1. בפני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו מיום 30.4.2014 (ע"א 27675-01-12, השופט ק' ורדי). בית המשפט המחוזי דחה בקשה שהגיש המבקש לעיכוב של פינויו מנכס בתל-אביב (להלן: הנכס).
2. ביום 24.11.2011 הכריע בית משפט השלום בתל-אביב יפו בתביעה שהגישה עמידר בשמה של רשות הפיתוח (להלן: המשיבה) נגד המבקש לפינוי, סילוק יד ותשלום דמי שימוש (ת"א 61032-06, השופט י' קורן). בית משפט השלום קבע כי המשיבה היא הבעלים של הנכס, וכי המבקש פלש אליו ועשה בו שימוש שנים רבות ללא כל זכות שבדין. בית משפט השלום הורה למבקש לפנות את הנכס תוך 90 יום והורה על מתן צו פינוי שייכנס לתוקף ביום 1.3.2012. בנוסף, חויב המבקש לשלם למשיבה דמי שימוש ראויים בסך של 44,688 שקל בצירוף הפרשי הצמדה וריבית.
3. המבקש הגיש לבית המשפט המחוזי ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום. בדיון שנערך בבית המשפט המחוזי ביום 22.5.2013 הגיעו הצדדים להסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין (להלן: פסק הדין של בית המשפט המחוזי). הצדדים הסכימו כי המבקש יפנה את הנכס עד ליום 22.5.2014, וכי הסכום שהפקיד בקופת בית המשפט המחוזי להבטחת הוצאותיה של המשיבה (בסך של 20,000 שקל) ישולם למשיבה על חשבון תיקי הוצאה לפועל שנפתחו נגד המבקש ליישומו של פסק הדין של בית משפט השלום. נוסף על כך, הצדדים הסכימו כי תיקי ההוצאה לפועל שנפתחו כנגד המבקש יישארו פתוחים וההליכים בהם יחודשו אם המבקש לא יתפנה מהנכס במועד שנקבע. בהמשך, ניסחו הצדדים את ההסכמות ביניהם כך:
"מקובל עלינו שפסק הדין של בית המשפט קמא יישאר במלואו לגבי החוב והפינוי והערעור יידחה, ברם במידה והמערער יפנה את הנכס כאמור, יראו אותו כממלא אחר פסק הדין, והמשיבה תסגור את תיקי ההוצל"פ שנפתחו בגין פסק הדין נשוא הערעור ו/או פסק דין אחר שניתן לעניין הפינוי של המערער לגבי הנכס הנוכחי. במידה והמערער לא יפנה את הנכס, יעמוד הסכום שנפסק בפסק הדין של בית משפט קמא לפירעון במלואו, בניכוי הסכומים שהועברו למשיבה על-חשבון, בהתאם לאמור לעיל".
4. לפני שניתן תוקף של פסק דין להסכמות בין הצדדים אישר המבקש, שהיה מיוצג בבית המשפט המחוזי, כי "הדברים הוסברו לי על-ידי עורך הדין שלי ועל-ידי בית המשפט, והם מקובלים עלי".
5. ביום 23.4.2014, כשנה לאחר מתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי, המבקש הגיש בקשה לתיקון פרוטוקול, שבה נטען כי להסכמות הצדדים היה צריך להוסיף את המילים: "אלא אם ייחתם הסכם לרכישת הנכס ע"י המערער מאת המשיבה". המבקש טען כי הצדדים הסכימו לכך שפינוי הנכס יהיה כפוף להליכים לרכישתו על-ידי המבקש, וכי כעת כשהוא עומד "בישורת האחרונה לפני רכישת הנכס", יש להבטיח את רישומם בפרוטוקול. בהחלטתו מיום 23.4.2014 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה. בית המשפט המחוזי ציין כי התיקון המבוקש הוא לדברים מהותיים ש"לא זכור לי ולא השתכנעתי כי נאמרו, כאשר הדברים שנרשמו בפרוטוקול הדיון משקפים היטב את הדברים שנאמרו בדיון".
6. כמה ימים לאחר מכן, ביום 28.4.2014, המבקש הגיש בקשה לעיכוב הפינוי של הנכס (אשר היה קבוע כאמור ליום 22.5.2014), בטענה כי הוא פועל לרכישתו מידי המשיבה. המשיבה, מצידה, טענה בתגובה כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוא פסק דין חלוט וכי הבקשה הוגשה ללא כל מקור נורמטיבי או בסיס משפטי.
7. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה לעיכוב הפינוי של הנכס בהחלטתו מיום 30.4.2014, היא ההחלטה שעליה הוגשה בקשת רשות הערעור שבפני. בית המשפט המחוזי ציין כי מועד הפינוי נקבע בפסק דין שנתן תוקף להסכמת הצדדים, ואין בעובדה שהמבקש פועל לרכישת הנכס כדי לשנות מן הקביעות הכלולות בו.
8. במסגרת בקשת רשות הערעור שבפני טוען המבקש כי יש לעכב את פינויו מהנכס על מנת לאפשר לו להשלים את פעולותיו לרכישתו מאת המשיבה. המבקש טוען כי הוא שהה בנכס למעלה מ-30 שנה וכי במהלך תקופה זו המשיבה הסכימה, בין בפועל ובין בשתיקה, עם השיפוצים הנרחבים שביצע בנכס, ועל כן ראוי שהוא יהיה זכאי לרכוש אותו. המבקש ממשיך וטוען כי הסכמתו לפסק דינו של בית המשפט המחוזי הותנתה בכך שתינתן לו האפשרות לרכוש את הנכס, וכי דברים אלו לא באו לידי ביטוי בפרוטוקול. המבקש מציין כי הוא פנה לשר הבינוי והשיכון, לשרת המשפטים וליועץ המשפטי לממשלה על מנת להביא להתערבותם בהליך הפינוי, אך טרם קיבל מענה לפניותיו אליהם. המבקש טוען כי לבקשה חשיבות ציבורית לדיון בפני ערכאה שלישית "שכן עסקינן בדיור ציבורי, בעימות בין חוק הדיור הציבורי לפסק דין פינוי, וברשות שלטונית המעדיפה לפנות ולא למכור על מנת להעשיר קופתה, בחוסר תום לב".
9. בד בבד עם הבקשה לרשות ערעור, הגיש המבקש בקשה לעיכוב הפינוי עד להחלטה בבקשת רשות הערעור.
10. בהחלטתי מיום 18.5.2014 הוריתי למשיבה להגיש תגובה לבקשת רשות הערעור ולבקשה לעיכוב הפינוי עד ליום 20.5.2014. ביום 21.5.2014 הגישה המשיבה בקשה - בהסכמת המבקש - להארכת מועד להגשת התגובה מטעמה ובהתאם לדחיית פינויו של המבקש מהנכס עד ליום 29.5.2014. בהחלטתי מיום 22.5.2014 נתתי תוקף להסכמות הצדדים והוריתי על הארכת המועד להגשת התגובה מטעם המשיבה ועל דחיית פינויו של המבקש מהנכס עד ליום 20.5.2014.
11. בתגובת המשיבה נטען כי טענותיו של המבקש לפיהן הוא פועל לרכישת הנכס מול המשיבה הן חסרות בסיס. לטענתה, מדובר בנכס ציבורי שלא ניתן למכור אלא לפי חוק חובת המכרזים, התשנ"ב-1992. המשיבה מוסיפה וטוענת כי מטעם זה אין גם כל בסיס לטענה שהיא או מי מטעמה גרם למבקש לחשוב כי ייתכן ונכס זה יימכר לו בעתיד. עוד טוענת המשיבה כי המבקש ובני משפחתו מתגוררים בנכס אחר, אשר מושכר להם בשכירות מוגנת על-ידי המשיבה עצמה, וכי הנכס נשוא ההליכים דנן אינו מהווה "קורת גג" עבורם אלא שטח שבו המבקש עושה שימוש פרטי לצורך עסקיו.
12. להשלמת התמונה אציין, כי מתגובת המשיבה עולה כי ביום 29.3.2000, שנים רבות קודם למועד שבו ניתן פסק דינו של בית משפט השלום, ניתן פסק דין בהליך אחר בעניינו של המבקש בבית משפט השלום בתל-אביב יפו (ת"א 89098/97, השופטת י' שיצר), אשר הורה על פינויו מהנכס ועל חיובו בתשלום דמי שימוש ראויים בסך של 35,695 שקל. המשיבה לא פירטה בתגובתה מדוע פסק דין זה לא יושם, ומדוע היה צורך בנקיטה בהליך נוסף לפינויו של המבקש מהנכס.
13. לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה ובשאר המסמכים שהובאו בפני הגעתי לכלל דעה כי דינה להידחות. כידוע, רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן רק מקום בו מתעוררת שאלה כללית החורגת מעניינם של הצדדים, או כאשר הימנעות ממתן רשות ערעור תגרום למבקש עיוות דין חמור (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). הבקשה שבפני אינה מעלה כל שאלה עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים. אין בידי לקבל את טענתו של המבקש לפיה הבקשה מעלה סוגיה חשובה של דיור ציבורי - לא זו בלבד ששהותו של המבקש בנכס לא נעשתה במתכונת של דיור ציבורי, אלא שבית משפט השלום אף קבע כי המבקש הוא משיג גבול בנכס. זאת ועוד, על-פי הנטען בפנינו הנכס אף משמש לעסקו של המבקש, ולא למגוריו.
14. באופן כללי יותר, ראוי להטעים כי סמכותו של בית המשפט להאריך מועד שנקבע בהסכמה - מכוח סמכותו הטבועה - מוגבלת לנסיבות חריגות ביותר, במקרים שבהם בית המשפט נדרש "לעשות צדק" מאחר שביצוע פסק הדין עלול להביא לתוצאות שלא ניתן להשלים עמן, כגון בשל נסיבות אשר אינן בשליטת החייב ומונעות ממנו לקיים את התחייבותו (ראו: ד"נ 22/73 יגאל בן שחר נ' יוסף מחלב, פ"ד כח(2) 89 (1974); ע"א 230/87שקולניק נ' זכאי, פ"מ מו(3) 279, 285-284 (1992); ע"א 9085/00 שטרית נ' אחים שרבט חברה לבנין בע"מ, פ"ד נז(5) 462, 476 (2003); רע"א 3143/04 וילאר נכסים (1985) בע"מ נ' קרמיטל אי. אל בע"מ, פ"ד נח(6) 789, 792 (2004)). המקרה שבפנינו אינו בא בגדרם של מקרים אלה. עיון בפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי מעלה כי המבקש היה מודע היטב להסכמות שבבסיס פסק הדין, וכי הן הוסברו לו על-ידי בא כוחו ובית המשפט. המבקש לא הצביע על טעמים מיוחדים המצדיקים את עיכוב ביצועו של פסק הדין בשלב זה, בנסיבות שבהן רכישת הנכס על ידי המבקש אינה עומדת על הפרק ולפי הנטען הוא אף אינו משמש כדירת מגוריו.
15. אשר על כן, דין בקשת רשות הערעור להידחות. ממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב הפינוי של הנכס. המבקש ישלם את הוצאות המשיבה בסך של 10,000 שקל.
ניתנה היום, כ"ח באייר התשע"ד (28.5.2014).