1. נגד ארבעת הנאשמים הוגש כתב אישום משותף.
לנאשם 1, אסיר בכלא "דקל", מיוחסים חמישה אישומים של מתן שוחד, עבירה לפי סעיף 291 לחוק העונשין, תשל"ז- 1977, שהתבצעו בחודשים דצמבר 2003 וינואר 2006. מדובר בכספים שהסתכמו ב- 60,000 ש"ח, שהועברו על פי הנטען, לנאשמים 2,3 ששימשו בתפקידי מודיעין במסגרת הכלא, להם מיוחסות עבירות של לקיחת שוחד, לפי סעיף 290 לחוק העונשין (לנאשם 2 מיוחסים חמישה אישומים של לקיחת שוחד, ולנאשם 3- שלושה אישומים); נאשם 4, קרוב משפחתו של נאשם 3, מואשם בתיווך לשוחד בין נאשם 1 לנאשמים 2,3 בשלושה מקרים, עבירה לפי סעיף 295 לחוק העונשין. בנוסף מיוחסת לנאשמים 2,3,4, בקשר לעבירות השוחד, עבירה של קשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499 לחוק העונשין, ולנאשמים 2 ו-3 מיוחסות גם עבירות של מרמה והפרת אמונים.
בסעיף האישום השישי מיוחסות לנאשמים 2 ו-3 הפרת הוראה חוקית, לפי סעיף 287 לחוק העונשין, ואי מילוי חובה רשמית לפי סעיף 285 לחוק העונשין, ובאישום השביעי מיוחסות עבירות אלה לנאשם 2. עניינם של אישומים אלה בהפרת הוראות שירות בתי הסוהר, בכך שהנאשמים יצרו קשר טלפוני עם אשתו של נאשם 1, לצורך הפקדת כספי השוחד, ובכך שנאשם 2 איפשר לאשתו של נאשם 1 להעביר מעטפה סגורה לתוך הכלא, בניגוד לנהלים. נאשם 2 מואשם בנוסף בהטרדת עד ובשיבוש מהלכי משפט, בקשר למעשי השוחד המיוחסים (פרט אישום שמיני).
באישום התשיעי מיוחסת לנאשמים 2 ו-3 הפרת נהלי שב"ס בכך שבמהלך שנת 2004, במספר רב של הזדמנויות, איפשרו, לאסיר ביטחוני, דאוד שמו, להחזיק טלפון נייד, שבאמצעותו יצר קשר טלפוני עימם.
2. ב"כ נאשם 1 טענה במסגרת טענה מקדמית, כי הסמכות העניינית לדונו, נוכח העונש הקצוב לעבירת מתן שוחד, מסורה לבית משפט השלום, וכי לא מתקיימים התנאים הקבועים בהוראת סעיף 51(א)(1) לחוק בתי המשפט (נ"מ), תשמ"ד - 1984, המאפשרים העמדת הנאשם לדין בפני בית המשפט המחוזי, עוד נטען כי הסמכות לצירוף הנאשמים אינה קמה מכוח סעיף 87 לחוק סדר הדין הפלילי, (נ"ח), תשמ"ב- 1982 (להלן:"חסד"פ"). ולבסוף נטען כי אין כל זיקה עניינית בין האישומים בפרשת השוחד, לבין האישום בסעיף האישום התשיעי, המיוחס לנאשמים 2,3, וכי צירוף אישומים זה עלול לפגוע בהגנת הנאשם, ולגרום סחבת בדיון.
3. התביעה מבהירה כי העמדתו לדין של הנאשם 1 בפני בית המשפט המחוזי, מתבססת על שילוב ההוראות שבסעיפים 86 ו- 87 לחסד"פ, ולא על הוראת סעיף 51 לחוק בתי המשפט, ומקובלת עלי עמדה זו.
הוראות סעיפים אלה קובעות כדלקמן:
86. צירוף אישומים
מותר לצרף בכתב אישום אחד כמה אישומים אם הם מבוססים על אותן עובדות או על עובדות דומות או על סדרת מעשים הקשורים זה לזה עד שהם מהווים פרשה אחת; בצירוף אישומים כאמור מותר, על אף כל דין אחר, לצרף לאישום בבית משפט מחוזי גם אישום בעבירה שאינה פשע.
87. צירוף נאשמים
מותר להאשים בכתב אישום אחד כמה נאשמים אם כל אחד מהם היה צד לעבירות שבכתב האישום או לאחת מהן, בין כשותף ובין בדרך אחרת, או אם האישום הוא בשל סדרת מעשים הקשורים זה לזה עד שהם מהווים פרשה אחת ; אולם אין באי-צירופו של צד אחד לעבירה מניעה לשפיטתו של צד אחר.
כפי שהובהר, בדעת הרוב, ב- ע"פ 866/95 -
אהרון סוסן נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(1), 793, אין מניעה להעמיד לדין מספר נאשמים, על פי הוראות סעיף 87, אם מדובר בצדדים לעבירה, או אם מדובר בסדרת מעשים המהווים פרשה אחת. סעיף 86, מאפשר העמדה לדין בפני בית המשפט המחוזי גם בעבירה שאינה פשע, וכפי שצויין בפרשת סוסן: "
הסעיף בא להבטיח את יעילות הדיון, בכך שמערכת עובדתית אחת תידון בפני בית-משפט אחד. אכן, אפשר שמערכת עובדתית אחת תעמיד בסיס לאישומים שונים נגד נאשמים שונים. אפשר גם שחלק מהנאשמים יהיו שותפים עיקריים והאחרים יהיו שותפים זוטרים. אפשר שנגד חלק מהנאשמים יהיו הן אישומים המצויים בסמכות בית המשפט המחוזי והן אישומים המצויים בסמכות בית-משפט השלום,
ואילו נגד חלקם יהיו רק אישומים המצויים בסמכות בית-משפט השלום. גם במצבים כאלה קיים צורך מוצדק שהמערכת העובדתית האחת תתברר במסגרתו של כתב אישום אחד, בפני בית המשפט המחוזי". (ההדגשה אינה במקור).
דברים אלה יפים לענייננו.
מעשי השוחד המיוחסים, עניינם פרשה אחת, והמעשים קשורים זה בזה. רוב עדי התביעה משותפים, ופיצול הדיון, יגרום לכפל דיונים, והשמעה חוזרת של עדים ללא כל צורך. גם העבירות המיוחסות לנאשם 2 בפרטי האישום 6-8, ולנאשם 3 בפרט האישום השישי, שעניינן הפרת נהלי שב"ס, וכן עבירת שיבוש מהלכי משפט, נוגעות למעשי השוחד הנטענים.