בקשת רשות ערעור על החלטתו מיום 5.3.2013 של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטת א' דודקביץ) בת"א 15782-12-08, בגדרה הוחלט שהמבקש מושתק מלטעון לקיומו של קשר סיבתי בין אירוע תקיפה שעבר לבין נכותו הנפשית.
רקע והליכים קודמים
1. כעולה מן ההחלטה, המבקש הגיש לבית המשפט המחוזי תביעה בה נטען כי בשנת 2001, בהיותו תלמיד בבית הספר של המשיבה 2, הותקף על-ידי בן כיתתו, הוא המשיב 5 (להלן: המשיב). בין היתר נטען בתביעה, כי כתוצאה מן התקיפה התפתחה אצל המבקש סכיזופרניה ונגרמה לו נכות נפשית. להוכחת טענתו זו הגיש המבקש חוות דעת של מומחה מטעמו, ד"ר יחיאל ברבר, בה נאמר כי התקיפה והטראומה שבאה בעקבותיה הן שהובילו להתפרצות הסכיזופרניה, וכי יתכן שאלמלא הן לא היתה המחלה פורצת. כשנה לפני הגשת התביעה דנן הגיש המבקש תביעה לבית משפט השלום בחיפה נגד כלל חברה לביטוח בע"מ (להלן: כלל) בגין אותה תקיפה, מכוח פוליסה לביטוח תאונות אישיות. במסגרת אותה תביעה מונה מומחה מוסכם בתחום הפסיכיאטריה שקבע שאין קשר סיבתי בין הסכיזופרניה ממנה סובל המבקש לבין אירוע התקיפה. ביום 27.6.2011 דחה בית משפט השלום את תביעת המבקש, וקבע כי אכן לא מתקיים קשר סיבתי כנ"ל. נוכח תוצאת פסק הדין שניתן בתובענה בבית משפט השלום, הוגשה לבית המשפט המחוזי על-ידי המדינה (היא המשיבה 1) והמשיב בקשה לדחיית טענות המבקש לעניין הקשר הסיבתי והנכות הנפשית שנגרמה בעטיו, בשל קיומו של מעשה בית דין. בית המשפט המחוזי, בהחלטתו מיום 27.9.2011, הורה על הפסקת ההליכים בתביעה עד שימוצו הליכי הערעור על פסק דינו של בית משפט השלום. ביום 17.4.2012 ניתן פסק דין בערעור האמור, לפיו הערעור נדחה בהסכמת הצדדים. נוכח האמור הגיש בא-כוח המבקש בקשה להמשיך את ההליכים בתובענה בבית המשפט המחוזי ולדון בבקשה שהגישו המדינה והמשיב, בקשה בה נטען לקיומו של השתק פלוגתא כנגד המבקש, המונע ממנו לטעון לקיומו של קשר סיבתי בין אירוע התקיפה לבין מחלתו.
2. בהחלטתו נשוא הבקשה דנא קבע בית המשפט, כי המבקש מושתק מלטעון לקיומו של קשר סיבתי בין נכותו הנפשית לבין התקיפה, בשל השתק פלוגתא. נקבע, כי תקנה 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 מאפשר הקמת מחסום דיוני של "השתק פלוגתא" בהתקיים ארבעה תנאים: הפלוגתא העולה בכל אחת מההתדיינויות היא אותה פלוגתא, על רכיביה העובדתיים והמשפטיים; קוים דיון בין הצדדים באותה פלוגתא במסגרת ההתדיינות הראשונה, ולצד שכלפיו מועלית טענת ההשתק התדיינות השניה היה יומו בבית המשפט ביחס לאותה פלוגתא; ההתדיינות הסתיימה בהכרעה מפורשת או מכללא של בית המשפט באותה פלוגתא בקביעת ממצא פוזיטיבי; ושההכרעה היתה חיונית לצורך פסק הדין שניתן בתובענה הראשונה זאת בהסתמך על פסק הדין בע"א 1041/97 סררו נ' נעלי תומרס בע"מ פ"ד נד(1) 642 (2000)).
3. נקבע, כי התנאי הראשון התמלא שכן שאלת הקשר הסיבתי זהה לשאלה בה דן בית משפט השלום, הן מבחינת נסיבות התקיפה והן מבחינת הקשר הסיבתי הנטען; כי התנאי השלישי התמלא שכן ההתדיינות שם הסתיימה בהכרעה מפורשת של בית משפט השלום; וכי התנאי הרביעי התמלא שכן ההכרעה היתה חיונית לצורך הכרעה בסוגיית תגמולי הביטוח. באשר לתנאי השני נקבע, כי הגם שאין זהות בין הצדדים, הרי שנוכח הלכת פיכטנבוים (ע"א 258/88 פיכטנבוים נ' רשם המקרקעין, פ"ד מד(2) 576, 580 (1990)) יש לבחון את "כלל ההזדמנות", היינו יש לבחון האם למבקש ניתן יומו במלואו בבית משפט קודם ביחס לפלוגתא הרלבנטית, אף אם אין זהות בין הצדדים. בנוגע לכך נקבע, שלמבקש היתה הזדמנות להשמיע את מלוא טענותיו בבית משפט השלום באשר לשאלת הקשר הסיבתי, וכי נוכח האמור יש לקבוע שמולאו כל ארבעת התנאים.
עוד נפסק, כי אין לקבוע שלא מתקיים השתק פלוגתא מטעמי צדק והגינות. זאת, נוכח האמור בחוות הדעת שהציג המבקש עצמו, בה נאמר כי מחלת המבקש התפתחה עוד קודם לאירוע התקיפה וללא קשר אליו, גם אם אין לשלול שהתקיפה גרמה להחמרה זמנית כלשהי.
כן נקבע כי דין טענת המבקש לפיה ההליך בבית משפט השלום נוהל מתוך הסכמה בין הצדדים שלא ישמש ראיה בהליכים אחרים, תוך קביעת מומחה מוסכם, וכי בגין הסכמה זו ניהל תביעתו באופן שלא מיצה את יומו בבית המשפט - להידחות אף היא. נקבע, כי המבקש רשאי היה להגיש בבית משפט השלום חוות דעת מטעמו ובחר שלא לעשות כן. הודגש, כי ההסכמה המדוברת נגעה לקביעות המומחה ולא לפסיקה של בית המשפט (שממילא אין ביכולת הצדדים להתנות עליה ביחס לצדדים שלישיים). כן הוטעם, כי עיון בפסק הדין של בית משפט השלום מלמד בבירור שלתובע ניתן יומו לעניין זה במלואו: הוא חקר את המומחה בבית המשפט וניתנה לו האפשרות להעלות טענות שונות לעניין. צוין, כי אם חש המבקש שלא ניהל את תביעתו באופן הולם בבית משפט השלום אין לו להלין אלא על עצמו, ואין משמעות הדברים שלא חל השתק פלוגתא.
על כך הבקשה הנוכחית.
הבקשה
4. בבקשה נטען, כי משמעות החלטת בית המשפט המחוזי היא למעשה דחייה על הסף של מרבית תביעת המבקש. נטען, בין היתר וזה עיקר, כי המבקש לא קיבל את יומו במלואו, שכן התנאי לכך הוא כי כל טענה וטענה וכל ראיה וראיה שיכול הוא להגיש בהליך השני יכול היה להגיש בהליך הראשון. נטען, כי הסכמת הצדדים בהליך בבית משפט השלום על מינוי מומחה מוסכם (טרם הפתיחה בהליך) אינה מתקיימת בבית המשפט המחוזי בו הוגשה חוות דעת מטעם המבקש, וכי על כן לא היה נכון לקבוע שחל השתק. עוד נטען, כי טענת המשיבים לסילוק על הסף מחמת השתק פלוגתא סותרת את עובדת הגשת חוות הדעת מטעמם. המשיבים צרפו חוות דעת בה נאמר שיתכן שלאירוע התקיפה יש מרכיב חלקי בהחמרת תסמיני המחלה. נטען, כי המשיבים טוענים כי כלל אין קשר סיבתי ובה בעת חוות הדעת מטעמם מציעה שיתכן שקשר כזה מתקיים. בנוסף טוען המבקש, כי משהסכימו הצדדים שמסקנות חוות הדעת שניתנה על-ידי המומחה המוסכם בבית משפט השלום לא יחייבו אותם בהליכים אחרים, הרי שלא כל שכן אמורים הדברים ביחס להכרעה שיפוטית שניתנה על בסיסה. לבסוף נטען, כי שיקולי צדק והגינות מחייבים ביטול החלטת בית המשפט המחוזי. נטען, כי התובע ניהל בתום לב תביעה בבית משפט השלום תוך שלא לקח בחשבון את האפשרות שזו תשפיע על התדיינות עתידית ותמנע ממנו פיצוי בגין נזקיו. על אחת כמה וכמה אמורים הדברים, נטען, עת מדובר בצדדים שלא היו בעלי דין בהליך הראשון.
דיון והכרעה
5. לאחר העיון, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות מבלי שהטענות שהעלה המבקש תידונה לגופן ואף מבלי להורות על קבלת תשובה. גם אם בטענות המבקש יש ממש, ואיני מביע כל עמדה בעניין, זמנה של הגשת השגה על קביעת בית המשפט המחוזי טרם בא. מטעם זה, ומטעם זה בלבד, ראיתי לדחות את הבקשה.
6. צודק המבקש בטענתו, כי החלטת בית המשפט המחוזי משמעה הלכה למעשה דחייה של רוב רובה של תביעתו. ברם, אין בכך כדי להצדיק סטייה מעקרון היסוד לפיו זמן ההשגה על החלטותיו השונות של בית המשפט הוא בתום הדיון בתובענה כולה, על כל חלקיה (ראו: רע"א 2856/12 כהן נ' מע"צ- החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ (20.5.2012) (להלן: עניין מע"צ). אין חולק כי מדובר בהחלטה שחורצת במידה רבה את גורל התובענה, ברם היא הנותנת - השגתו של המבקש אודות קביעתו של בית המשפט המחוזי ראוי שתידון במסגרת ערעור בזכות שהוא יוכל להגיש לבית משפט זה על פסק הדין (אם יבחר לעשות כן), ערעור שידון בפני מותב תלתא, ולא בגדרי בקשת רשות ערעור על הליך ביניים. מה גם שסביר שפסק הדין יינתן בהקדם, שכן דווקא נוכח ההחלטה נושא בקשה זו יש להניח כי לא נותרו עוד נושאי התדיינות משמעותיים במסגרת התובענה בבית המשפט המחוזי.
7. סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד-1984 קובע:
"רשות כאמור בסעיף קטן זה לגבי החלטה אחרת תינתן אם שוכנע בית המשפט כי אם הערעור על ההחלטה יידון במסגרת הערעור על פסק הדין ולא באופן מיידי, יהיה בכך כדי להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים או שעלול להיגרם לצד להליך נזק של ממש, או שעלול להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה".
במקרה דנא דיון בטענת המבקש במסגרת ערעור, ככל שיוגש, ולא באופן מיידי, לא ישפיע באופן ממשי על זכויותיו ולא נראה שיגרם לו נזק של ממש. אף אין לסבור שההליך שיתנהל בבית המשפט המחוזי יתנהל בדרך שגויה. לא למותר לציין, כי תקנה 411 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 קובעת כי בגדרי הערעור ניתן לערער על החלטה אחרת, אף אם לא הוגשה השגה לגביה עם נתינתה. כפי שכבר נאמר, וגם לכך חשיבות, כי נראה שאין הצדדים ניצבים בראשיתו של הליך ארוך ומורכב בבית המשפט המחוזי שימשך זמן רב אלא שגדרי המחלוקת שנותרו דווקא מצומצמים ולא מורכבים. נתון זה מוסיף משנה תוקף למסקנה לפיה אין מקום לדון עתה בהשגת המבקש על ההחלטה, אלא דווקא לדון בכך בגדרי ערעור. בכך גלום לא רק יתרון דיוני אלא גם יתרון מהותי מובהק שכן ערכאת הערעור תוכל לדון בהחלטה באופן טוב ומקיף על רקע מכלול החומר ותוצאתו האופרטיבית של ההליך (ראו עניין מע"צ, בפסקה 11 והדיון שם; רע"א 5834/03 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' חאדר, פ"ד נח(1) 854, 862-863 (2003)).
8. בעניין מע"צ, נזדמן לי לומר, ויפים הדברים גם לעניין זה, כי:
"יהיה מקום ליתן רשות ערעור על 'החלטה אחרת', שאינה נופלת בגדר העניינים הנמנים בצו, רק כאשר בכוחו של המבקש להראות כי הדיון בערעור עליה נחוץ על אף שההליך העיקרי טרם הגיע לסיומו. מבין הנסיבות אותן ניתן למנות לעניין נחיצות הדיון הן: הדירותה של ההחלטה, היינו, האם ההחלטה עשויה להשפיע באופן בלתי הפיך על זכויות הצדדים; ההכרעה עשויה לייתר הליך משפטי ארוך ומורכב במיוחד; ההכרעה תמנע קיומו של הליך שגוי ... יתכן, כי גם באותם מקרים נדירים, בהם ניתן לומר מיד כי הערכאה המבררת טעתה טעות ברורה, יהיה מקום לפתוח את שערי ערכאת הערעור עוד בטרם ניתן פסק הדין" (שם, בפסקה 12 ההדגשה במקור).
במקרה דנא, כאמור, החלטת בית המשפט המחוזי הדירה והצדדים אינם עומדים בפני הליך ארוך ומורכב. בנוסף, החלטת בית המשפט המחוזי מנומקת היטב, מקיפה ומעמיקה, ועל פני הדברים, המשוכה שאותה יצטרך המבקש לצלוח אינה נמוכה. מבלי לטעת מסמרות כלשהם לגבי טענותיו לגופן או לגבי האפשרות שהן תתקבלנה, ברי, לצרכי הדיון בשלב זה, כי אין מדובר ב"טעות ברורה" שתצדיק סטייה מהעקרון שלפיו זמנו של הערעור, לרבות על החלטות ביניים, או לאחר מתן פסק הדין.