לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטים י' ענבר, י' שבח וש' שוחט) בע"א 14996-09-12 מיום 6.12.2012, במסגרתו התקבל בחלקו ערעור שהגישו המשיבים על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (השופטת ש' אלמגור) בת"א 29364/08 מיום 20.7.2011, שקיבל את תביעת המבקשים והורה למשיבים לפצותם בשל הפרת חובת אמון שמקורה ביחסי שליחות ששררו בין הצדדים.
תמצית עובדות המקרה וההליכים הקודמים
1. המבקשים, המתגוררים מחוץ לגבולות ישראל, הינם בעלי מחצית מהזכויות בבניין ברמת השרון, ומשכירים את הנכסים שבקומותיו הראשונה והרביעית. בעל יתר הזכויות בבניין הינו המשיב 1 (להלן: ברקין) המשכיר את הנכסים שבקומה השניה והשלישית. בבניין קומת חנויות ומרתף שחולקו בין הצדדים. גג הבניין מצוי בבעלות משותפת. המשיבה 2 היא חברה בבעלות ברקין (להלן: החברה) אשר בזמנים הרלבנטיים לתביעה סיפקה שירותי תחזוקה לבניין. המשיב 3 (שהינו משיב פורמאלי, להלן: גלוברמן) מונה בשעתו על ידי המבקשים כנציגם בארץ ושימש בתפקיד זה עד ליום 4.4.2005 (אז הוחלף בעורך דין אחר).
המבקשים הגישו שתי תביעות לבית משפט השלום בתל-אביב-יפו. בתביעתם הראשונה טענו כי ברקין והחברה ניצלו את האמון שנתנו בהם כדי לעשוק אותם ולגנוב מהם, בכך שהשתלטו על חלקם של המבקשים בבניין ועשו בו כבשלהם. לטענתם, ברקין גבה לכיסו תשלומים משוכרים בעבור החנויות והנכסים המצויים בבעלות המבקשים, וגם קבע באופן בלעדי מהו גובה דמי הניהול שישלמו המבקשים תמורת שירותי החברה. עוד נטען כי ברקין קבע מהו גובה דמי השכירות שיזכו הצדדים לקבל (במשותף) מחברות תקשורת עמן התקשרו, שהציבו אנטנות סלולאריות על גג הבניין וציוד במרתפיו. כן תבעו המבקשים דמי שימוש ראויים עבור משרד המצוי בבעלותם, שבו, כך נטען, עשתה החברה שימוש שלא כדין (להלן: המשרד). על פי טענת המבקשים, בכל אותה עת התרשל גלוברמן שאת כוחו ייפו המבקשים לפעול בשמם כאשר אישר כל פעולה, תשלום או דרישה מבלי משים. בתביעתם השניה עתרו המבקשים לפינויים של ברקין והחברה מהמשרד. יוער כי ברקין והחברה הגישו תביעות שכנגד נגד המבקשים, בהן תבעו אותם עבור חוב בגין חלקם בהוצאות התחזוקה של הרכוש המשותף בבניין ועבור החזר שווי ההשקעה שביצעו במשרד.
פסק דינו של בית משפט השלום
2. פסק דינו של בית המשפט השלום דן בעיקרו של דבר בהשכרת השטחים לחברות התקשורת. בהקשר זה ערכו הצדדים שלושה חוזי שכירות עם חברות תקשורת שונות, להשכרת שטחים על גג הבניין לשם הצבת אנטנות סלולאריות ולהשכרת חדרים בבניין עצמו לשם התקנת הציוד להפעלת האנטנות. על החוזים חתמו ברקין וגלוברמן, שהיה, כאמור, מיופה כוחם של המבקשים.
בפסק דינו קבע בית משפט השלום כי לנוכח העובדה שברקין הוא שקידם את עריכת חוזי השכירות מול חברות התקשורת, ואף קיבל עבור כך תמורה מטעם המבקשים (בסך של 5,000 ש"ח לחוזה), הרי שאף הוא, לצד גלוברמן, שימש שלוחם של המבקשים. כן הוסיף בית המשפט וקבע כי על יחסי השליחות בין הצדדים ניתן ללמוד גם ממעמדה של החברה, ששימשה חברת האחזקה והניהול של הבניין. בית המשפט ציין כי המבקשים היו מודעים לכך שחלוקת דמי השכירות נעשתה באופן לא שווה, ואף מחו על כך בפני גלוברמן, אלא שהלה ביקש לשמור על מערכת יחסים ידידותית עם ברקין ונמנע מלפעול לשינוי המצב. בית המשפט הטעים כי להתרשמותו, דמותו של ברקין (אותו תיאר כדמות "כוחנית, וולגרית ומאיימת"), עשויה להסביר מדוע התקשה גלוברמן להתמודד עימו. מכאן הסיק בית המשפט כי בפועל היה זה ברקין שניהל את נכסי המבקשים וחילק את דמי השכירות שנתקבלו מחברות התקשורת. בית המשפט דחה את טענתו של ברקין לפיה מכיוון שעל פי כל אחד משלושת החוזים הנ"ל הושכר שטח נוסף, לצד השטח בגג, המצוי בבעלותו בלבד, בוצעה חלוקה בלתי שווה של דמי השכירות. בית המשפט הבהיר שלא הייתה כל מניעה להשכיר לחברות התקשורת שטחים שבבעלות המבקשים. על כן קבע בית המשפט כי בעורכם את חוזי השכירות באופן בלתי שוויוני הפרו ברקין והחברה את חובות האמון המוטלות עליהם כשלוחים כלפי המבקשים. על כן קבע בית המשפט כי ברקין והחברה ישלמו למבקשים פיצוי בסך כולל של 472,171 ש"ח - המהווה את הפער שבין הכספים שקיבלו המבקשים בפועל לבין הכספים שהיו זכאים להם בהינתן חלוקה שווה של דמי השכירות.
בית המשפט הוסיף ודן בטענות הרבות שהעלו הצדדים האחד כנגד רעהו, וקיבל את מקצתן, אך כפי שיוסבר מיד, הדברים אינם מענייננו ועל כן איני רואה טעם בפירוטם.
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
3. במסגרת הערעור שהגישו על פסק הדין מיקדו המשיבים את טיעוניהם ברכיב שעניינו חלוקת דמי השכירות שהתקבלו מחברות התקשורת. טענתם העיקרית הייתה כי ההנחה שממנה יצא בית המשפט קמא, לפיה הם הפרו חובת אמון שחבו כלפי המשיבים כשלוחיהם, שגויה, שעה שטענה בדבר יחסי שליחות כאמור כלל לא הועלתה בכתב התביעה. לא זו אף זו, המבקשים עצמם טענו לאורך כל הדרך כי נציגם היחיד בישראל היה גלוברמן. כן טענו המשיבים טענות שונות ביחס לסכומים בהם חייב אותם בית משפט השלום. המבקשים מצידם תמכו בתוצאת פסק הדין, בציינם כי בכתב התביעה טענו במפורש כי ברקין והחברה הפרו חובת אמון ועל כן נדרשים להשיב להם כספים. כן הדגישו המבקשים כי פסק דינו של בית משפט השלום מבוסס על קביעות עובדתיות שמקורן בהתרשמותו הישירה מהעדים שהעידו לפניו, וכי לפיכך אין כל עילה להתערבות בו. בהודעה משלימה שהגישו הטעימו המבקשים כי חיובם של המשיבים בהחזר דמי השכירות מבוסס גם על עילות התרמית והגזל להן טענו בכתב התביעה.
בפתח פסק דינו הבהיר בית המשפט המחוזי כי טענותיהם של המבקשים ככל שהן מכוונות לקביעות שאינן נוגעות לחלוקת דמי השכירות ששילמו חברות התקשורת, דינן להידחות, משלא נמצאה כל עילה להתערבות בהן. בית המשפט אישר קביעות אלה מכוח תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.
באשר לרכיב בפסק הדין העוסק בחלוקת דמי השכירות שהתקבלו מחברות התקשורת, קיבל בית המשפט המחוזי את הערעור. בית המשפט ציין כי בכתב התביעה שהגישו המבקשים לא נזכר ולו ברמז שברקין או החברה הינם "שלוחם" של המבקשים. טענה בדבר קיומם של יחסי שליחות הועלתה אפוא רק כלפי גלוברמן, כאשר המבקשים טענו במפורש כי הלה היה נציגם היחיד והבלעדי בישראל. בית המשפט הטעים כי אמנם בסעיף 7 לכתב התביעה טענו המבקשים כי "נתנו אמון מלא בנתבעים ואלו ניצלו במרמה את האמון שניתן בהם ואת העובדה כי התובעים אינם נמצאים בארץ", אלא שלנוכח ההקשר הכולל של הדברים, "טענה זו אינה יכולה להתייחס אלא למתן אמון בברקין ובחברה שבבעלותו בתור הבעלים של מחצית הזכויות בבניין - זאת ותו לא". את המסקנה האמורה תמך בית המשפט המחוזי גם בתצהירי עדותה הראשית של המבקשת 2, ובעדותה בבית המשפט, במסגרתם הדגישה כי לא נתנה את הסכמתה לכך שברקין או החברה ינהלו למענה את נכסיה (בהזכירה כי בעבר ידעו הצדדים חילוקי דעות ביניהם), והוסיפה שהרי לשם כך שכרה את גלוברמן.
בית המשפט המחוזי סיכם וקבע כי במצב דברים זה חיובם של ברקין והחברה בתשלום פיצוי בגין הפרת חובת אמון שיסודה ביחסי שליחות, לוקה בשניים: ראשית, מכיוון שהטענה האמורה לא נטענה על ידי המבקשים, לברקין ולחברה לא התאפשר להביא ראיות או לטעון בנושא; שנית, כי כלל לא נוצרו יחסי שליחות על פי חוק השליחות, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק השליחות), לפיו מוקנית השליחות בהרשאה שבכתב, בעל-פה או בהתנהגות. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי לא ייתכן שגלוברמן הפך את ברקין או את החברה לשלוח של המבקשים, זאת לנוכח הוראת סעיף 16 לחוק השליחות הקובעת כי "אין שלוח עושה שלוח לנושא שליחותו אלא אם הורשה לכך במפורש או מכללא". כן קבע בית המשפט כי אין לבסס את יחסי השליחות בין הצדדים על העובדה שברקין והחברה גבו מהמבקשים תשלום עבור הטיפול בשכירות החדרים בבניין וניהול תחזוקתו, שכן מדובר בעניין נפרד. מה גם שהטענה לא עלתה כאמור על ידי המבקשים במסגרת ההליך. לבסוף קבע בית המשפט המחוזי כי אף אין לומר שברקין או החברה רימו את המבקשים, בשים לב לממצאים שקבע בית משפט השלום לפיהם ידעו המבקשים על החלוקה הבלתי שווה של דמי השכירות, ולנוכח ההיגיון הכלכלי העומד מאחוריה, שעיקרו השכרת שטחים נוספים שהיו בבעלות ברקין בלבד.
תמצית נימוקי הבקשה
4. לטענת המבקשים, מקריאת פסק הדין של הערכאות קמא עולה תחושת אי נוחות בשל העובדה שחרף קביעותיו המפורשות והקשות של בית משפט השלום לעניין אמינותו והתנהלותו של ברקין, קבע בית המשפט המחוזי כי התנהלותו של ברקין הינה לגיטימית. המבקשים סבורים כי בקשתם מעוררת את השאלה האם קיים פגם מוסרי בכך ששותף במקרקעין מנצל את ניהול המקרקעין המשותפים לגביית דמי שכירות גבוהים יותר משותפו? לעמדתם התשובה לכך היא חיובית, ואף עולה בקנה אחד עם נטיית הפסיקה להחיל חובות אמון מוגברות במערכות יחסים רבות במשפט האזרחי, בשים לב לעליית מעמדו של עקרון תום הלב במשפט. כן מוסיפים המבקשים וטוענים כי יחסי נאמנות עשויים להיווצר מכוח הסכם, וכי כאשר מדובר ביחסי שותפות קובע הדין שעל השותפים להיות ישרים ונאמנים זה כלפי זה. עוד נטען כי על פי קביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום, המשיבים הם שניהלו בפועל את השכרת הנכסים בבניין, כאשר מעורבותו של גלוברמן, כך נקבע, הייתה שולית ונטולת השפעה.
עוד טוענים המבקשים כי גם אם נניח שהמשיבים אינם חבים חובת נאמנות ישירה למבקשים, הרי שיש לראות בהם כמי שערכו הסכמים עם הנאמן (גלוברמן) בידיעה שהנאמן מפר את חובת הנאמנות (כאמור בסעיף 14 לחוק הנאמנות, התשל"ט-1979) - ועל כן, הם חייבים בדיוק כפי שחייב הנאמן. המבקשים טוענים כי משנקבע במפורש כי גלוברמן הפר את חובת הנאמנות, נדרש בית המשפט להמשיך ולבחון האם היו המשיבים מודעים להפרה. מעיון בממצאיו של בית המשפט השלום ניתן להתרשם, לפי המבקשים, כי התשובה לכך היא חיובית.
לבסוף נטען כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר דחה את טענתם של המבקשים בדבר חבותם של המשיבים כלפי המבקשים מכוח עילת המרמה.
דיון והכרעה
5. לאחר שעיינתי בבקשה על צרופותיה, מסקנתי היא כי דינה להידחות, זאת אף מבלי להיזקק לתגובת המשיבים. בהתאם להלכה הפסוקה, אם אין מתעוררת שאלה בעלת חשיבות כללית או ציבורית החורגת מעניינם של בעלי הדין וכאשר לא נדרשת התערבותו של בית משפט זה לשם מניעת עיוות דין, לא תינתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". [ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)]. אכן, יש לקבל כי ככלל "הלכה זו - שאושררה באלפי החלטות ופסק דין - מגשימה איזון ראוי בין עקרון סופיות הדיון והיקף המשאבים שראוי להעניק לכל תיק לבין הרצון להעמיק, לדייק, לעשות משפט צדק ולהגיע לחקר האמת" [ראו: חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 213 (מהדורה שלישית, 2012)]. בניגוד לנטען, לא מצאתי כי הבקשה מצדיקה מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". ראשית ועיקר, הבקשה נטועה כל כולה בנסיבותיו הפרטניות של המקרה הקונקרטי של הצדדים לדיון, כאשר המבקשים מלינים על אופן יישום הוראות הדין על עניינם. שנית, לא השתכנעתי כי נגרם למבקשים כל עיוות דין שעשוי להצדיק את קבלת הבקשה בהליך דיוני זה. לא הובאה לפני כל אינדיקציה לכך שזכויותיהם הדיוניות של המבקשים קופחו באיזה משלבי ההליך. בהקשר זה יובהר ויודגש, על אף שהדברים ידועים, כי העובדה שהערכאות קמא נחלקו בדעותיהן אינה מצדיקה (לבדה) קבלת בקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי" [ראו, למשל: רע"א 4520/04 א' ק' נ' ש' ק' (25.5.2005)].