך עשה זאת מחשש שיאבד את זכויותיו. עוד קבע בית המשפט, כי הוא מעדיף את גירסת אחיו של המנוח ואחות המבקשת שלפיה רק חודשים ספורים לפני מותו אושפז המנוח, ולא שב לדירה, על פני עדות המבקשת, שלפיה המנוח עבר להתגורר בבית אבות בשנת 2007 ומאז לא שב להתגורר בדירה, שכן "בהיותה (המבקשת- א"ר) בעצמה למודת סבל, זכרונם בפרטים אלה טוב מזיכרונה" (פסקה 23).
ד. בית המשפט בא למסקנה כי נוכח מערכת היחסים בין המנוח למבקשת, כעולה מן העדויות השונות, ניתן לראות בהם ידועים בציבור. צוין, כי "אין מקומי לקבוע מה מחבר בין אנשים לחיים משותפים. המבחן אינו מבחן פסיכולוגי... אלא מבחן אובייקטיבי, בהתאם להלכות שנקבעו..." (פסקה 29). לבסוף נקבע, כי אין לשלול מהמבקשת את זכויותיה, מטעמי השתק ומניעות, גם נוכח ההצהרות הכוזבות שמסר המנוח, שכן לשיטת בית משפט השלום, האיסור בחוזה על שוכר להרשות לאחר להשתמש במושכר, מקים עילת תביעה של המשיבה כנגד המנוח, ולא כנגד המבקשת, ש"הייתה אנוסה לפעול על פי רצונו" (של המנוח- א"ר) (פסקה 32). נקבע איפוא כי המבקשת היא "דיירת ממשיכה" בדירה, וכי באפשרותה להמשיך ולהתגורר בה כדין, ואף אין מקום לתביעת דמי שימוש. נאמר, כי ככל שישנם זכאים שבתור הטעונים דירה מסוג זה בו מדובר (דירת קרקע), ניתן להציע למבקשת דיור חלופי.
ה. בית המשפט המחוזי קיבל את ערעור המשיבה. בית המשפט ציין, כי גם אם לא יתערב במסקנת בית משפט השלום שהמבקשת התגוררה בדירה, לא הוכח כי היא היתה ידועתו בציבור של המנוח. נקבע, כי לא הובאו ראיות אשר יש בהן לתמוך בטענה בדבר ניהול משק בית משותף; לא הובאו כל ראיות שלשניים היה חשבון משותף, או שהמבקשת השתתפה באירועים משפחתיים, או שביקרה את המנוח בבית החולים. בית המשפט ציין, כי מהעדויות עולה, שנוצר בין המנוח למבקשת קשר של עזרה בעבודות הבית, ייתכן שתמורת לינה: "הדברים רחוקים מאשר נצרך, דהיינו כי המנוח והמשיבה (המבקשת- א"ר) גמרו בדעתם למסד את הקשר ביניהם ולהתקשר זה עם זו במערכת של חובות וזכויות של דיני הגירושין" (פסקה 10). עוד צוין, כי נוכח עדות המבקשת שהמנוח אושפז בבית החולים החל משנת 2007, קשה לקבל את טענתה שהייתה ידועה בציבור שלו. זאת ועוד, בית המשפט סבר, כי נוכח העובדה שהמבקשת הצהירה כי שיתפה פעולה עם המנוח בהסתרת מגוריה בדירה, ובכך הערימה על המשיבה, אין מקום להעניק לה סעד. בית המשפט המחוזי קיבל איפוא את הערעור, והורה על פינוי המבקשת מן הדירה. בסיפת הדברים צוין, כי אם תעמוד המשיבה על דרישתה לדמי שימוש ראויים בעבור התקופה שהמבקשת התגוררה בדירה, יושב התיק לבית משפט השלום.
מכאן הבקשה הנוכחית.
הבקשה
ו. בבקשה נטען, כי לתיק זה משמעות ציבורית רחבה והשלכה על עולם הדיור הציבורי, כמו גם השלכות מרחיקות לכת לעניין ההכרה בידועים בציבור. נטען, כי בית המשפט המחוזי בחן את מערכת היחסים בין המנוח למבקשת בסטנדרטים אובייקטיבים של בני זוג נורמטיביים, אולם בנדון דידן, אין לנו עניין בבני זוג נורמטיביים, אלא בכאלה שלא ענו על כללי ההתנהגות הרגילים: "אף אחד מהם לא עבד; האחד (המנוח) שיכור כרוני ורגזן; השניה חולנית הן מבחינה פיזית והן מבחינה נפשית" (פסקה 7 לבקשה). הוסף, כי המבקשת סובלת בין היתר מדיכאון ומבלבול.
הכרעה
ז. לא אוכל להיעתר לבקשה. רשות ערעור בגלגול שלישי תינתן במשורה, כידוע, בעניינים המעוררים שאלה עקרונית החורגת מגדרי המחלוקת שבין הצדדים הישירים לה (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה), פ"ד לו(3) 123, 128 (1982) - מ"מ הנשיא, כתארו אז, שמגר; רע"א 6418/93 בנק לאומי נ' כונס נכסים ומנהל של החברות, פ"ד מט(2) 685, 689 (1995)). השאלות בנדון דידן, בכל הכבוד, אינן נופלות בתחומיה של הגדרה זו, על אף נסיונות המבקשת, שובי-לב ככל שיהיו, להציגן ככלליות וכעקרוניות. גם העובדה שבית המשפט המחוזי הגיע לתוצאה שונה מזו של בית משפט השלום, אינה מצדיקה רשות ערעור בגלגול שלישי (רע"א 6594/05מיכקשווילי נ' הירובר שירותים בע"מ (לא פורסם; 2005); רע"א 6395/11 וייץ נ' אברט-ששון (לא פורסם; 2011)).
ח. גם לעיצומם של דברים לא מצאתי מקום להתערבות. חוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה), התשנ"ט - 1998 וחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, נועדו להסדיר את מעמדם של דיירים בדיור הציבורי. חוק הדיור הציבורי, שאינו רלבנטי לענייננו, דן בשאלת זכותו של "זכאי" לרכוש דירה ציבורית, וחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, מבקש להסדיר, בין היתר, את זכות השכירות של "דייר ממשיך" בדיור הציבורי. לחוקים אלה תכלית סוציאלית מובהקת: "מטרתה של הצעת חוק זו לקבוע את חובות החברה לדיור ציבורי כלפי הדיירים ולהבטיח את זכויות הדיור של דייר ממשיך" (הצעת חוק הגנת הדייר בדיור הציבורי, התשנ"ח-1998 הצעות חוק התשנ"ח 309). תכלית זו משליכה גם על אופן פרשנותם של חוקים אלה ועל הזכויות הנובעות מהם:
"שותף אני להגדרת תכליתו של הדיור הציבורי בפי בתי המשפט הקודמים, כמיועד לאוכלוסיות שאין בידן להשיג דיור בשוק הפרטי, תוך מקסום הדירות הציבוריות לשימוש הנזקקים. בעיני קיומם של נזקקים אחרים - רבים למרבה הצער - העומדים בתור לדיור ציבורי, הוא שיקול ראשון במעלה בפרשנות החוק. גם זכאות מקודם איננה מקנה 'חתימת קבע' על דירה פלונית, שתעמוד ריקה בלא שתשמש למטרותיה לנזקקים לכך... מאחורי המסגרת הנורמטיבית של חוק זכויות הדיור בדיור הציבורי... מצויה אחריות כבדה של הרשויות: הדיור הציבורי נועד לזכאים לו במכלולם, המוחילים עד בוש בתור. אין 'תפוס כפי יכולתך' ברכוש הציבור, ועל הרשויות להקפיד על הצדק החלוקתי, ועל בתי המשפט ליתן יד לכך, כמובן תוך בדיקת כל מקרה לגופו" (רע"א 3798/07 זריהן נ' עמידר (לא פורסם; 2008), פסקה ו').
ט. מנקודת מבט זו נתבונן גם על המקרה שלפנינו. בנדון דידן, בית המשפט המחוזי נכון היה להניח כי המבקשת התגוררה בדירה, וכך אניח גם אנכי. ואולם, במכלול לא הוכח כדבעי, כי המנוח והמבקשת קיימו משק בית משותף. די בציטוט מדבריו של שכנו של המנוח, שבביתו עבדה המבקשת בשירותי ניקיון, ושעליהם הסתמך בית משפט השלום, כדי ללמדנו על טיב היחסים בין המבקשת למנוח: "ש. אתה אומר בתצהיר שאינסה ודוידי המנוח חיו כבני זוג? ת. מה זה כבני זוג? לא כבעל ואישה, אבל כשאני הייתי בא הייתי רואה אותה משרתת אותו כמה פעמים. בבקרים הייתי בא אליו מעט, וגם היתה שם, בערב הייתי בא יותר ורואה אותה שם". יוטעם, שבשנים האחרונות לחייו (כמחצית התקופה שבה, על פי הטענה, חיו המנוח והמבקשת יחדיו) טוענת המבקשת עצמה, כי המנוח היה מאושפז. סוג הקשר שהוכח, אינו מגבש לכאורה אותה "מסה קריטית" הדרושה לשם הכרה בדיירות נמשכת ושלילת האפשרות להשתמש בדירה מזכאים אחרים.
י. דומה כי אף המבקשת אינה טוענת, כעולה מבקשתה, כי היא והמנוח עונים על המבחנים המשפטיים ואף לא החברתיים (הבלתי פורמליים) להכרה בבני זוג. טיב הקשר בין השניים, כפי שגם עולה מפסק דינו של בית משפט השלום, מושתת על מתן שירותי עזרה בעבודות הבית למנוח ובתמורה זכתה ככל הנראה המבקשת ללינה. אוסיף לבסוף, כי קשה בנדון דידן להלום שחוטא ייצא נשכר. כמותי כבית המשפט המחוזי, אינני סבור כי יש לקבל את התנהלות המבקשת שעשתה יד אחת עם המנוח להערים על המשיבה, שאחרת נמצא מערימים על קופת הציבור גם אנו. איני מתעלם מכך שהמדובר באשה אשר יתכן שיש לה זכאות כזאת או אחרת משלה לסיוע ציבורי, וכבודה במקומה. ואולם, זו לחוד וזו לחוד, והדירה הנוכחית צריך שתשוב לציבור. בהמשך לכך, התקשיתי - בכל הכבוד - להלום בהקשר זה את קביעת בית משפט השלום, כי המבקשת אינה מנועת מטענת זכויות בדירה, נוכח קביעת חוזה השכירות, האוסרת על שוכר להרשות לאחר להשתמש במושכר בלא הסכמת המשיבה, בין בתמורה בין אם לאו. ייתכן אמנם, כפי שציין בית משפט השלום, כי על פי תנאי חוזה השכירות קמה עילת תביעה למשיבה כנגד המנוח בשל הפרת החוזה, אך אין בכך ליצור זכויות מגורים למבקשת יש מאין.
י"א. אין בידי איפוא להיעתר למבוקש.
ניתנה היום, י' בסיון תשע"ג (19.5.13).