כתב האישום נושא החלטה זו מייחס לנאשם עבירה של העסקה שלא כדין, לפי סעיף 12 א' (ב) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב - 1952 (להלן: "החוק"). אליבא דעובדותיו, בתאריך 19.10.04 באתר בנייה, ברחוב הנצח ברמת השרון, העסיק הנאשם שלא כדין, 33 עובדים, ששמם ומספר תעודות הזהות שלהם מצוינים בכתב האישום (להלן:"העובדים"), ועל פי הנטען, אינם רשאים לשהות ולעבוד בישראל לפי החוק.
בתום פרשת התביעה העלה הסנגור טענת "אין להשיב לאשמה", בנימוק שאין בתשתית ראייתית של התביעה כול ראיה שהיא, אפילו קלושה, להוכיח, ולו לכאורה, את שתי העובדות העיקריות העומדות ביסוד האשמה, דהיינו, כי הנאשם היה מעסיקם של העובדים וכי העובדים עצמם היו שוהים בלתי חוקיים. לשון אחר, להוכחת העובדה, כי מדובר בעובדים שהינם שוהים בלתי חוקיים, נסמכה התביעה על דוחות המעצר (ת/1 - ת/12) (להלן:"הדוחות") ועדויות השוטרים שעצרו את העובדים ולאחר מכן מילאו את הדוחות. ברם, בשים לב לכך שאף אחד מהדוחות לא הכיל את חתימת העצורים, אין בהם, להשקפתו, כדי להוכיח, ולו לכאורה, את בסיס האשמה. לטעמו, המדובר, בפגם כה שורשי ומהותי המאיין את הדוחות מכול תוכן ראייתי, והופכן ללא כלום - פיסת נייר, חסרת כול תוקף משפטי. בלעדי הדו"חות, או בהעדרם, טוען הסנגור, נשמט היסוד הלכאורי להוכחת האשמה, ועל כן, יש לפטור את הנאשם מלהשיב עליה. מעבר לכך, גם עניין הקשר בין העובדים לנאשם, קרי, זיקת הנאשם להעסקתם, לא הוכח, ולו לכאורה. רוצה לומר, הנאשם שבחקירתו טען כי הינו עובד שכיר, מסר את פרטי החברה בה הועסק, ואף ביקש שתינתן לו הזדמנות להציג את החוזה המעיד על כך, ואף על פי כן, לא מיהרה המשטרה לחקור את טענתו ולנסות לאתר את מעבידו, אלא בחלוף חמישה חודשים לאחר שנטענה טענת ההגנה.
תגובת התביעה הינה כי יש בחומר הראיות כדי ביסוס ראיה לכאורה להוכחת האשמה. אי חתימת דוחות המעצר, כשהיא לעצמה, אין בה כדי לבטל אותם כראיה, או לשלול מהם את כוחם הראיה הלכאורי. במילים אחרות. השוטרים שעצרו את 33 השוהים הבלתי חוקיים העידו כי הם נחזו לכאלה, כמתבקש מן העובדה המוכחת לכאורה שכתובתם ומספרי תעודות הזהות שלהם נרשמו והתיישבו עם הנתונים הנמצאים במנהל האזרחי. אין המאשימה מתעלמת מהבעיה הראייתית הנובעת מהעדר החתימות, דא עקא, שלהשקפתה, עניינה במשקל הראיה. שאלה שעל בית המשפט יהא ליתן עליה דעתו בשלב הכרעת הדין. בהתייחסה לנושא של מחדלי החקירה שהעלה בא כוח הנאשם, סבורה התביעה, כי בהתחשב בכך שהנאשם שוחרר בו ביום שנעצר, הדעת נותנת כי עמד לרשותו זמן די והותר כדי להציג את החוזה שיכול היה להעיד כי הועסק כשכיר, ולהסיר ממנו כל אחריות להעסקת העובדים. כך שלא ניתן לדבר בהקשר זה על מחדל חקירתי.לאור כך, על הנאשם להשיב לאשמה.
דיון
סעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב- 1982 (להלן: "החסד"פ), הדן בזיכוי בשל העדר הוכחה לכאורה, קובע:
"נסתיימה פרשת התביעה ולא הוכחה האשמה אף לכאורה, יזכה בית המשפט את הנאשם - בין על פי טענת הנאשם ובין מיזמתו - לאחר שנתן לתובע להשמיע את דברו בעניין.."
תמציתה של ההלכה המיוסדת על לשון סעיף 158 לחסד"פ הינה, כי על התביעה מוטלת חובה להביא בתום פרשת עדיה "ראיות לכאורה" להוכחת יסודות האשמה המיוחסת לנאשם.
הווה אומר, משסיימה התביעה להביא ראיותיה, והכריזה "אלה עדיי", הרי שבזאת נחתמה פרשת התביעה. משמעות ההכרזה הינה כי התביעה "מסתפקת" בראיות שהביאה להוכחת האשמה המיוחסת לנאשם בכתב האישום. משהכריז בא כוח התביעה כי סיים את פרשתו, זכאי הנאשם לטעון כי אין הוא חייב כלל להשיב לאשמה וראוי לזכותו לאלתר, זאת הואיל ואין בראיות התביעה אפילו הוכחה לכאורה לאשמה המיוחסת לו בכתב האישום. משמע, התביעה לא עמדה בנטל הבאת ראיות לכאורה להוכחת האשמה, ואין בראיות שהוגשו לבית המשפט כדי לבסס הרשעה, אפילו יינתן בהן מלוא האמון ויוענק להן מלוא המשקל הראייתי. לעניין זה, ראה ת"פ (תל-אביב-יפו) 207/94 מדינת ישראל נ' מישל בן דוד, תק-מח 99(2), 670, עמ' 671:
"התשתית הראייתית הנחוצה לצורך השלב הדיוני שבו אנו מצויים, איננה חייבת להיות כזאת המאפשרת הרשעה לאלתר. גם לא בהכרח כזו המקיימת אמת מבחן האומרת שבהנחה שראיות התביעה לא ייסתרו, ניתן יהיה להרשיע את הנאשמים לפי המסכת הראייתית הקיימת. לפי הבנתי את הדין והפסיקה די לה, לתשתית שהוצגה על ידי התביעה, שיהיה בה הכוון (אינדיקציה) של ממש כלפי הנאשמים; גם בלי ש "הכוון" זה עולה בקנה אחד עם מלוא נטל השכנוע הרובץ לפתח התביעה, להוכיח אשמה מעבר לכל ספק סביר".
המשמעות המעשית של "העדר ראיות לכאורה" בהקשר זה היא שהתביעה לא עמדה בפרשתה בנטל החובה להביא ראיות לכאורה, ועל כן, יש לפטור את הנאשם מלהשיב לאשמה, ולזכותו ממנה כבר בשלב זה של הדיון. לשון אחר. במצב כזה, אין הצדקה לדרוש מן הנאשם להתגונן, שהרי אין לו מפני מה להתגונן, וראוי לזכותו. הלכה למעשה, די בקיומן של ראיות "דלות" להוכחת יסודות העבירה המיוחסת לנאשם, שכן כדי לחייב נאשם להשיב על האשמה אין צורך אלא בראיות בסיסיות, דלות, להוכחת יסודותיה של העבירה, ודי במערכת ראיות ראשונית. בשלב זה של הדיון, אין בית המשפט שוקל שיקולי מהימנות ואינו מעניק משקל ראייתי, כאמור בבש"פ 825/98 מדינת ישראל נ' מחמוד דחלה, פ"ד נב(1), 625 ,עמ' 630-631:
"לעניינה של "ראייה לכאורה" בהקשר לטענה של "אין להשיב לאשמה", המבחן הוא מבחן "חיצוני" של ראיות התביעה "על פניהן", מבלי ליתן את הדעת לשיקולי מהימנות ומשקל; פרט למקרים נדירים, שבהם חוסר המהימנות זועק מן הראיה ונוטל ממנה לחלוטין את כוחה בתור שכזאת".
כך גם אין בית המשפט בוחן בשלב זה את שאלת "דיותן" של הראיות. הווה אומר, שאלת קיומה של תוספת ראייתית, במקום בו נדרשת כזו, אינה נבחנת בשלב זה אלא בשלב הכרעת הדין, שהרי ראית סיוע, למשל, יכולה לצמוח מעדות הגנה. כמו כן, הטענה נבחנת בהנחה שהראיות שבאו לחובת הנאשם, ואפילו המדובר אך בחלקים או ב"שברים" של העדות, תזכינה בסופו של ההליך במלוא האמון והמשקל הראייתי (י. קדמי בספרו
על סדר הדין בפלילים, חלק שני, עמ' 1048).
כדי לבסס ראיות לכאורה, כאמור, די למעשה בקיומן של ראיות דלות ובלבד שתהיינה בסיסיות להוכחת יסודות העבירה שפרטיה הובאו בכתב האישום
"די, למעשה, בקיומן של ראיות דלות להוכחת יסודות העבירה המיוחסת לנאשם...הרי כדי לחייב נאשם להשיב לאשמה אין צורך אלא בראיות בסיסיות, אם כי דלות...ודי במערכת ראיות ראשונית" (קדמי, על סדר הדין הפלילי, חלק שני, ע"מ 891).
כך גם נקבע בע"פ 732/76, מ"י נגד כחלון ואחרים:
"
בית המשפט לא יטה אוזן קשבת לטענה ולפיה אין להשיב לאשמה, אם הובאו ראיות בסיסיות, אם כי דלות להוכחת יסודות העבירה, שפרטיה בכתב האישום, ראיות בסיסיות לעניין זה אין משמען כאמור ראיות שמשקלן והיקפן מאפשר הרשעה על אתר, אלא...ראיות במידה היוצרת אותה מערכת ראשונית, המעבירה את הנטל של הבאת הראיות (להבדיל מנטל השכנוע), מן התביעה לנאשם".
לציין, התביעה אינה חייבת בהוכחת כול פרטי האשמה, אלא כעולה מפרשת כחלון, די בכך שתתגבשנה ראיות לכאורה לגבי ביסודות המרכזיים של האישום.
מכול שהובא עד כה עולה, כי המושג "הוכחה לכאורה" משמעותו, אותה כמות ראיות שהתביעה חייבת להביא בשלב הראשון של המשפט לשם קיום חובת ההוכחה המוטלת עליה, ואשר תספיק - היה ובסוף הדיון יעניק לה בית המשפט אמון וייחס לה את מלוא המשקל הראוי - כדי הרשעת הנאשם.
לעניין זה ראוי להזכיר את פסה"ד בעניין קהלני (ע"פ 70643/01, מ"י נגד קהלני), בו קבע בית המשפט:
"
קביעה כי על הנאשם להשיב לאשמה, פירושה כי על חזקת החפות שלו ישנה לפחות עננה שהנאשם צריך לסייע בפיזורה. בדיעבד השאלה שפנינו היא, אם אכן הראיות עצמן משקפות מצב ברור וחד משמעי שמצביע על כך "אין פה כלום", כדברי הסנגורים, או שמא, כטענת התביעה, "הסיפור" שמספרות הראית - מחייב לפחות שמיעת גרסתו של הנאשם כדי להסיר את העננה"
ומן הכלל אל הפרט.
התשתית הראייתית בתיק שבפניי אינה מצומצמת ודלה. במיוחד, ככול שהדברים אמורים בסוגית מעמדם של העובדים שנעצרו, שהינם עובדה המהווה, כזכור, את בסיסו של האישום, ובלעדיה לא יכון. בעניין זה הניחה התביעה תשתית ראייתית המורכבת מעדותם של שלושת השוטרים שעיכבו את העובדים במקום ומילאו את דוחות המעצר. בנוסף, הציגה תעודות ציבור המתיישבות עם שמות העובדים ומספר תעודות הזיהוי שלהם אל מול הנתונים במנהל האזרחי, המלמדים שאכן מדובר בשוהים בלתי חוקיים. כך גם לגבי הקשר העסקי שהתקיים בין הנאשם לעובדים. בעניין זה העיד העד טבול נדב - מנהל הפרוייקט מטעם חברת דניה סיבוס על מעמדו וסמכויותיו כלפי העובדים והעסקתם. באמצעותו הוגש החוזה ונספחו שנערכו בין החברה לנאשם, והכיל, בין היתר, גם את התחייבות הנאשם, בחתימתו, לא להעסיק עובדים תושבי השטחים. מכאן, מתבקשת המסקנה, שיש בעדות זו כדי להוות ראיה לכאורה, ולו ראשונית, להוכחת אחריותו של הנאשם להעסקת העובדים. העד אף הוסיף וטען, כי התשלום עבור העסקת העובדים הועבר באמצעות העברה בנקאית לנאשם, והוא זה שאמור היה לשלם להם בפועל את שכרם. הנאשם, טען בחקירתו (ת/25), וכך גם בבקשתו זו, כי ברשותו חוזה שנערך בינו לבין קבלן משנה בשם מוחמד שחאדה, המסיר ממנו את האחריות להעסקת העובדים באתר. עניין זה, מקומו להתברר בפרשת ההגנה. מה גם, ששלושה שוטרים העידו כי ניסו ליצור קשר עם אותם קבלני המשנה, אך לטענת העדים, אחד מהם השוטר אלי קידר שדבריו גובו על ידי זכ"דים (ת/30א - 30ב), לא ניתן היה ליצור עמם קשר באמצעות מספרי הטלפונים שסופקו על ידי הנאשם. אומנם, אי החתמת הדוחות הינו בבחינת פגם ראייתי. דא עקא, שאין הוא מאיין את ראיות התביעה מכול תוכן לכדי חלל ריק לחלוטין. השפעת ליקוי זה על ראיותהתביעה היא בתחום בחינת משקלן, וזו אכן סוגיה שבית המשפט יידרש לה, בבוא היום, בשלב הכרעת הדין. אך בשלב זה אין בה כדי לשמוט את הקרקע תחת התשתית הראייתית הלכאורית שהציבה התביעה בפרשתה.
לאור האמור, שוכנעתי בסיומה של פרשת התביעה כי יש בראיותיה כדי ליצור מערכת בסיסית להוכחת האשם ברמה של הוכחה ליכאורית, העוברת את הסף של "עננה", שהנאשם חייב בפיזורה.