לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט א' פרקש) בהפ"ב 14687-06-10 מיום 12.12.2010, במסגרתו אושר פסק בוררות חוץ שניתן על ידי בורר המתגורר באבו-דיס, בשטחי הרשות הפלסטינית.
רקע עובדתי
1. בין הצדדים, שניהם תושבי ישראל, התקיימה בוררות בניהולו של בורר המתגורר באבו-דיס שבשטחי הרשות הפלסטינית. המשיב הגיש את פסק הבוררות שניתן על ידי הבורר לאישורו של בית המשפט המחוזי. המבקש הגיש "התנגדות לאישור פסק הבוררות". בין יתר טענותיו טען המבקש כי אין לאשר את פסק הבוררות היות שמדובר בפסק בוררות-חוץ, אולם הרשות הפלסטינית אינה חתומה על אמנת ניו-יורק בדבר הכרתם ואכיפתם של פסקי בוררות חוץ משנת 1958 (להלן: אמנת ניו-יורק) אלא היא מחויבת למנגנון האכיפה ההדדית על פי הסכם הביניים עם ישראל. ברם, לטענת המבקש, בהסתמך על תעודת עובד ציבור שצירף, הרשות הפלסטינית אינה אוכפת פסקי בוררות או פסקי דין שניתנו בישראל ובתגובה גם ישראל אינה אוכפת פסקי דין או פסקי בוררות של הרשות הפלסטינית. לשלמות התמונה יצויין כי מדובר בתעודת עובד ציבור שניתנה בתיק אחר שהתנהל בבית משפט השלום בירושלים והיא נחתמה על ידי הממונה על העזרה המשפטית במשרד המשפטים הישראלי, בה צויין כדלקמן:
"1. סעיף ™V 3(a) לנספח הרביעי להסכם הביניים קובע, עקרונית, כי על ישראל והמועצה הפלסטינית לדאוג לאכיפת פסקי דין שניתנו על ידי רשויות השיפוט המוסמכות של כל צד.
2. יחד עם זאת, אין מתקיים כיום שיתוף פעולה בין הצדדים באכיפת החלטות של בתי משפט, וזאת כתוצאה מסירובה של המועצה הפלסטינית לקיים שיתוף פעולה כמתחייב מההסכם. בעקבות זאת, הוציא שר המשפטים הוראה, מכוח הסמכות הנתונה לו בחוק להארכת תקפן של תקנות שעת חירום (יהודה והשומרון וחבל עזה - שיפוט בעבירות ועזרה משפטית), התשכ"ז-1967 וכן בהתאם לצו שעת חירום (יהודה והשומרון וחבל עזה - שיפוט בעבירות ועזרה משפטית) (שטחי המועצה הפלסטינית - עזרה משפטית בעניינים אזרחיים), התשנ"ט-1999, לפיה, אין לאכוף פסקי דין פלסטיניים עד להתהוות שיתוף פעולה מקביל מצד המועצה הפלסטינית".
לחלופין, טען המבקש כי יש להאריך לו את המועד להגשת בקשה לביטול פסק בוררות בשל טענות כבדות משקל כנגד התנהלות הבורר המצדיקות לטעמו את ביטול פסק הבוררות.
החלטתו של בית המשפט המחוזי
2. בית המשפט המחוזי דחה את טענותיו של המבקש. בית המשפט המחוזי הצביע על הגדרת המושג "פסק בוררות חוץ" לפי סעיף 1 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות) לפיה מדובר ב"פסק בוררות שניתן מחוץ לישראל". בית המשפט קבע כי פסק הבוררות שבנדון הינו פסק בוררות-חוץ שכן הוא ניתן באבו-דיס, בתחום שטחי הרשות הפלסטינית. בית המשפט המחוזי הצביע על סעיף 29א לחוק הבוררות לפיו "בקשה לאישור או לביטול של פסק בוררות-חוץ שחלה עליו אמנה בינלאומית שישראל צד לה והאמנה קובעת הוראות בענין הנדון, תוגש ותידון בהתאם לאותן הוראות ובכפוף להן". יחד עם זאת, הטעים בית המשפט המחוזי כי על פסק הבוררות דנן לא חלה אמנה בינלאומית הקובעת הוראות בנוגע לאישור או ביטול פסק בוררות שכן הרשות הפלסטינית אינה חתומה על אמנה בינלאומית שישראל צד לה בנוגע לאישורם וביטולם של פסקי בוררות. לכן, קבע בית המשפט המחוזי כי חל סעיף 39א לחוק הבוררות לפיו "אין בהוראות חוק זה כדי למנוע עיכוב ההליכים בבית המשפט, אישור או ביטול של פסק בוררות או הליך אחר על פי חוק זה, אף אם חל על הבוררות דין חוץ, או שפסק הבוררות הוא פסק בוררות-חוץ, שלא חלה עליהם אמנה כאמור בסעיפים 6 או 29א או שאין באמנה הוראות בעניין הנדון". עוד הפנה בית המשפט המחוזי לדבריה של סמדר אוטולנגי בוררות - דין ונוהל ב 944 (2005) (להלן: אוטולנגי), אשר הדגישה לגבי סעיף 39א לחוק הבוררות כי:
"הסעיף מחיל את הוראות החוק גם על פסק בוררות חוץ שלא חלה עליו אמנה, או שבאמנה אין הוראות לעניין הנדון. במקרה כזה ניתן לפנות לבית משפט בישראל ולבקש לאשר פסק בוררות שניתן בחו"ל, כשם שמבקשים אישור פסק בוררות שניתן בארץ. במלים אחרות, תחול לגבי בקשה זו תק' 8 לתקנות סדרי הדין בעניני בוררות, גם כאשר אין לגבי בקשה זו הוראה אחרת באמנה...".
3. בהסתמך על המסגרת הנורמטיבית שלעיל, בית המשפט המחוזי הצביע על כך שבנסיבות העניין סדרי הדין בבקשת האישור והביטול על אף שמדובר בפסק בוררות-חוץ הם סדרי הדין הקבועים בחוק הבוררות, לפיהם לא ניתן להגיש בקשה להתנגדות לאישור פסק בוררות אלא יש להגיש בקשה לביטול פסק בוררות. ודוק, בנסיבות העניין קבע בית המשפט המחוזי כי חלף המועד להגשת בקשת ביטול לפי סעיף 27(א) לחוק הבוררות בשל שיהוי של למעלה מחמש שנים מאז ניתן פסק הבוררות. בית המשפט המחוזי קבע כי בנסיבות העניין אינו מוצא הצדקה להאריך את המועד להגשת בקשת הביטול, שכן לא פורט לפניו הסבר המניח את הדעת לשיהוי הניכר כאמור.
4. באשר לטענת המבקש בדבר אי אכיפת פסקי בוררות במסגרת מנגנון ההדדיות, טענה הנסמכת כאמור על תעודת עובד ציבור, קבע בית המשפט המחוזי כי התעודה עוסקת באכיפת פסקי דין במסגרת מנגנון ההדדיות ולא באישור פסקי בוררות ומשכך המבקש לא הוכיח את התשתית הראייתית המבססת את טענתו בהקשר זה. מנימוקים אלו ונוספים דחה בית המשפט המחוזי את טענותיו של המבקש והורה על אישור פסק הבוררות.
כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי מכוונת הבקשה שלפני.
נימוקי הבקשה
5. לטענת המבקש שגה בית המשפט המחוזי משהתייחס לטענותיו כאל בקשת ביטול ולא כהתנגדות לאכיפת פסק בוררות-חוץ. משכך טוען המבקש כי סעיף 27(א) לחוק הבוררות כלל אינו חל במקרה דנן. עוד טוען המבקש כי גם אם היה מדובר בבקשת ביטול הרי שלפי לשונו של סעיף 27(א) לחוק הבוררות כאשר מדובר בבוררות-חוץ על בית המשפט להאריך את המועד ובמקרה דנן עמדו לו טענות קשות כנגד התנהלותו של הבורר. בנוסף לכך, טוען המבקש כי טענותיו כנגד פסק הבוררות גופו לא לקו בשיהוי שכן ממילא לא יכול היה להגיש בקשת ביטול טרם הוגשה בקשה לאישור פסק הבוררות. המבקש שב ומעלה טענות נוספות שהועלו לפני בית המשפט המחוזי ובהן גם טענתו בדבר מנגנון ההדדיות בעטיו אין לאכוף פסקי בוררות שניתנו בשטחי הרשות הפלסטינית.
דיון והכרעה
6. לאחר שעיינתי בבקשה על כל נספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות אף מבלי להיזקק לתגובת המשיב. לא מצאתי כי נפלה טעות כלשהי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי אשר יישם על נסיבות המקרה את הוראותיו הברורות של חוק הבוררות ואת תקנות סדרי הדין בעניני בוררות, תשכ"ט-1968 (להלן: תקנות סדרי הדין).
7. אכן, וכפי שצויין על ידי בית המשפט המחוזי, בנסיבות העניין לא חלה אמנת ניו-יורק שכן סעיף 1(3) לאמנה קובע את עקרון ההדדיות לפיו המדינה בה הוגש פסק בוררות-חוץ לאישור תחיל את הוראות אמנת ניו-יורק ככל שהמדינה שבה ניתן פסק הבוררות חתמה אף היא על האמנה. בהתאם לסעיף 39א לחוק הבוררות, היות שלא חלה בנסיבות העניין אמנה בינלאומית המכילה הוראות בדבר אישורם וביטולם של פסקי בוררות, חלים סדרי הדין הישראלים בנושא של אישור וביטול פסקי בוררות. סדרי הדין הישראליים אינם מכירים באפשרות להגיש בקשה להתנגדות לאישור פסק בוררות אלא אך ורק באמצעות הגשת בקשה לביטול פסק בוררות [ראו: סעיף 24 לחוק הבוררות ותקנה 10 לתקנות סדרי הדין. כן ראו: אוטולנגי, בעמ' 961].
8. כידוע, בקשת ביטול פסק בוררות יש להגיש במסגרת הזמנים הקבועה בסעיף 27(א) לחוק הבוררות, בכפוף לתקנה 10 לתקנות סדרי הדין. סעיף 27(א) לחוק הבוררות חל בנסיבות המקרה מכוח סעיף 39א לחוק הבוררות כאמור, שכן בנסיבות המקרה על אף שעסקינן בפסק בוררות-חוץ יש לראות לעניין הכללים לאישורו או לביטולו כאילו היה פסק בוררות ישראלי. גם אם נראה בפסק הבוררות דנן כפסק בוררות-חוץ הרי שמסיפת לשונו של סעיף 27(א) לחוק הבוררות ניתן ללמוד כי גם כאשר עסקינן בפסק בוררות-חוץ נדרש בעל דין להגיש בקשה להארכת מועד אם חלף המועד הנקוב. מכאן, שאין בסיס של ממש לטענתו של המבקש לפיה סעיף 27(א) לחוק הבוררות אינו חל בנסיבות המקרה. אכן, יישום מגבלת הזמנים הקבועה בסעיף 27(א) לחוק הבוררות שונה לעניין פסק בוררות "מקומי" לעומת פסק בוררות-חוץ. בעוד שארכה להגשת בקשת ביטול בנוגע לפסק בוררות "מקומי" תינתן רק בהתקיים "טעמים מיוחדים שירשמו", הרי שכאשר עסקינן בפסק בוררות-חוץ אין צורך ב"טעמים מיוחדים" כאמור. להלן נוסחו של סעיף 27(א) לחוק הבוררות:
"לא ייזקק בית המשפט לבקשת ביטול שהוגשה כעבור ארבעים וחמישה יום מיום מתן הפסק, אם ניתן בפני המבקש, או מהיום שנמסר למבקש, על ידי הבורר או על ידי בעל-דין, העתק הפסק, אם ניתן שלא פניו; בית המשפט רשאי להאריך את התקופה האמורה, אף אם כבר עברה, מטעמים מיוחדים שיירשמו, ובכל מקרה שהוגשה בקשה לאישור של פסק בוררות-חוץ".