בתום שמיעת הוכחות הרשעתי את הנאשם על יסוד העובדות שהוכחו בפני בעבירה של תקיפה חבלנית, לפי סעיף 380 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977. עתה מונחת בפני עתירת הסנגור לנהוג בהתאם לסמכות הנתונה לבית המשפט מתוקף הוראת סעיף 192א לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב- 1982 (להלן: "החסד"פ), ולבטל את ההרשעה, תוך אימוץ המלצת שירות המבחן בתסקירו להעמיד את הנאשם במבחן ולהשית עליו בנוסף עבודות של"ץ, ללא הרשעה. בקשה העומדת כנגד עמדת התביעה, הגורסת כי מן הדין להותיר את ההרשעה על כנה.
בבקשו לשכנעני כי המקרה הנדון מצדיק נקיטת צעד חריג זה, העמיד הסנגור שורה של נימוקים המייחדים אותו, ובמרכזם שיקולי שיקומו של הנאשם, במיוחד גמילתו מהתמכרותו לאלכוהול, המהווה את הגורם העיקרי להסתבכויותיו בפלילים. המדובר, לטעמו, במקרה יוצא דופן בהיבטים של
מהות המעשה ומיהות העושה. מבחינת
מעשה העבירה עצמו בו הורשע הנאשם, היפנה בא כוחו לעובדה שהמתלוננת לא התייצבה לעדות, וכול הניסיונות לאתרה עלו בתוהו, ובסופו של דבר, בית המשפט סמך את הרשעת הנאשם על עדותה של עדת ראיה - שוטרת שנקלעה למקום באקראי והבחינה בתקיפה. עובדה המקבלת משמעות בשים לב לכך שגם המתלוננת, ולא רק הנאשם, הייתה בגילופין בעת האירוע, כמו גם בעת חקירתם במשטרה סמוך לאחריו, כך שניתן להתייחס לתקיפה גם כתולדה או אספקט של "מריבת שיכורים". עוד טען, כי בהיבט של חומרת העבירה אין היא ניצבת במדרג גבוה. המדובר בסטירה, ועל אף שאין להקל בה ראש, הרי אינה מופלגת בחומרתה. זאת מעבר לחלוף הזמן הרב מעת האירוע בתחילת שנת 2002, קרי, לפני ארבע שנים, נתון המצטרף לשיהוי הרב בהגשת כתב האישום- שנה ושבעה חודשים לאחר התרחשותו. ובאשר ל
מיהות העושה. אומנם, הנאשם נושא על גבו קופת שרצים כבדה בדמות 38 הרשעות קודמות, חלקן הארי בעבירות אלימות. אין גם לכחד, כי בעת ביצוע העבירה היה תלוי ועומד כנגדו מאסר מותנה שכבר הוארך. ברם, כיום, בהגיעו לגיל מבוגר - בן 62, כשהוא חולה ורצוץ, שבע מרורים ממשפחתו ועייף מדרכו, החליט להיאחז בהזדמנות שנתנה לו על ידי בית המשפט, ככול הנראה האחרונה, להשתקם, ובראש וראשונה, להתנקות מאותו רעל המכלה את גופו ומתעתע בנפשו של תלות כרונית באלכוהול. לשם כך השתלב במסגרת היחידה לנפגעי אלכוהול ומגלה שיתוף פעולה בהליך הטיפולי. למרות השלב הראשוני בו מצוי הטיפול, ועל אף שאינו נקי מבעיות, מסתמנת מגמה של התייצבות בתפקודו של הנאשם כתוצאה מהתפתחות של מודעות והכרה בנזקים וההרס של ניהול אורח חייו הקודם. שליחתו למאסר לתקופה כה ממושכת המתחייבת מהפעלת התנאי, בן 12 החודשים, תסתום את הגולל על סיכויי שיקום שהינם בעלי פוטנציאל ממשי. בנתונים אלה, סבור הסנגור, הפעלת תנאי כה ממושך אינה מידתית, ובשים לב לשינוי החיובי תחטיא את מטרת הענישה. להשקפתו, ביטול ההרשעה בנסיבות חריגות וייחודיות אלה לא תפגע באינטרס הציבורי העולה בקנה אחד עם האינטרס של הנאשם להשתקם. התביעה לעומתו, הציבה במרכז נימוקיה את הטענה, ולפיה אין המקרה הנדון עונה על שני הפרמטרים המצטברים שקבעה הפסיקה כאבני יסוד לאי הרשעה קרי, חומרת העבירה ושיקום הנאשם, והכול על רקע ובאספקלריה של ניסיון העבר הכושל והמר.
ותחילה להלכה.
הואיל ותכלית הבקשה הינה ביטול ההרשעה יש לבוחנה לאורם של הקריטריונים שנקבעו בפסיקה בנושא אי הרשעה. רוצה לומר. שומה על בית המשפט לקבוע האם המקרה הנדון מקיים את התנאים המצדיקים נקיטת צעד נדיר זה.
כלל מיוסד במשפטנו, כי נאשם בגיר שנמצא אשם יורשע בדינו, כמתחייב ממהותו של ההליך הפלילי שעיקרו אכיפת חוק שוויונית על ידי הרשעה וענישה:
"מושכלות ראשונים הם כי דרך כלל, בית המשפט אשר קבע כי נאשם בצע את העבירה המיוחסת לו ירשיעו בדין. ככלל, משנמצא כי אדם בצע עבירה, מתחייב כי ההליך הפלילי כנגדו ימוצה בדרך של הרשעתו וענישתו. ומציאות זו עומדת ביסוד הליך אכיפת חוק תקין ושוויוני", (ע"פ 2669/00
מדינת ישראל נגד פלוני ו-3 אחרים, פד"י נד(3),685 ).
עם זאת, הסמיך המחוקק את בית המשפט לחרוג מן הכלל ולסיים את ההליך הפלילי ללא הרשעה במקרים מתאימים, הגם חריגים ויוצאי דופן בהתקיים תנאים העונים על כול הקריטריונים:
"לכלל זה - כאשר הוא מוחל על אנשים בגירים - נמצא חריג בדמות ההסדר שבסעיף 71א לחוק העונשין, לפיו רשאי בית המשפט, גם כאשר מצא שנאשם ביצע עבירה, להימנע מהרשעתו וליתן בעניינו צו שירות לתועלת הציבור, בנוסף למבחן או בלעדיו" (ראה פס"ד מדינת ישראל נ' פלוני הנ"ל).
בפסיקה, יש לומר, אין קו אחיד ונוקשה בנושא אי ההרשעה. דא עקא, נקבע ככלל כי הימנעות מהרשעה שמורה לאותם מקרים נדירים ביותר בהם אין פרופורציה בין חומרת העבירה לפגיעה או הנזק העלולים להיגרם לנאשם בעטיה של הרשעה, כדברי כב' השופט שמגר: "
בעקבות ההודאה בעובדות או בעקבות המסקנה המשפטית שעבירה פלונית הוכחה כדבעי לאור הראיות שהובאו בפני השופט, גם באה בדרך כלל ההחלטה, לפיה יש להרשיע את הנאשם.
רק בנסיבות יוצאות דופן, בהן אין יחס סביר בין הנזק הצפוי מן ההרשעה בדין לבין חומרת העבירה, ינקוט בית משפט לפעמים בחלופה של הטלת מבחן, ללא הרשעה" (ר"ע 432/85
גדעון רומנו נ. מ"י, תקדין עליון כרך (185), תשמ"ה 1985 עמ' 737, להלן: "פס"ד רומנו" או "הלכת רומנו" ).
פסק הדין שתמצת את סוגית אי ההרשעה ניתן בע"פ 2083/96,
תמר כתב נגד מדינת ישראל, פד"י נב(3),337. כב' השופטת דורנר חזרה על הכלל הבסיסי שנקבע בהלכת רומנו, וקבעה מבחן עקרוני ומנחה המתבסס על קיומם של שני פרמטרים מצטברים: סוג העבירה, ופגיעה חמורה בשיקום הנאשם, בלשונו של בית המשפט:
"הימנעות מהרשעה אפשרית, אפוא, בהצטבר שני גורמים:
ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם;
ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה, בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים" (להלן: "הלכת כתב").
נקבע, כי בית המשפט ייעשה בסמכותו זו שימוש זהיר ביותר ובמשורה, ביד קפוצה ממש, רק בנסיבות נדירות ביותר ובמקרים יוצאי דופן, כאשר עצם ההרשעה תהווה פגיעה אנושה בשיקומו של הנאשם ולא תעמוד בפרופורציה והתאמה לחומרת העבירה, והכול, בפרספקטיבה של יתר שיקולי הענישה.
הווה אומר. בית המשפט נדרש למלאכת איזון שקולים בין האינטרס הציבורי לבין הנסיבות האינדיבידואליות של הנאשם. כאשר מן הצד האחד, מונחים על כפות המאזניים אכיפה שוויונית המשכללת את כול שיקולי הענישה, ובכלל זה, קביעת נורמות התנהגות, גורמי ההרתעה, הצורך בהוקעת מעשי עבירה, האפקט הציבורי של ההרשעה, ומן הצד השני, שיקולי הפרט, ובמרכזם שיקומו של הנאשם והשפעת ההרשעה על אספקט זה, כפי קווי המתאר שנקבעו על ידי בית המשפט:
"משמתבקש בית משפט לשקול אימתי יחיל את הכלל המדבר בחובת הרשעה ומתי יחיל את החריג בדבר הימנעות מהרשעה, נדרש איזון שיקולים המעמיד את האינטרס הציבורי אל מול נסיבותיו האינדיבידואליות של הנאשם. בראיה כוללת, נשקל מן הצד האחד, הצורך במיצויו של ההליך הפלילי בדרך של הרשעת העבריין כדי להשיג בכך, בין היתר, את גורם ההרתעה והאכיפה השוויונית של החוק. שיקול ציבורי זה פועל במשנה תוקף ככול שחומרת העבירה גדולה והנזקים לפרט ולציבור מביצועה גוברים". (ראה פס"ד פלוני).
במסגרת הנסיבות האישיות נשקל עניינו של הפרט בהיבט של נתונים שונים הנוגעים אליו, ובהם טיב העבירה וחומרתה, עברו, גילו, מצבו, והנזק הצפוי לו מן ההרשעה.
"במאזן השיקולים", אומר בית המשפט באותו פסק דין
, "גובר בדרך כלל אינטרס השיקול הציבורי ורק נסיבות חריגות ויוצאות דופן ביותר תצדקנה סטייה מחובת מיצוי הדין בדרך של הרשעת הנאשם, וזאת לרוב, כאשר עלול להיווצר יחס בלתי סביר בין הנזק הצפוי מהרשעה בדין לבין חומרתה של העבירה והנזק הצפוי לעבריין מהרשעה".
וליישום ההלכה בענייננו.