1. בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט א' רומנוב) איפשר למומחה רפואי מטעם המשיבים (הנתבעים) להיות נוכח באולם בית המשפט במהלך חקירתו הנגדית של המבקש (התובע). על החלטה זו מבקשים המבקשים ליתן להם רשות ערעור.
2. המבקש טוען כי הוא הותקף על ידי המשיבים 3-1, שוטרים במשטרת ישראל, ונגרמה לו כתוצאה מכך נכות נפשית. מטעם המבקש הוגשה חוות דעתו של הפסיכיאטר ד"ר עמירם גפני, שהעריכה את שיעור נכותו הנפשית כתוצאה מהאירוע ב-75 אחוזים לצמיתות. מטעם המשיבים הוגשה חוות דעתו של ד"ר חיים שם דוד, שעל-פיה הנכות הנפשית שנגרמה למבקש כתוצאה מהאירוע הנטען עומדת על 5 אחוזים.
3. במועד שנקבע לחקירת עדי המבקש, 21.1.2013, נוכח בא-כוחו כי המומחה מטעם המשיבים, ד"ר שם דוד (להלן: המומחה), נמצא באולם. בא-כוח המבקש התנגד לנוכחות המומחה בעת חקירת המבקש. בא-כוח המשיבים הבהיר, כי נוכחות המומחה נדרשת כדי שזה יפנה את תשומת ליבו "לתסמינים מסוימים" שיסייעו לו בחקירת המבקש. עוד הובהר, כי אין כוונה שבעקבות חקירת המבקש, בה יצפה המומחה, תגובש אבחנה חדשה מעבר לנאמר בחוות דעתו. מנגד, בא-כוח המבקש סרב לאפשר לבית המשפט לברר באופן בלתי אמצעי עם המבקש עצמו, האם נוכחות המומחה תפריע לו במתן עדותו.
4. לאחר כל זאת טענו באי-כוח הצדדים לעניין הסוגיה שבמחלוקת.
מטעם המבקש נטען, כי עקרון היסוד, המעוגן בין היתר בסעיף 172 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ד-1982, הוא, כי עד במשפט לא יהיה נוכח בעת שעד אחר מעיד.
מעבר לכך, במקרה דנא, כאשר מדובר בתובע הטוען לבעיות נפשיות, וכאשר המומחה הטיל ספק במהימנותו, נוכחות המומחה עלולה לגרום למבקש לחוש מאויים ולהרתיעו ממסירת עדות חופשית (במצב דברים זה, מאפשר סעיף 69(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 להוציא את אותו אדם שנוכחותו באולם תרתיע את העד מלהעיד עדות חופשית).
המבקש הוסיף וטען כי נוכחות המומחה אינה ראויה שכן הדבר יאפשר לו להיערך לקראת חקירתו הנגדית ולקיים מעין "מקצה שיפורים", לאחר שבדיקת המבקש על ידו, קודם להכנת חוות הדעת, היתה קצרה ביותר. בכך יאסוף המומחה נתונים, שלא עמדו לנגד עיניו עובר להכנת חוות הדעת, והדבר יקשה על חקירתו הנגדית על-ידי בא-כוח המבקש. לטענת המבקש, אין זה ראוי שהמומחה, שטרם נחקר, יחבוש גם כובע של יועץ לבא-כוח המשיבים.
5. בא-כוח המשיבים טען כי נוכחות המומחה דרושה על מנת לסייע לו בחקירת המבקש והכוונתו לעניינים הטעונים בירור ותשומת לב מיוחדת, שמומחיותו מזהה, ושאינם בידיעתו של הפרקליט. נטען, כי כאשר מדובר בעד מומחה, לא אמורים לחול אותם כללים הנוהגים בדרך-כלל לגבי עדים שאינם מומחים בכל הנוגע לנוכחות באולם במהלך עדות של עד אחר.
6. בית המשפט דחה את התנגדות המבקש. בהחלטה שניתנה במהלך הדיון נפסק, כי המשיבים הבהירו שנוכחות המומחה לא נועדה לצורך השלמת חוות הדעת, ולפיכך אין כל משקל לחשש מפני אפשרות זו. עוד נפסק, שהחשש שנוכחות המומחה הטיל מורא על המבקש הועלה בעלמא, לא מפי המבקש עצמו, ואם אכן יסתבר, במהלך העדות, שהמבקש אכן נמנע מלהעיד באופן חופשי, ניתן יהיה לשקול שוב את נוכחות המומחה.
7. בבקשת רשות הערעור חוזר המבקש על עיקרי הטענות שנטענו בבית משפט קמא, ותומך את טענותיו בהפניות לספרות משפטית.
8. לאחר עיון בבקשה באתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות מבלי שיהיה צורך בקבלת תשובה.
הטעם העיקרי לדחיית הבקשה הוא, שמדובר בהחלטה בעלת אופי דיוני-ראייתי, הנוגעת לניהולו השוטף של ההליך והניתנת במהלך שמיעת העדויות (במובחן משלב קדם המשפט), שככלל אין כל מקום ליתן לגביה רשות ערעור. מדובר בעניין שלגביו נתון לערכאה המבררת שיקול דעת רחב ביותר. אין להלום הליך השגה ערעורי על החלטה מהסוג הנדון, שכן אם יתאפשר לערער על החלטות ביניים מהסוג הנדון, לא ניתן יהיה לנהל את הליך שמיעת ההוכחות באופן רצוף, שוטף ויעיל ובירור התובענות לא יסתיים תוך זמן סביר. מעבר לשיבוש ההליך הספציפי שבו מדובר, מתקיימים בעניין זה גם שיקולים מערכתיים. צא וראה מה אירע במקרה דנן: לאחר מתן החלטת בית המשפט המחוזי, הודיע בא-כוח המבקש על כוונתו להגיש בקשת רשות ערעור וביקש שהמבקש לא יעיד. לאחר שיח ושיג, החליט בית המשפט שלא לקיים את הדיון שנקבע לאותו מועד ואף לבטל שני מועדי דיון נוספים (לשמיעת עדי המשיבים ולסיכומים), מועדים שנקבעו עוד ביום 13.6.2012. התוצאה היא ששלושה ימי דיונים ירדו לטמיון, לכאורה כדי לאפשר את בירור הסוגיה בערכאה זו. נדמה כי יש מקום להרהור שני האם מדובר היה במהלך הכרחי. אילו היה ברור לכל המעורבים, כפי שצריך היה להיות, שככלל לא תינתן רשות ערעור על החלטות "שוטפות" הנוגעות לאופן ניהול הדיון ולסדרי שמיעת העדים, כגון ההחלטה דנא, גם לא היה מקום לעצור את בירור ההליך כפי שנעשה. אגב, זה המשטר המשפטי הנוהג בהליכים פליליים בהם לא ניתן לפנות לערכאת הערעור על החלטות ביניים, ובכללן החלטות בעלות משמעות רבה, אף כי בהליכים פליליים השמירה על זכויות הנאשם היא קפדנית במיוחד. על מנת שלא יופרע שטף בירור התובענה, בעיקר בשלב ההוכחות, בשל פניות לערכאת הערעור, ראוי שמדיניות מתן רשות ערעור על החלטות מהסוג הנדון תהיה קפדנית ביותר והרשות תינתן ביד קפוצה ובמקרים חריגים. אכן, במידה מסוימת מדובר בענייננו במהלך בלתי הפיך, שכן אם ייחקר המבקש בנוכחות המומחה לא ניתן יהיה להחזיר את הגלגל לאחור. אלא שאם יסתבר, בסיום ההליך, שאכן נגרם עיוות דין למבקש, ניתן יהיה אז להעלות את הטענות במסגרת הערעור על פסק הדין. לא מכבר נאמרו על ידי הדברים הבאים, ההולמים את המקרה הנדון:
"דחייתה של הבקשה מתחייבת בראש ובראשונה מכך שהבקשה מופנית כלפי החלטה שהיא דיונית ביסודה, וככזו מצויה היא במתחם שיקול הדעת הרחב הנתון לבית המשפט שבפניו מתבררת התביעה (השוו: רע"א 9607/10 עצמון נ' חיפה כימיקלים בע"מ, פסקה 7 (1.3.2011), ... ). כידוע, בית משפט זה ימעט להתערב בהחלטות מסוג זה, אלא אם נראה כי עלול להיגרם למי מן הצדדים עיוות דין (רע"א 525/09 פרומדיקו בע"מ נ' ט.ט.י. נתיבי מסחר כלליים בע"מ (15.2.2009)), ובמיוחד כאשר עקב ההחלטה נוצר מצב בלתי הפיך שלא ניתן יהיה לתקנו במסגרת הערעור על פסק הדין. יתרה מכך, במקרה דנא מדובר בהחלטה הניתנת, כמו רבות אחרות דומות לה, במהלך הניהול השוטף של שלב שמיעת ההוכחות. התערבות ערכאת הערעור בסוג זה של החלטות נדירה ביותר, אחרת תיפגע יכולתה של הערכאה הדיונית לנהל את ההליך, ובמיוחד את שלב ההוכחות, ביעילות וברציפות ולסיימו תוך זמן סביר. כידוע, אף אם ערכאת הערעור סבורה שניתן היה להחליט אחרת בעניין זה או אחר (ואיני רומז בכך שבמקרה דנא כך הם פני הדברים) - אין עניין זה כשלעצמו מצדיק התערבות של בית משפט זה, שהרי, ככל שבסופו של יום יחפוץ המבקש להשיג על פסק הדין הסופי, ניתן יהיה להעמיד לדיון במסגרת זו גם את סוגיית הגשת המאמר, במידה שהיא תוסיף ותהיה רלבנטית נוכח תוצאת הפסק" (רע"א 9014/12 פלוטקין נ' Smith Kline (24.1.2013).
לאחרונה עמד על העקרון האמור גם השופט י' עמית בהחלטתו ברע"א 686/13 עמיעד מערכות מים בע"מ נ' טי אס טי סינרג'י בע"מ (17.3.2013):
"חשוב להדגיש כי ענייננו בהחלטות המצויות בדל"ת אמותיו של ניהול ההליך וסדרי הדין של הערכאה הדיונית, אשר ההתערבות בהן מוגבלת למקרים חריגים כאשר ההחלטה ניתנה בניגוד לדין או גורמת לעיוות דין (ראו, בין היתר: רע"א 4040/11 ד"ר י' שגב ושות', עורכי דין נ' אנג'ל ג'נרל דיבלופרס בע"מ (28.8.2011) והאסמכתאות שם). משאלו הם פני הדברים, הרי ש"אפילו סבורה ערכאת הערעור שראוי היה להחליט על דרך דיונית אחרת, עדיין נשמר העיקרון של אי-התערבות" (דברי השופט מלץ ברע"א 266/88 סאן אינטרנשיונל לימיטד נ' מדינת ישראל, פ''ד מד(2) 206, 211 (1990), המבוססים על דברי הנשיא שמגר בר"ע 457/83Ohio Medical Products Division of Air Reduction Company, Inc נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, פ''ד לז(4) 309, 312 (1983))".
כאמור, בענייננו חל העקרון האמור אף ביתר שאת, שכן מדובר בהחלטה שניתנה במהלך שמיעת ההוכחות, לאחר קיום קדם משפט מסכם, וכשהפסקת הדיון לצורך הגשת הליך השגה לערכאת הערעור תהיה מוצדקת רק במקרים חריגים ויוצאי דופן. הנה כי כן, מטעמים של מדיניות משפטית ראויה, הן ביחס לניהול ההליך הבודד והן מהבחינה המערכתית, וכדי שלא תסוכל האפשרות לברר משפטים בדרך יעילה ולסיים את ההליך תוך זמן סביר, משימות שבית המשפט אמון על הגשמתן והמבטאות אף הן - בדרכן - את השאיפה לעשיית צדק, אין מקום ליתן רשות ערעור על החלטת בית משפט קמא, שעניינה, כזכור, בשאלה האם להתיר נוכחות של אדם מסוים באולם המשפטים בעת מתן עדות של תובע. זאת אף ללא קשר לשאלה אם החלטת בית המשפט קמא ראויה לגופו של עניין.
9. מעבר לכך, נראה שלא נפל פגם באופן בו הפעיל בית המשפט את שיקול דעתו, ובוודאי שלא נפלה בהחלטתו טעות בולטת או שהיא מנוגדת לדין מפורש.
אכן, אין חולק על הכלל היסודי, שלפיו עדים לא יעידו זה בפני זה. במסגרת סדר הדין הפלילי מעוגן הכלל האמור בהוראת סעיף 172 הנ"ל לחוק סדר הדין הפלילי. עם זאת יודגש, כי אי קיומו של הכלל אינו מביא לפסילת העדות, כקבוע בסיפא לסעיף האמור, מה שמצביע על כך שאין מדובר בכלל מוחלט, אלא בכלל שבכוחו להשליך רק על משקל העדות "הנגועה" ולא על קבילותה. ההיגיון שביסוד הכלל האמור הוא החשש מ"זיהום" עדויות, או תיאום עדויות, וצמצום האפשרות שעד יושפע מעדות קודמו, בין אם מדובר בעדים של אותו הצד ובין אם מדובר בעדים של צדדים שונים. היגיון בסיסי זה חל גם בהליכים אזרחיים, ועל כן, על-אף היעדר הוראת חיקוק הנוגעת לדבר בכללי הדיון והראיות האזרחיים, נהוג להחילו גם בהליכים אלה (אליהו הרנון, דיני ראיות חלק ראשון 58, ה"ש 25 (1995)). גם בהליכים אזרחיים אין מקום לקביעה שנוכחות עד שטרם העיד במהלך עדותו של עד אחר תפסול את עדותו של העד שנכח כאמור, אך נראה שמצב זה יכול להביא להפחתה ממשקל עדותו. על-כן, בדרך כלל בעלי הדין עצמם יבקשו להימנע מנטילת סיכון בעניין זה ויאכפו מרצונם על עדיהם את קיום הכלל.
10. במידה רבה שונים פני הדברים כאשר מדובר בעדים מומחים. כאמור, ביסוד הכלל האמור עומד חשש מפני השפעת העדות על העד שיאזין לה ושאמור להעיד לאחר מכן. חשש זה קיים בעיקר כאשר מדובר בעדים "עובדתיים", ובמיוחד כשיש משמעות רבה להתרשמות בית המשפט ממהימנותם (כגון עדי ראייה, במובחן מעדים שעדותם מבוססת על מסמכים וראיות אובייקטיביות). החשש מתעצם עוד, כאשר מדובר בעדים שלא הקדימו והגישו את עדותם הראשית בתצהיר. מנגד, כאשר מדובר בעדים מומחים, פוחתים עד למאוד החששות האמורים, עד כדי איונם בדרך-כלל.