1.
כללי
מונחת לפניי בקשה להארכת מועד, להגשת בקשת רשות ערעור, על החלטת בית המשפט השלום בירושלים (כב' השופטת ש. רנר), מיום 27.01.2011 (להלן: "
ההחלטה"), במסגרתה דחה בית המשפט קמא את בקשת המבקשת לתיקון כתב התביעה, להגדלת הסכום הנטען ולהעמידו על סך של 2,668,965 ש"ח (להלן: "
בקשת התיקון").
2.
על העובדות, הטענות וההליכים
על פי הנטען הגישה המבקשת בשנת 2005, תביעה כספית, כנגד המשיבות, על סך של 798,850 ש"ח, בגין ליקויי בניה. בהמשך, שלחו המשיבות הודעת צד ג' כנגד צדדים נוספים.
ביום 27.04.2010, הגישה המבקשת את בקשת התיקון. בית המשפט קמא דחה את הבקשה וקבע, בתמצית, כי
"... העובדות נשוא בקשת התיקון לכתב התביעה היו בידיעת המבקשת כעולה מהבקשה עצמה כבר שלוש שנים קודם להגשת הבקשה..." והוסיף, כי לנוכח
"... משמעויות התרת התיקון על המשך ניהול ההליך, איני רואה מקום להיעתר לבקשה... ". בסיום החלטתו קבע בית המשפט קמא את המשך הדיון להמשך ראיות במועד שנקבע.
אין חולק כי ההחלטה התקבלה אצל המבקשת ביום 09.02.2011 וכי הבקשה למתן רשות ערעור, על ההחלטה, הוגשה ביום 15.03.2011.
לטענת המבקשת, הבקשה למתן רשות ערעור הוגשה באיחור קל של יומיים בלבד ובשל עזיבה פיתאומית ובלתי צפויה של עורכת הדין שטיפלה בתיק, עקב מחלה קשה שתקפה את אמה. המבקשת הוסיפה, כי חודש לפני כן עזבה עורכת דין נוספת במפתיע, כך שהצטבר
עומס רב במשרד, שגרם למספר תקלות, ובין היתר לאיחור בהגשת הבקשה למתן רשות ערעור. בנסיבות אלה, נטען, כי מדובר בנסיבות חריגות ובלתי צפויות, המצדיקות את קבלת הבקשה דנא. בנוסף, טענה, כי ההחלטה לפיה נדחתה בקשת המבקשת לתיקון כתב תביעה ניתנה ללא הנמקה והתבססה על טענת המשיבות, כי בקשת התיקון הוגשה בשיהוי. בעניין זה, הדגישה, כי בקשת התיקון הוגשה לאחר שבית המשפט קמא התיר להגיש חוות דעת, עליה התבססה המבקשת וכי החלטתו מהווה פגיעה בלתי הפיכה בזכויותיה המהותיות לתבוע את מלוא נזקיה.
בעניין סיכויי הערעור, טענה כי אלה גבוהים וכי תיקון סכום התביעה לא פוגע בציפיות המשיבות לסופיות הדיון ולא גורם להן כל נזק.
המשיבות מתנגדות לבקשה.
לטענתן, הבקשה דנא איננה מבססת טעם מיוחד כפי שנקבע בדין, שכן "
עומס עבודה" אינו מוכר, על פי ההלכה הנוהגת, כטעם המצדיק מתן היתר להארכת מועד. באשר לסיכויי הערעור, נטען, כי המבקשת ידעה להעריך, במועד הגשת חוות הדעת מטעמה, קרי: בספטמבר 2007, את היקף הנזק שנגרם לה בשל הליקויים הנטענים ואולם, בחרה, חרף זאת, להגיש את התביעה בסכום נמוך יותר, משיקוליה היא. לפיכך, מטעם זה ובשל השיהוי הרב, של כ-3.5 שנים, אין לקבל את הבקשה. בתשובתה חזרה המבקשת על טענותיה, בבקשה, לפיהן העיכוב בהגשת הבקשה לרשות ערעור נגרם בשל נסיבות שלא היו בשליטתה.
לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ומשלא מצאתי טעם לקיים דיון בבקשה, ניתנת החלטתי על יסוד האמור בבקשה, התגובה ותשובת המבקשת לתגובה.
3.
המסגרת הנורמטיבית
סעיף 52(ב) לחוק בתי המשפט קובע כי "...
החלטה אחרת של בית משפט שלום בעניין אזרחי ניתנת לערעור לפני בית המשפט מחוזי, אם ניתנה רשות לכך מאת שופט של בית המשפט המחוזי... ". תקנה 399 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן: "
התקנות"), מוסיפה, כי בקשה לרשות ערעור תוגש 30 יום מיום מתן ההחלטה. תקנה 528 לתקנות מתירה לבית המשפט להאריך את המועד, מטעמים מיוחדים שיירשמו.
אם כן, נקודת המוצא הינה כי הנטל על המבקש להוכיח קיומו של
"טעם
מיוחד" לאיחור בהגשת ההליך. כידוע, המבחן של טעם מיוחד נועד לאזן כראוי בין האינטרסים של מבקש הארכה, למיצוי זכותו להשיג על פסק דין או החלטה שניתנה בעניינו, וכן להימנע מתוצאה שרירותית ומנוקשות יתרה בהפעלתם של סדרי הדין; לבין אינטרס המשיב, כמו גם של הציבור בכללותו, לסופיות ההליך, להשמת גבול להתמשכות ההליכים וכן לחיזוק הוודאות והיציבות המשפטית. קיומו של טעם מיוחד נבחן לפי נסיבותיו של כל מקרה לגופו. בהקשר זה יש לשקול, בין היתר, את משך האיחור (ככל שמשך האיחור משמעותי יותר, כך נדרש טעם כבד יותר להצדקת האיחור). עוד יש לשקול את מהות הטעם שהוצג להגשתו של ההליך באיחור. ודוק, גם איחור של יום אחד, בלבד, לא יוכר, ברגיל, כטעם מיוחד (בש"א 3086/95
אנגל חברה לקבלנות כללית נ' בויום מהנדסים בע"מ, פורסם בנבו, 16.08.95),אלא אם זה נבע מנסיבות שאינןמצויות בשליטתו או בתחום ציפייתו הסבירה של מבקש הארכה. לפיכך נקבע, כי גם טעות או אי ידיעת הדין, אין בהן כדי להקים טעם מיוחד להארכת המועד (בש"א 8794/09
בלום נ' א.פ (באר-שבע) סחר תעשייה ושיווק בע"מ, פורסם בנבו, 15.11.09; בש"א 6402/96
הועדה המקומית לתכנון ולבנייה רשל"צ נ' מיכקשווילי פ"ד נ(3) 209), הגם ש "
... מקום שעוצמת הפגיעה בציפיות בעל הדין האחר היא פחותה, ניתן יהיה להכיר בטעות (שבדין - מ.ב.)
זו כטעם מיוחד להארכת המועד" (רע"א 9073/0
1 יהודית פרנקו סידי נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, פורסם בנבו, 29.1.2002). לשון אחר, יש לשקול את מידת ההסתמכות של הצד שכנגד על פסק הדין, וכן את סיכוייו הלכאוריים של ההליך (בע"מ 2205/09
פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה, פורסם בנבו, 22.4.2009, לשיקולים הנוגעים לעניין, ראה; א.גורן -
סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה עשירית, עמ' 770-773).
4.
דיון
לאחר שבחנתי את טענות המבקשת, תגובת המשיבות ותשובתה לבקשה, שקלתי את השיקולים הרלוונטיים, הדרושים לעניין, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להדחות, אף שזו הוגשה בשיהוי של יומיים, בלבד, שכן אין לקבל את הטעם העומד בבסיסה ולא ניתן להכיר בו, בנסיבות העניין, כטעם מיוחד.
על פי הנטען, האיחור בהגשת הבקשה דנא נבע מ"
העומס הרב שהצטבר בעקבות שתי העזיבות הפתאומיות" של עורכות דין במשרד (ראה סעיף 8 לבקשה). עם כל הצער שבדבר, לא שוכנעתי כי בנסיבות אלה יש לראות בטעם שהובא לאיחור, כזה שנגרם מ"
נסיבות בלתי צפויות שלא היו בשליטתה
של המבקשת או בתחום צייפיותיה הסבירות" ובעניין זה, מקובלים עליי טענות המשיבות בתגובתן, לרבות הפסיקה הנזכרת שם (למשל: ע"א 6842/00
משה ידידיה נ' סול קסט פ"ד נה(2) 904).
זאת ועוד, בחינת סיכויי הערעור מעלה כי אלה אינם נחזים להיות גבוהים כלל ועיקר. כפי שנטען בתגובת המשיבות לבקשה (סעיף 9), שלא נסתרה, וכעולה מההחלטה, המבקשת ביקשה לתקן את כתב התביעה, כ-3 שנים, לאחר שהיה בידה חוות דעת, לעניין הנזקים הנטענים, אשר הוערכו שם בשיעור הגבוה, משמעותית, מסכום התביעה (ובסכום שפורט בבקשת התיקון). חוות הדעת הוגשה לבית המשפט קמא ביום 20.9.07 ואולם, חרף האמור, בחרה המבקשת, משיקוליה היא (ראה שם), שלא להגיש, למצער, באותו מועד, את בקשת התיקון, מבלי שניתן טעם של ממש לדבר.
אכן נכון, הכלל הנוהג ברגיל, לעניין תיקון כתב תביעה הוא כי בית המשפט יאמץ "גישה ליברלית" וייעתר לבקשות לתיקון כתבי טענות מקום בו התיקון נדרש להכרעה בשאלות שבמחלוקת (גורן, עמ' 152). יחד עם זאת, "...
בית המשפט לא יתיר בנקל במהלך הדיון , תיקון שהצורך בו הוברר למכביר חדשים קודם לכן... " (שם, עמ' 153 וכן ראה; ע"א 3092/90
אגמון נ' פלדבוי, פ"ד מו(3) 214)).