ביום 18.7.04 רשמתי את הודאת הנאשם בעבירה של התנהגות פסולה במקום ציבורי, שבאה במסגרת הסדר טיעון אשר כלל את תיקון העובדות וסווג העבירה באופן המקל עם הנאשם.
עתה עומדת לדיון שאלת הרשעת הנאשם, כאשר הסנגור מחד גיסא, עותר להימנע מכך בעוד עמדת התביעה, כי אין מנוס מצעד זה.
טרם ההרשעה, בהסכמת הצדדים בהתאם להסדר הטיעון, הוריתי לשירות המבחן על הכנת תסקיר אודות הנאשם, שנדרש, בין היתר, גם לסוגיה זו.
שירות המבחן הגיש בעניינו של הנאשם שלושה תסקירים מעמיקים וממצים, המקיפים יריעה רחבה של מסכת חייו, מוצאו, קורותיו ותולדות משפחתו. בסיומם לא מצא בסיס להמליץ על אי הרשעתו,
חרף זאת, שב הסנגור ושטח בקשתו לבית המשפט לא להטביע במצחו את אות הקין של כתם ההרשעה. בפאן האישי חזר ועמד על נסיבותיו האישיות-משפחתיות של הנאשם, הפנה להסתבכויותיו בנערותו וציין עומק השבר לתוכו התדרדר. אל מול חומרת התנהגותו בעבר הודגש הליך השיקום, ובעיקר כברת הדרך העצומה שעשה הנאשם תוך ההתמודדות וההתגברות על בעיותיו, ששיאו מצא ביטויו בגיוס לצה"ל. במסגרת זו שינה לחלוטין לחיוב את אורחותיו. כיום אין הוא אותו צעיר בעייתי , אלא חייל קרבי, לוחם ומפקד המתפקד ברמה גבוהה וזוכה לשבח מפקדיו. התנהלותו ותכונותיו אף זיכוהו במועמדות לקצונה או לחילופין קידום חילופי, כעולה מהמסמכים נ/ 1 א' ב'. גם בהיבט הקונקרטי של העבירה אין הסנגור סבור כי היא עומדת בסקאלת חומרה המחייבת הרשעה. לטעמו, התנהגות חמורה מזו של הנאשם על ידי אוהדי כדורגל זכתה לתגובה סלחנית על ידי מערכת אכיפת החוק, ללא העמדה לדין. התביעה מן העבר השני, המתנגדת לבקשה, נסמכת על עמדת שירות המבחן בגורסה, כי אין המקרה עומד בקריטריונים הקבועים להחלת חריג זה.
יודגש, כי תסקיר רביעי שהוגש בבהילות ביום שנקבע לשימוע ההחלטה שינה את העמדה העיקבית של שירות המבחן. אי לכך, נתבקש שירות המבחן להסביר את פשר התפנית הקיצונית. דא עקא, שבסופו של דבר, לאחר שהתברר כי בינתיים הורשע הנאשם במסגרת תיק אחר בשורה של עבירות רכוש וסמים, לא ראה טעם בלעמוד מאחורי ההמלצה המתוקנת.
בחנתי טיעוני הצדדים ושיוויתי לנגד עיני נסיבות המקרה ומסקנתי, כי הדין עם התביעה.
מתוך בחינה וישום כל העקרונות שהותוו בפסיקה בפרשת כתב והבאה בעקבותיה, לא מצאתי במקרה זה טעם מיוחד המצדיק אי הרשעת הנאשם. לשון אחר. אין המקרה הנדון עונה על שני הפרמטרים המצטברים המאפשרים סטייה מן הכלל.
כלל מיוסד בפסיקתינו, משנמצא כי נאשם בגיר בצע עבירה מתחייב כי ההליך הפלילי נגדו ימוצה בדרך של הרשעתו וענישתו כחלק מהליך אכיפה שוויוני של החוק ומאינטרס מיצוי ההרתעה (ע"פ 9262/03, פלוני נ' מדינת ישראל).
אמנם, סעיף 1(2) לפקודת המבחן (נ.ח., תשכ"ט 1969 וסעיף 71 א (ב) לחוק העונשין, מסמיכים את בית המשפט ליתן צו מבחן או צו שירות לתועלת הציבור תוך הימנעות מהרשעה. עם זאת, הלכה פסוקה, כי הכלל הוא שכל נאשם שנמצא אשם יורשע בעוד הימנעות מהרשעה היא החריג. (ראה: ע"פ 4
תמר כתב נ'מדינת ישראל 32/96 פד"י מ"ד נב(3), 337, 341. וכן: ר"ע 43/85
, רומנו נ' מדינת ישראל. תקדין עליון, כרך 85(3) 737; ע"פ 2669/00
מדינת ישראל. נ' פלוני פד"י נד (3)685,690; ע"פ 2513/96, 3467/96
מדינת ישראל. נ' שמש וגז פד"י מ..683 3.)
ההלכה בעניין זה:
"
בית המשפט לא ישתמש בסמכות יוצאת דופן זו , אלא בנסיבות נדירות ביותר, כאשר יש בעצם ההרשעה משום תגובה חריפה באורח קיצוני למעשה העבירה מחד גיסא, ובנסיבות העניין אין מקום לענישה אלא להעמדה במבחן. נסיבות נדירות כאלה נוצרות בדרך כלל על רקע של נסיבות אישיות - כגון ; גיל, מצב בריאות, מוצא משפחתי - כאשר ההרשעה כמוה כ"מכת מוות" לנאשם" (ספרו של כב' השופט קדמי
" על סדר הדין בפלילים", חלק שני תשס"ג, ע"מ 1105).
בית המשפט ימנע מהרשעה רק באותם מקרים נדירים בהם ההרשעה צפויה להסב לנאשם נזק רב שאינו עומד בפרופורציה לעבירה, תוך
פגיעה אנושה בסיכויי שיקומו, וכאשר סוג העבירה וטיבה מאפשרים לוותר על הרשעה בלי לפגוע מהותית בשיקולי ענישה אחרים כגון, צרכי ההרתעה תגמול ועוד.
יפים לענייננו דברי כב' השופטת פרוקצ'יה בע"פ 2669/00
מדינת ישראל נ' פלוני פד"י נד(3), 685 בעמ' 690
" משנתבקש בית המשפט לשקול אימתי יחיל את הכלל המדבר בחובת הרשעה ומתי יחיל את החריג בדבר הימנעות מהרשעה, נדרש איזון שקולים המעמיד את האינטרס הציבורי אל מול נסיבותיו האינדבידואליות של הנאשם... מאזן השיקולים האמור גובר בדרך כלל השיקול הציבורי ורק נסיבות מיוחדות, חריגות ויוצאות דופן ביותר תצדקנה סטייה מחובת מיצוי הדין בדרך הרשעת העבריין, וזאת, כאשר עלול להיווצר יחס בלתי סביר בין הנזק הצפוי מהרשעה בדין לבין חומרתה של העבירה והנזק הצפוי לעבריין מההרשעה."
וליישום ההלכה על המקרה הנדון
וראשית ההיבט של מהות העבירה. לא ניתן לעבור לסדר היום על התנהגות כגון זו שהפגין הנאשם במקרה זה. מדובר, בהתנהגות בריונית, בוטה ופסולה כלפי שופט המשחק, המחייבת תגובה עונשית מרתיעה. לדאבון הלב, הפכו מגרשי הכדורגל מזירת משחקים ותחרות לזירת אלימות וכוח. היקפה של התופעה, נפיצותה והסכנה הטמונה בה לחברה צריכים לעורר דאגה. ההכרח להילחם בביטוייה ובמחולליה באמצעות אכיפה נחרצת של החוק הינה אינטרס ציבורי מן המעלה הראשונה. המאבק למיגורה, או למצער להקטנת מימדיה, הינה גם במסגרת תפקידו של בית המשפט. אמור מעתה, באספקט של סוג המעשה הפלילי אין הצדקה לאי הרשעה.
גם הפרמטר השני של שיקום הנאשם, הנדרש לאי הרשעה , אינו מתקיים בענייננו. למרות התשבחות שהרעיפו עליו מפקדיו במסמכים שהוגשו לבית המשפט לא נאמר בשום מקום, אף לא בטעוני הסנגור, כי הרשעה עלולה לחבל בהמשך שירותו בצה"ל. לא שוכנעתי כלל, כי במקרה דנן תגרם לנאשם פגיעה או נזק מעבר לפגיעה הנגרמת לכל נאשם ונאשם מעצם ההרשעה. והרי הפגיעה הינה מעצם מהותו של ההליך בפלילי וזו אף תכליתה של הרשעה.
למעלה מן הנדרש אומר. היום התברר כי עברו של הנאשם מוכתם בהרשעה חמורה ההופכת את הדיון בפגיעה בנאשם בעטיה של הרשעה בתיק זה לכמעט תיאורטית. לפני ימים ספורים, ביום 17.4.05 הורשע הנאשם על יסוד הודאתו על ידי בית משפט השלום בחדרה בלא פחות משבעה עשר תיקים, מתוכם 15 התפרצויות ושני תיקים של סחר בסם ואספקת סם. הרשעה זו עומדת בעינה לחובת הנאשם ושלטונות צה"ל יאלצו להתמודד עם קיומה במסגרת השיקולים על המשך דרכו של הנאשם. לאור הרשעה זו, וודאי שלא ניתן לומר כי הרשעה בתיק זה תחבל בעתידו במסגרת הצבא.
איני מתעלמת מהנקודות החיוביות עליהן הצביע הסנגור, אך מקומן להילקח בחשבון במידת העונש.