1. שתי בקשות רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (סגנית הנשיאה, השופטת ו' אלשיך) בפר"ק 38141-09-10 מיום 24.3.2013 בבקשת המבקשים 3-1 ברע"א 3565/13 (להלן: בקשה מס' 61) ובבקשת המבקשים 4-1 ברע"א 3569/13 (להלן: בקשה מס' 62) לסילוקה על הסף של ה"בקשה למתן הוראות" שהגיש המשיב 1 (להלן: בקשה מס' 53) לחייב את כלל המבקשים בשתי הבקשות שבכותרת וכן שני דירקטורים נוספים בחובותיה של חברת מלרג - הנדסה וקבלנות בע"מ (להלן: החברה) בסך של 135,000,000 ש"ח. בשים לב לכך שעניינן של שתי בקשות הרשות לערער באותה החלטה, ולאור הדמיון בטענות המשפטיות, החלטתי לדון בהן במאוחד.
רקע
2. להלן אסקור בקצרה את עובדות הרקע המוסכמות, ככל שאלה נוגעות להליך שלפנינו. החברה היא חברה ציבורית העוסקת בביצוע פרוייקטים בתחום התשתיות. ביום 27.9.2010 הגישה החברה "בקשה לפי סע' 350 לחוק החברות להסדר בין החברה לבין נושיה; וכן בקשה דחופה, במעמד צד אחד, למתן צו הקפאת הליכים". בו ביום ניתן בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט א' אורנשטיין) במעמד צד אחד צו הקפאת הליכים זמני נגד החברה לפי סעיף 350 לחוק החברות. ביום 2.1.2011 הגיש הנאמן "בקשה דחופה לאישור הסכם השקעה והסדר נושים". ביום 25.1.2011 אישר בית המשפט המחוזי את הסדר הנושים ונתן לו תוקף של פסק דין. ביום 14.4.2011 הוגש לבית המשפט המחוזי "נוסח סופי מעודכן" של הסדר הנושים, ונכלל בו סעיף 17ב הקובע כי "במסגרת הסדר זה ימונה בעל תפקיד שייבחר באסיפת נושים שיכנס הנאמן ושתוענקנה לו... סמכויות למיצוי זכויות התביעה". ביום 9.2.2011 מונה המשיב 1 כבעל התפקיד למיצוי זכויות התביעה של הנושים הרגילים. ביום 13.12.2011 הגיש המשיב 1 "בקשה מטעם בעל התפקיד (לחיוב המשיבים, דירקטורים לשעבר, לשלם את מלוא חובות החברה או לחלופין לחייבם לשלם את סכומי הדיבידנד שהחליטו על חלוקתם; וכן - לחיוב חברת הביטוח לשלם את מלוא סכום פוליסת ביטוח נושאי משרה)". ביום 10.7.2012 הגישו המבקשים 3-1 ברע"א 3565/13 את בקשה מס' 61: "בקשה... לסילוק על הסף של הבקשה למתן הוראות מיום 13.12.2011" ובצדה הגישו "בקשה... להארכת מועד להגשת תגובה לבקשה למתן הוראות". ביום 11.7.2012 הגישו המבקשים 4-1 ברע"א 3569/13 את בקשה מס' 62: "בקשה... לסילוק על הסף של בקשת בעל התפקיד" ובצדה הגישו "בקשה... למתן ארכה להגשת תשובה לבקשת בעל התפקיד...". ביום 15.7.2012 הורה בית המשפט המחוזי כי "נוכח הגשת הבקשה לסילוק על הסף אשר מתנהלת כבקשה נפרדת, התגובה בבקשה זו תושהה עד למתן החלטה אחרת בבקשה לסילוק על הסף...". ביום 18.7.2012 הורה בית המשפט המחוזי לנאמן להגיב לבקשה מס' 61 תוך 14 יום, וביום 22.7.2013 הורה לו להגיב תוך 14 יום גם לבקשה מס' 62. ביום 25.7.2012 הוגשה תשובת הנאמן לשתי הבקשות לסילוק על הסף. ביום 2.8.2012 הורה בית המשפט המחוזי למשיב 1 להגיש את תגובתו לבקשות לסילוק על הסף בתוך 14 יום. ביום 8.8.2012 נעתר בית המשפט המחוזי לבקשת המבקשים וקבע כך: "ניתנה רשות... להגיש תגובה במאוחד הן לתגובת [ה]נאמן הן לתגובת עו"ד קליר [המשיב 1] בבקשה... לדחייה על הסף". ביום 11.9.2012 הגיש המשיב 1 "תשובה מטעם בעל התפקיד לבקשות 61 ו-62 (לסילוק על הסף של בקשה 53)". ביום 30.10.2012 נעתר בית המשפט המחוזי לבקשה מוסכמת מטעם המבקשים למתן ארכה והורה כי המבקשים יגישו את תשובתם לתגובה עד ליום 15.11.2012. ביום 14.11.2012 אישר בית המשפט המחוזי הסדר פשרה בין המשיב 1 לבין המשיב 6. ביום 15.11.2012 הוגשה תשובת המבקשים וביום 18.11.2012 הורה בית המשפט המחוזי לכנ"ר להגיש את תגובתו ל"בקשה למתן הוראות" תוך ארבעה ימים, ואת תגובתו לבקשות לסילוק על הסף תוך 21 ימים. ביום 3.12.2012 הורה בית המשפט המחוזי כי הכנ"ר יגיש את תגובתו המשלימה בתוך 14 יום מהמועד שבו יומצא לו כלל החומר. ביום 10.12.2012 הורה בית המשפט המחוזי כי "תגובת [ה]כנ"ר... תושהה עד למתן החלטה אחרת". ביום 17.12.2012 הורה בית המשפט המחוזי כי הבקשות לסילוק על הסף תועברנה לתגובת הכנ"ר תוך 21 יום מהמועד שבו יומצא לו כלל החומר. ביום 24.3.2013 הגיש הכנ"ר את תגובתו לבקשות לסילוק על הסף: "הכנ"ר עיין בבקשה, בבקשה לסילוק על הסף בתגובות וסבור, כי מן הראוי היה שהמשיבים יגישו תגובתם העניינית ולא רק את בקשתם לסילוק על הסף, כאשר בד בבד עם הגשת תגובתם ימונה מומחה מטעמו של בית המשפט הנכבד...". בו ביום, התייחס בית המשפט המחוזי לאחת מטענות הסף שהועלו בבקשות לסילוק על הסף וקבע כך: "לפי ההלכה הפסוקה, לא זאת בלבד כי בעל תפקיד זכאי להגיש תביעה לפי ס' 374 וזאת תידון ככלל בפני בית משפט של פירוק ולא בערכאה אזרחית רגילה, אלא שפסיקת בית המשפט העליון שוללת פיצול הבקשה בין טענות סף לטענות לגופו של עניין, ועל בעל הדין להגיש תגובה מאוחדת הכוללת את אלו ואלו. כמו כן, ספק גדול אם טענה להעדר תשתית ראייתית יכולה לשמש כטענת סף. על כן, יתכבדו הצדדים וינהגו כאמור בעמדת [ה]כנ"ר".
מכאן שתי בקשות רשות הערעור שלפני.
3. לאחר עיון בבקשות הרשות לערער, למקרא החלטת בית המשפט המחוזי, ולאחר שקילת כלל השיקולים הצריכים לעניין, הגעתי לכלל מסקנה כי דינן של הבקשות להידחות, וזאת מבלי צורך להיזקק לתגובת המשיבים. נקל להבחין כי החלטת בית המשפט המחוזי בבקשות המבקשים לסילוק על הסף אינה סופית, וכל אשר נקבע הוא כי לכאורה אין מניעה כי 'בעל תפקיד' יגיש בקשה לפי סעיף 374 לפקודת החברות לבית המשפט של פירוק. לכן הורה בית המשפט המחוזי כי המבקשים יגיבו ל"בקשה למתן הוראות" לגופה, עוד בטרם תינתן ההחלטה הסופית בטענות המועלות בבקשותיהם לסילוק על הסף של ה"בקשה למתן הוראות" אשר הגיש המשיב 1. די לטעמי בנימוק זה לבדו כדי לדחות על הסף את שתי בקשות הרשות לערער. ברם, למעלה מן הצורך, אתייחס בקצרה לשאר טענות המבקשים.
4. הליך של "בקשה למתן הוראות" משמש את בית המשפט כמסגרת יעילה ומהירה לפיקוח על פעילותם השוטפת של בעלי תפקידים שונים שמונו על-ידי בית המשפט. אין בידי לקבל את טענת המבקשים כי "בקשה למתן הוראות" ככלל נועדה לגשר על מחלוקות בין בעלי הדין הטבעיים ועל-כן ככזו איננה מתאימה לבירור במסגרת הליך זה. ההלכה הפסוקה מכירה ומתירה את השימוש ב"בקשה למתן הוראות" כמסגרת הדיונית הראויה במצבים מסויימים גם לבקשת סעדים נגד צד שלישי (ראו והשוו: ע"א 635/71 שיווק מוצרי אוטוקרס בע"מ נ' מרגוליס, פ"ד כו(1) 682 (1972); לפירוט התנאים בהם יתברר סכסוך שבין בעל תפקיד לבין צד שלישי במסגרת "בקשה למתן הוראות" ראו ע"א 259/99 חברת פליצ'ה ראובן בע"מ נ' סופיוב, פ"ד נה(3) 385 (2001); ראו גם רע"א 9082/05 שרידב השקעות בע"מ נ' הרטמן (26.3.2007), פסקה 6 להחלטת השופט (כתוארו אז) א' גרוניס (להלן: עניין שרידב)). המבקשים טוענים לחשש כי השימוש במסגרת הדיונית של "בקשה למתן הוראות" אינו מתאים בהכרח לעניין דנן, וכי הוא יכול להביא לידי פגיעה דיונית. זאת, מאחר וההליך מתנהל באופן מקוצר ביחס לתביעה אזרחית רגילה, ובלא להתיר שימוש בכל הארסנל של הליכי הביניים המוכרים בתובענה שכזו. חשש לפגיעה דיונית קשור כמעט תמיד בטענה שהעניין העומד לדיון הוא סבוך מבחינה עובדתית. הסיבוך העובדתי, כך נהוג לטעון, יצריך העדת עדים רבים ולא ניתן לספק צורך זה בגדרה של "בקשה למתן הוראות". ואולם, התשובה לשאלה האם אכן מדובר במקרה סבוך מבחינה עובדתית תלויה בהצגה חזיתית של העמדות המנוגדות של בעלי הדין. לפיכך, לא ניתן להסתפק בבקשות המבקשים לסילוק על הסף של ה"בקשה למתן הוראות" ובהעברת ההליך למסלול של תביעה רגילה. על המבקשים להציג את גרסתם העובדתית כך שבית המשפט של פירוק יוכל לקבוע האם אכן קיים חשש לפגיעה דיונית בלתי מידתית עקב העובדה שהמחלוקת תתברר בגדרה של "בקשה למתן הוראות" (ראו והשוו: רע"א 10227/06 בובליל נ' אינדיג (5.2.2007), פסקאות 6-3 להחלטת השופט (כתוארו אז) א' גרוניס; ראו גם עניין שרידב לעיל, פסקה 8 להחלטת השופט (כתוארו אז) א' גרוניס). הדברים נכונים ביתר שאת בענייננו. כאמור, החלטת בית המשפט המחוזי בבקשות המבקשים לסילוק על הסף אינה סופית.
5. עמדת המבקשים כי סעיף 374 לפקודת החברות מונע לכאורה מנושה, וקל וחומר ממייצג של קבוצת נושים, להגיש "בקשה למתן הוראות" לבית המשפט של פירוק, אינה משכנעת. לשונו הברורה של הסעיף, "התברר תוך פירוקה... רשאי בית המשפט, לפי בקשת הכונס הרשמי, המפרק,
נושה
או..." [הדגשה הוספה - נ"ס], אינה מותירה מקום לפרשנות הגורסת אחרת. בשלב זה, אין בידי גם לקבל את טענת המבקשים כי לא ניתן לכאורה לנהל הליך לפי סעיף 374 לפקודת החברות מהטעם שבנסיבות העניין דנן התשלומים אינם מיועדים לקופת החברה כנדרש בדין ("לזכות החברה"). טרם היה סיפק בידי בית המשפט המחוזי לתת את דעתו על הטענה האמורה. זאת ועוד, בסעיף 17 ב להסדר הנושים אכן נקבע "כי כל הסכומים שיניבו זכויות התביעה לא יהיו שייכים לחברה אלא ישולמו לנושים הרגילים", אך דומה כי אין בכך כדי לשלול את זכות התביעה המוקנית לפי סעיף 374 לפקודת החברות. המחאת זכויות התביעה אל נושי החברה אינה אמורה להביא לכדי תוצאה 'מרוחקת' של מניעת האפשרות שנקבעה על-ידי המחוקק ביחס ל"עבירות שנתגלו בפירוק", קרי - פנייה לבית המשפט לפי סעיף 374 לפקודת החברות. אין לטעמי בהסכמה האמורה בהסדר הנושים על כך שהתשלומים יועברו ישירות לנושיה של החברה ולא לקופתה כדי להוות עילה לדחיית ה"בקשה למתן הוראות" על הסף. ספק רב אם התנאה מראש על זהות הגורם הזכאי לקבל את סכומי התשלום שתניבנה זכויות התביעה של נושי החברה, יש בה כדי להביא לשלילתה של זכות התביעה לפי סעיף 374 לפקודת החברות מיסודה.
6. אין בידי גם לקבל את טענת המבקשים כי החלטת בית המשפט המחוזי אינה ברורה די צרכה. ככל שלדידם החלטת בית המשפט המחוזי אינה בהירה דיה, יתכבדו המבקשים ויפנו לבית המשפט המחוזי בבקשה מתאימה להבהרת האמור בהחלטה נשוא בקשות הרשות לערער דנן. דעתי היא, על רקע ההלכה הפסוקה, כי גם אם העניין שלפנינו - תביעת דירקטורים על חלוקת דיבידנד - מצוי ברגיל בסמכותה של המחלקה הכלכלית לפי סעיפים 40(6) ו-42ב לחוק בתי המשפט, אין בעובדה זו כדי לשלול את סמכותו של בית המשפט של פירוק מלדון בו במסגרת הליכים לפי סעיף 350 לחוק החברות (ראו למשל: ע"א 5090/08 אורגל נ' עו"ד עופר אטיאס בתפקידו כנאמן (8.12.2010), פסקה מ"א לפסק-דינו של השופט א' רובינשטיין; עניין שרידב לעיל, פסקה 7 להחלטת השופט (כתוארו אז) א' גרוניס; רע"א 8559/11 תמיר נ' נובה ארנה בע"מ (בפירוק) (22.12.2011), פסקה 3 להחלטת השופט (כתוארו אז) א' גרוניס).
7. זאת ועוד, כלל הוא כי ערכאת הערעור תתערב רק בנסיבות חריגות בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בכל הנוגע להחלטה בדבר בירור מחלוקת על דרך של "בקשה למתן הוראות" (ראו למשל: רע"א 5540/97 שמחון נ' הכונס הרשמי ומפרק חברת סליל תעשיות נייר וכימיקלים בע"מ, פ"ד נא(5) 355, 358 (1997), פסקה 3 להחלטת השופט י' טירקל; ראו עניין שרידב לעיל, פסקה 10 להחלטת השופט (כתוארו אז) א' גרוניס; רע"א 8460/12 יצחקי נ' אלקלעי (31.1.2013), רישא לפסקה 5 להחלטת השופט צ' זילברטל; ראו גם ע"א 8702/06 מ"י נ' הנאמן הציבורי בתפקידו כנאמן בהקדש "נאמנות התיאטרון" (9.6.2011), פסקה 25 לפסק-דינה של השופטת (בדימ') א' פרוקצ'יה). אעיר, כי כלל זה נכון במיוחד מקום בו מוצאת הערכאה הדיונית כי הסכסוך הנדון מתאים להתברר במסגרת "בקשה למתן הוראות".
8. אשר לטענות המבקשים ביחס לאי-תשלום אגרת המשפט, אציין כי אין עוררין על כך שניהול ההליך על דרך של "בקשה למתן הוראות" יחייב תשלום אגרה בדומה להליך של תביעה רגילה לסעד כספי. סוגית האגרה על היבטיה השונים כלל לא נבחנה על-ידי בית המשפט המחוזי ואף לא נתבקשה תגובתה של המדינה. עניין זה ראוי לעיון ולליבון לפני הערכאה הדיונית. המבקשים רשאים להגיש בקשה נפרדת לרשם בית המשפט המחוזי, כנהוג לגבי בקשות בענייני אגרות, ואולם ברי כי הגשת הבקשה לא תמנע את קידומו של הדיון ב"בקשה למתן הוראות" (ראו עניין שרידב לעיל, פסקה 11 להחלטת השופט (כתוארו אז) א' גרוניס). זאת ועוד: לאחרונה, חזרתי על ההלכה הפסוקה כי אגרה היא עניין למדינה לענות בו, בהיותה משולמת לקופתה, והיא הגורם העיקרי אשר צפוי להיפגע כתוצאה מאי-תשלום האגרה הקבועה על-פי דין (ראו סיפא לפסקה 4 להחלטתי ברע"א 3376/13 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' אסנין (6.6.2013)); להרחבה בסוגיה זו ראו גם רע"א 8813/05 עמותת במות נ' מ"י, פ"ד סא(2) 795 (2006), בפסקה 3 לפסק-דינו של השופט (כתוארו אז) א' גרוניס).
9. לפיכך, דינן של שתי בקשות הרשות לערער להידחות. על המבקשים להגיש תשובתם ל"בקשה למתן הוראות" בהתאם למועדים שקבע בית המשפט המחוזי. כאמור, עומדת למבקשים האפשרות להגיש בקשה מתאימה לעניין האגרה ובית המשפט המחוזי יהיה רשאי גם לבקש את תגובתה של המדינה.
10. לנוכח האמור בסעיף 3 להחלטתי זו, ובשים לב לכך ששתי בקשות רשות הערעור מחזיקות שלא לצורך עמודים רבים (ברע"א 3565/13 - 32 עמודים; ברע"א 3569/13 - 26 עמודים) ומאות עמודי נספחים, המבקשים בכל אחת משתי בקשות הרשות לערער ישלמו הוצאות בסך של 5,000 ש"ח לאוצר המדינה.
ניתנה היום, ח' באב תשע"ג (15.7.2013).
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. עב
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,
www.court.gov.il