1. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של כב' סגן נשיא בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, השופט ידין טימור, בע"א 1163/02 מיום 4.2.04 לדחות את ערעור המבקש על פסק דינו של כב' רשם בית משפט השלום בבאר שבע, עידו רוזין, אשר פסק לטובתו של המשיב, לאחר שהמבקש לא הגיש בקשת רשות להתגונן או בקשה להארכת מועד, וכן דחה בהחלטה נפרדת מיום 30.7.02 את בקשת המבקש לביטול פסק הדין.
2. ביום 28.4.98, תבע המשיב את המבקש בסדר דין מקוצר, בגין ערבותו לחוב כלפי המשיב. ביום 14.6.98 הגיש המבקש, בתגובה, בקשה למחיקה על הסף ולמחיקת כותרת בתביעה. ביום 16.6.02 נתן הרשם פסק דין לטובת המשיב, בהיעדר בקשת רשות להתגונן, ובהעדר בקשה להארכת מועד, לאחר שבהחלטה קודמת דחה את טענות המבקש בענין מחיקה על הסף ומחיקת הכותרת. ביום 26.6.02 הגיש המבקש לרשם בקשה לביטול פסק הדין, וזאת על פי תקנה 214 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984. ביום 30.7.02 נתן הרשם החלטה הדוחה את הבקשה לביטול פסק הדין.
3. המבקש הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי על פסק דינו של הרשם ביום 3.10.02. בית המשפט המחוזי קבע כי משהוגש ערעור על פסק הדין כאמור (תחת ערעור על ההחלטה בבקשה לביטול) יש למנות את המועד לערעור מיום מתן פסק הדין נשוא הערעור - קרי: מיום 16.6.02. לאור זאת, קבע כי בעת הגשת הערעור המועד להגשתו חלף, ומכאן שהערעור הוגש באיחור ושלא כדין. לפיכך, הערעור נדחה תוך חיוב המבקש בהוצאות.
4. בבקשתו לערער, עומד המבקש על כך כי הגיש את הערעור במועד. לטענתו, משהגיש בקשה לביטול פסק הדין על פי תקנה 214 לתקנות סדר הדין האזרחי, הרי שנוכח הוראות תקנה 398א לתקנות יש למנות את 45 הימים העומדים לשם הגשת ערעור על פסק הדין מיום ההחלטה בבקשת הביטול ולא מיום מתן פסק הדין, הווי אומר: מיום 30.7.02 ולא מיום 16.6.02. היות ומועד זה חל בפגרת בית המשפט, יש להתחיל במניית מירוץ המועדים מיום 1.9.02, כך שביום 3.10.02 מועד בו הוגש הערעור, היה המבקש במיתחם התקופה בה היה זכאי להגיש את ערעורו. מכאן שלא היה מקום לדחות את הערעור בשל איחור בהגשתו, ובלא דיון לגופו.
5. בתגובתו, עומד המשיב על צדקת טעמיו של בית המשפט קמא. לטענתו, היות שהחלטה הדוחה את הבקשה לביטול פסק הדין הינה החלטת רשם כאמור בסעיף 96 לחוק בתי המשפט, הרי על פי תקנה 400 יש להגיש ערעור על החלטה זו תוך עשרים ימים מהיום בו ניתנה ההחלטה, ומבחינה זו החמיץ המבקש את המועד להגשת הערעור. כן הוא טוען כי ערעור המבקש ראוי להידחות אף לגופו של ענין.
6. לאחר קבלת תגובת המשיב, אני מחליטה לדון בבקשת רשות הערעור כבערעור לגופו.
בענייננו, הצדק עם עמדת המבקש. תקנה 214 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת:
214.
ביטול פסק הדין
(א) ניתן פסק דין לפי פרק זה
באין בקשת רשות להתגונן, או בשל החלטה לדחות בקשת רשות להתגונן שניתנה על פי צד אחד, או שניתנה בשל אי התייצבות מצהיר, והגיש בעל הדין שנגדו ניתן פסק הדין בקשת ביטול בתוך שלושים ימים מיום שהומצא לו פסק הדין, רשאי בית המשפט או הרשם לבטל את פסק הדין לפי הוראות תקנה 201.
תקנה 398א(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, קובעת:
398א.
המועד להגשת ערעור על החלטה במעמד צד אחד
(א) המועד להגשת ערעור או בקשת רשות ערעור על החלטה במעמד צד אחד או בהעדר כתבי טענות מהצד השני (בתקנה זו -ההחלטה הראשונה), שהוגשה לגביה בקשת ביטול לפי תקנה 201 או תקנה 214,
יימנה מיום מתן ההחלטה בבקשת הביטול (בתקנה זו - ההחלטה השניה).
מהוראות התקנה עולה כי המועד להגשת ערעור על פסק דין שהוגשה לגביו בקשת ביטול יימנה מיום מתן ההחלטה השניה, הוא מועד ההחלטה בבקשת הביטול, ולא ממועד מתן פסק הדין נשוא בקשת הביטול. הטעם להוראה זו נהיר על פניו: בהוראת תקנה 398א ביקש מתקין התקנות ליישב בין ההליך הדיוני לביטול פסק דין שניתן בלא שהוגשה בקשת רשות להתגונן, המוגש לאותה ערכאה שנתנה את הפסק, לבין זכות הערעור השמורה לבעל דין על פסק הדין המוגש לערכאת ערעור בדרך הרגילה. דרך היישוב היא על ידי הסרת האילוץ מבעל הדין המבקש להשיג על הפסק לפעול בשתי הדרכים המקבילות הללו בעת ובעונה אחת, לבל יחמיץ את המועד באחת מהן אלא לפעול לביטול הפסק בשלב הראשון, ואם לא צלח הביטול, להותיר בידו מועד להגשת ערעור על הפסק, בלא שיחמיץ בינתיים את המועד לכך. לצורך כך, מורה התקנה כי בנסיבות אלה מנין התקופה להגשת ערעור על פסק הדין יחל רק עם מתן ההחלטה בבקשת הביטול ולא קודם לכן, שאז יוכל בעל הדין לפעול בשני מסלולי ההשגה על פסק הדין בזה אחר זה, ולא בהכרח בד בבד (ראה בענין זה גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהד' 6, עמ' 282-3; רע"א 296 ירושלביט נ' סוכנות פלתורס ביטוח, פד"י מט(5) 876, 879; רע"א 8420/96 מרגלית נ' משכן, בנק הפועלים למשכנתאות, פד"י נא(3) 789). וכך מסביר גורן, בספרו, שם:
"תקנה 398א לתקנות באה למנוע את הצורך להגיש - מחמת הזהירות - בו זמנית גם בקשה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד וגם ערעור על אותו פסק-דין. בכל מקרה שבו מוגשת בקשה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד, יתחיל המירוץ לחישוב הזמן להגשת ערעור על פסק הדין ממועד ההחלטה בבקשת הביטול. כשמוגשת בקשה לביטול - ממילא מוארך המועד להגשת הערעור מכח תקנה 398א לתקנות".
המבקש בענייננו אכן פעל במסגרת הוראות תקנה 398א, כאמור. הוא הגיש בתחילה בקשה לביטול פסק הדין ולאחר מכן מנה את מנין תקופת הערעור על פסק הדין ממועד מתן ההחלטה הדוחה את בקשת הביטול. יוצא, איפוא, כי יש למנות את 45 הימים העומדים לשם ערעור על פסק דינו של הרשם (כאמור בסעיף 96(א) לחוק בתי המשפט) מיום ההחלטה בבקשת הביטול, קרי: מיום 30.7.02. מאחר שיום זה חל בפגרת בית המשפט, הרי על פי תקנה 529 לתקנות סדר הדין האזרחי יש למנות את מירוץ המועדים החל מיום 1.9.02, כך שביום 3.10.02, הוא היום בו הוגש הערעור, עמד המבקש בלוח הזמנים להגשת הערעור, כפי שהתוותה תקנה 398א הנדונה.
7. דחיית ערעורו של המבקש על הסף בשל טעם דיוני שגוי מנעה ממנו את מימוש זכות הערעור על פסק הדין, וזאת לאחר שגם בערכאה הדיונית ניתן פסק דין כנגדו במעמד צד אחד. בכך נפגעה זכותו למצות את יומו בערכאות (השוו: ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה,ירושלים, פ"ד נז(5) 433, 445; רע"א 8292/00 גבריאל יוספי נ' שמואל לוינסון, תק-על 2001(1) 1120, עמ' 1121). בכך יש כדי להצדיק את קבלת בקשת רשות הערעור, ואת קבלת הערעור לגופו.
8. סוף דבר, דין הערעור להתקבל. פסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 4.2.04 מתבטל. ערעורו של המבקש לבית המשפט המחוזי יעמוד בעינו ויידון לגופו.
המשיב ישלם למבקש את הוצאות הליך זה בסך כולל של 10,000 ש"ח.
ניתנה היום, כ"ח באב תשס"ד (15.8.04).