א. זו בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב (סגן הנשיא גרוס), שבגדרה נדחתה בקשה לעיכוב ביצוע של פסק דין פינוי שנתן בית משפט השלום בתל-אביב (סגן הנשיא גולדין) נגד המבקשים. במסגרת בקשה זו נתבקש אף סעד זמני עד להכרעה בה. החלטה זו נסבה על בקשת רשות ערעור, וממילא חוסה בכנפיה גם הבקשה לסעד זמני.
ב. בקצירת האומר: בשנת 1997 הגישו המשיבים, מינהל מקרקעי ישראל ועיריית תל-אביב, בקשה לסילוק יד ופינוי של המבקשים ממקרקעין ברח' ארליך 10 בתל-אביב-יפו המוחזקים בידי המבקשים. לגבי חלק קטן ממקרקעין אלה היו חוזים לדיור מוגן, ורובם קרקע שהמבקשים נכנסו אליה לאורך השנים.
ג. (1) בית משפט השלום דן בתביעה, ובפסק דין מפורט ומנומק מיום 3.6.04, לאחר ביקור במקום וחוות דעת, קבע כי ככל שהמדובר באותם חלקים בנכס שהוחזקו בשכירות מוגנת קמה עילת פינוי נגד המבקשים; לגבי חלקים אחרים נקבע כי היתה למבקשים "רשות חינם" וזו בוטלה, ומכאן ואילך הרי הם מסיגי גבול, ועליהם לפנותם. ובאשר להשקעות המבקשים, נקבע כי סך של 570,000 ש"ח בצירוף מע"מ ישולם להם.
(2) המבקשים עירערו לבית המשפט המחוזי, בנימוקים שונים, בין היתר על כי ניתן סעד של פינוי מנכסים מוגנים שלא נתבקש, כי לא היה מקום לקבוע שהרשות שניתנה להם במקרקעין היא רשות חינם ומשבוטלה הם מסיגי גבול, כי יש ליתן להם ארכה של שנים אחדות להתפנות, וכי הפיצוי שניתן להם נמוך.
(3) בית משפט השלום עיכב את ביצוע פסק הדין לתקופה קצרה כדי לאפשר למבקשים להתארגן, וקבע - ביום 22.8.04 - את הביצוע ליום 30.11.04.
ד. בית המשפט המחוזי דחה ביום 30.12.04 בקשה נוספת לעיכוב ביצוע, בקבעו כי "מדובר במקרה זה בפלישה למקרקעין ובטענה לזכות של בר רשות", ולכל היותר אמורים הדברים בסוגיה של פיצוי כספי, ופיצוי כזה אכן נקבע בפסק הדין.
ה. בבקשת רשות הערעור מיום 30.1.05 בעניין עיכוב הביצוע נטענו הטענות שבערעור, וכן כי סיכויי הערעור טובים שכן המדובר בפינוי, ומאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשים. בהמשך נתבקש סעד זמני לאיסור פינוי עד להכרעה בבקשת רשות הערעור, שכן נמסרה למבקשים הודעת פינוי על-ידי ראש ההוצאה לפועל ליום 16.5.05.
ו. נתבקשה תגובת המשיבים רק בקשר לטענת הדיירות המוגנת המועלית בבקשה (ובערעור).
ז. (1) המשיב 1 (המינהל) והמשיב 2 (עיריית תל-אביב) עסקו בתגובתם למתבקש במכלול בקשת רשות הערעור.
(2) לענין הדיירות המוגנת, ציין המשיב 1 כי המדובר ב-70 מ"ר בסך הכל מתוך שטח של למעלה מ-3.5 דונם שאליו פלשו המבקשים, ושאותו הפכו לקומפלקס עסקי של חומרי בניה, ובפועל אינו משמש מקום מגורים (אלא אם נעשה מעשה לצורך ההתדינות בפינוי). עוד נטען, כי פסק הדין בבית משפט השלום כיסה בדין את כל המושכרים המוגנים, שכן בתצהיר עד תביעה נטען לגבי כולם, והדבר הוכשר משנחקר העד על-ידי המבקשים בנושא זה. עוד נטען, כי סיכויי הערעור קלושים, וכי מאזן הנוחות בין הצדדים נוטה לטובת הפינוי, שכן מדובר בקרקע של הציבור בשווי גדול.
(3) בדומה, נטען על-ידי המשיב 2, כי למירב אם תתקבל טענת המבקשים בערעור, יוכלו למנוע פינויים מחלק מזערי במבנה בחלקה 6 ותו לא, וכי מכל מקום נושא כל החוזים המוגנים נדון כראוי לו בהליך.
ח. (1) לאחר העיון אין בידי להיעתר לבקשה. ראשית, המדובר בנושא שאינו מעורר כל בעיה משפטית כללית והגדור בתחומה של מחלוקת הצדדים, ועל כן אינו מאותם שלגביהם ניתנת ככלל רשות ערעור בגלגול שלישי. אף לעיצומם של דברים, אין מקום להעתר לבקשה.
(2) עיכוב ביצוע ניתן, כידוע, תוך שנבחנים סיכויי הערעור ומאזן הנוחות, קרי, היכולת להשיב את המצב לקדמותו. דברים אלה הם בחינת מושכלות ראשונים, ומוצאים ביטויים בפסיקה רחבה (למשל 2966/96 עטיה נ' עיריית תל-אביב), פ"ד נ(1) 668, 672 (השופט זמיר)). כשהמדובר בפינוי, נשקלת השאלה של החזרת המצב לקדמותו; וכשהמדובר בדירות מגורים, מטבע הנושא, ומטעמים אנושיים מובנים, ננקטת אמת מידה זהירה (ראו גורן סוגיות בסדר דין אזרחי, מה' 8, 624). ואולם, בית משפט זה, ובתי המשפט בכלל, מצווים גם על האינטרס הציבורי, קרי, שלא ליתן יד להימשכותה של פלישה למקרקעי הציבור ולמאבק בהפקרות בתחום זה, שעה שהרשויות מתגייסות לכך, מה שלא תמיד נעשה (ראו רע"א 10164/04 אגבבה נ' מינהל מקרקעי ישראל (טרם פורסם) (השופטת פרוקצ'יה), רע"א 10152/04 כהן נ' מינהל מקרקעי ישראל (טרם פורסם), ע"פ 3413/05 פרי (פטיטו) נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), ע"פ 5249/05 בר יוסף נ' יו"ר הועדה המקומית לתכנון ובניה פתח תקוה (טרם פורסם)). ועוד, גם כשהמדובר בהגנת הדייר, יפה כוחם של דברי המשנה לנשיא, בן-פורת בע"א 87/83 ארי"צ נ' ביירלס, פ"ד לח(2) 159, 163: "מבית משפט זה צריך לדעתי לצאת הקול, המזהיר את ציבור הדיירים המוגנים הזהר היטב, לבל יטעו לחשוב שאם יפרו את התחייבויותיהם החוזיות לא יסתכנו סיכון של ממש שיפונו מן המושכר"; ראו גם רע"א 270/05 הרשקוביץ נ' שאהין (טרם פורסם).
(3) באשר לטענה כי בית המשפט נתן סעד שלא נתבקש, זו עתידה להתברר במסגרת הערעור, אך על פניו אין המדובר בנושא שלא נדון במשפט, ואדרבה. אך אפילו נניח אחרת, כבר נפסק מקדמת דנא "כי כית המשפט יושיט סעד שלא נתבקש לתת, אם כל העובדות, הנחוצות לצורך הכרעה באותו סעד, הובהרו למעלה מהנחוץ, ואין טעם להמשיך בהתדיינות בין הצדדים" (המשנה לנשיא בן פורת, ע"א 253/84 ספיר נ' ספיר פ"ד מב(3)14, 18 והאסמכתאות המצוטטות שם; ראו גם ע"א 9136/02 מיסטר מאני נ' רויז (טרם פורסם) (השופט ריבלין)). בסופו של יום גרעינם ושיעורם של הדברים הם, כי המבקשים נהנו לאורך עשרות שנים רבות מקרקע הציבור כשהרשויות לא נתפנו לעשות מלאכתן ולפנותם. אף התביעה הנוכחית נמשך בירורה כשבע שנים, והדברים נאמרים בלא לתלות קולר, ועתה מצויה היא בערעור, והציבור וענייניו מה יהא עליהם. חוששני כי טענה מהותית אמיתית לגבי זכויות הישארות של המבקשים בכלל הנכסים בהם מדובר אינה עולה, ואף אם תאמר כי עולה היא למקצת מקצתם, דבר המוטל בספק, אין בכך כדי להקים עילה לעיכוב ביצוע שעה שהמשיבים הם גופים ציבוריים שיוכלו לפצות כראוי אם ייקבע כי הפיצוי שקבע בית משפט השלום אין בו די. מובן כי אין בכל אלה כדי למנוע מן המבקשים לפנות לבית המשפט המחוזי ולבקש הקדמת הדיון בערעור.
(4) אין בידי איפוא להעתר לבקשה לרשות ערעור, וממילא אף לבקשה לסעד זמני.
ניתנה היום, כ"ט בניסן תשס"ה (8.5.05)
ש ו פ ט
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. לח