נגד הנאשם, חן מאיר, יליד 1944, הוגש כתב אישום לפיו יוחס לו ביצוע עבירות על פי חוק ניירות ערך, לרבות עבירות איומים, כפי שאלו הועלו כנגדו בכתב האישום, לאחר שתוקן.
בשלהי פרשת התביעה התברר כי מצבו הנפשי של הנאשם התדרדר. לעניין זה הוגשה, בהסכמה, חוות דעתו של ד"ר יהודה אברמוביץ, שבדק את הנאשם מטעם המאשימה ומתוך חוות דעתו (ת/110) עולה כי הנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין, מחמת היותו חולה. עוד עלה כי הנאשם מטופל, מזה מספר חודשים, באופן סדיר, על ידי פסיכיאטר, פרופ' יעקב פניג.
בנו של הנאשם, ניר חן, מסר עוד לעניין זה, בעדותו בבית המשפט, כי נוכח מצבו הנפשי הנוכחי של הנאשם, מצא לנכון להביאו לביתו שלו, שם הינו מצוי תחת השגחה קבועה של בני משפחה, כשהבן דואג להביאו באופן סדור גם לשיחות טיפוליות ולבדיקה של פרופ' פניג, בכל 3 שבועות, כשהנאשם מצוי בה בעת תחת טיפול תרופתי.
פרופ' פניג אימץ את האמור בחוות הדעת הפסיכיאטרית, מטעמו של דר' אברמוביץ (ת/110) וציין כי במצבו הנוכחי הנאשם אינו נדרש לאשפוז כפוי. עוד ציין פרופ' פניג כי הינו מטפל בנאשם בטיפול תרופתי ותמיכתי והוסיף כי להערכתו הטיפול הנוכחי עשוי להתמשך כשנה נוספת, לערך, על מנת שיחול שינוי לטובה במצבו של הנאשם. בנוסף, המציא פרופ' פניג מכתב בו הינו מתחייב להמציא למאשימה דיווח חצי שנתי על מצבו של הנאשם, לרבות דיווח על כל מקרה שבו לא יגיע הנאשם לטיפול (ס/27).
הן המאשימה והן הסנגור מסכימים כי במצבו הנוכחי אין הנאשם מסוגל לעמוד לדין מחמת היותו חולה ועל כן חלה עליו הוראת סעיף 15(א) לחוק לטיפול בחולי נפש, התשנ"א - 1991 (להלן: "החוק").
עם זאת, סוברת ב"כ המאשימה כי במכלול הנסיבות דלעיל, יש מקום כי בית המשפט יורה גם על כך שהנאשם יקבל טיפול מרפאתי וזאת גם בשים לב לסעיף 15(ד) לחוק, המחייב ,לטעמה, מתן צו כופה, בהעדר מסוכנות, כשלא ניתן, להסתפק בחלופת הטיפול המוצעת על ידי הסנגור, לאמור, טיפול קבוע אצל פרופ' פניג, שיש לומר שעל פי עדותו נמצא כי הנאשם משתף פעולה עימו. לעניין זה מציינת עו"ד תירוש כי נוכח הסיכוי הקיים כי ההליך הפלילי יחודש בבוא העת, ראוי כי יתקיים הליך של פיקוח על הטיפול הניתן לנאשם ובמצב הדברים הנוכחי פיקוח זה, יכול שיתקיים כדבעי על פי צו הכופה טיפול מרפאתי על הנאשם.
אין מחלוקת בין הצדדים כי בית המשפט רשאי שלא ליתן צו כופה, לטיפול מרפאתי גם אם נמצא הנאשם, כמי שאינו מסוגל לעמוד כעת לדין, בהתאם להוראת סעיף 15 (א) לחוק, זאת משהסעיף נוקט בלשון "רשאי" ועל כן כאמור אין כל חובה על בית המשפט להורות על אשפוז כפוי או על טיפול מרפאתי וזאת בניגוד לאמור בסעיף 15(ב) לחוק הדן בנאשם שאשמתו הוכחה או שהעבירה בוצעה בעת שסבל ממחלת נפש, שאז חייב בית המשפט להורות על אשפוזו, או על מתן טיפול מרפאתי כפוי.
ב"כ המאשימה מדגישה כאמור את אלמנט הפיקוח הנחוץ לטעמה במקרה זה, זאת מאחר ומצב הדברים הנוכחי עשוי להשתנות ובהעדר פיקוח נאות, בצורת צו כופה, עלול להתעורר קושי למצות את ההליך הפלילי, אם אכן יידרש ויתבקש הדבר בבוא העת.
מנגד, מדגיש הסנגור, עו"ד דחוח, כי מאחר ואין עולה כל מסוכנות מצד הנאשם, אין מקום ליתן צו כפוי מסוג כלשהו. הסנגור מציין כי אשת הנאשם נפטרה לא מכבר וכי עולמו של הנאשם חרב עליו, כמתואר בחוות הדעת (ת/110) וצו כופה עלול לפגוע בטיפול הניתן כעת לנאשם ושעימו הינו מסכין, מה עוד שהסיכוי, לטעמו, לחידוש ההליך הפלילי הינו נמוך בשים לב למכלול הקשה שהינו מנת חלקו של הנאשם כעת, הכל כשמדובר בתהליך צפוי, איטי, של החלמה והדבר מפחית מהעניין הציבורי בהמשך ההליך הפלילי, אם וכאשר יחלים הנאשם, הכל כשמדובר בעבירות שבוצעו, על פי הנטען, בשנת 2000.
במכלול השיקולים הנדרשים להכרעה בעניין זה, יש מקום לשקול, לעניין שאלת אשפוזו של אדם, כפי שהדברים עולים מהפסיקה בנידון זה, שני אלמנטים מרכזיים, והם נושא
המסוכנות של הנאשם כלפי הציבור ולעצמו וכן את קיומם של סיכוי השיקום, גם ללא צו כפוי ומשנשללת מסוכנות ומשמתברר כי נאשם מסוגל להתמיד בטיפול, בכוחות עצמו ואף מעוניין בו, רשאי בית המשפט שלא להורות כלל על טיפול כפוי (ראה ע"פ (חיפה) 1290/04
בוריס טרכטמן נ' מדינת ישראל).
לעניין העדרה של מסוכנות הכרוכה בנאשם, הובהר לעיל כי אין מחלוקת על כך בין הצדדים והדברים בוארו היטב גם מפיו של פרופ' פניג ואין מקום לחזור ולפרטם.
אשר להיבט הנוסף הנוגע לטיפול הניתן ולשיקום הכרוך בכך, גם לעניין זה הובהרו הדברים מפי פרופ' פניג מזה ובנו של הנאשם מזה. עולה כי הנאשם משתף פעולה בהליך הטיפולי שהותאם לו, מתייצב, כסדרו, לטיפולים הניתנים לו על ידי פרופ' פניג, מצוי תחת פיקוח מתמיד ומסור של בני משפחתו ומקבל את הטיפול התרופתי הנחוץ לו, כאשר הצפי הינו לתהליך הדרגתי, איטי ומתמשך של שיקומו ושיפור במצבו.
משאלו הם פני הדברים, אין מקום לנקוט בצעד של צו מרפאתי כפוי, הכל כשמדובר בטיפול נוכחי מיטבי המוענק לנאשם, תוך שיתוף פעולה מצידו וכשצפוי כי לאורך זמן, הטיפול עשוי להיטיב עימו. החשש שמעלה התביעה בדבר העדר פיקוח נאות העלול לסכל בבוא העת את חידוש ההליך הפלילי, ככל שידרש הדבר, נמצא מופג, במצב הדברים הנוכחי, בין השאר, בכך שיומצא דיווח בכל פרק זמן קבוע מצידו של פרופ' פניג, בדבר מצבו הרפואי של הנאשם, לרבות דיווח מיידי על כל מקרה שבו לא יגיע הנאשם לטיפול שנקבע לו במרפאתו של פרופ' פניג. נמצא כי ניתן לאפשר מתן הטיפול הנחוץ לנאשם, ללא כפייתו ומנגד נמצא גם מנגנון פיקוח נאות באשר להתקיימותו של הטיפול וכן בנוגע למצבו הנפשי של הנאשם.
ראוי לציין לעניין זה, את האמור ברע"פ 2060/97
וילנצ'יק נ' הפסיכיאטר המחוזי, פ"ד נב (1), 697, מפי כב' הנשיא ברק, לאמור: "
אין לאשפז חולה נפש אשפוז כפוי בבית חולים אם ניתן לטפל בו ולהגן על שלום הציבור באמצעות טיפול מרפאתי כפוי ואין לכפות טיפול אם ניתן להשיגו ללא כפייה, תמיד יש לנקוט את האמצעי המגשים את המטרה הראוייה ושפגיעתו בחולה הנפש היא הקטנה ביותר
" (פסקה 11, בעמ' 709) .
מכל מקום, העדרו של צו לטיפול מרפאתי, אין בו כדי למנוע את חידוש ההליכים בהתקיים התנאים הנקובים בחוק (ראה לעניין זה גם האמור בספרו של י. קדמי,
על סדר הדין בפלילים, חלק שלישי, עמ' 1436-1437).
יישומם של הכללים שנקבעו בפסיקה, והנסיבות שהובאו לעיל, מביאים למסקנה כי אין מקום, כאמור, להוצאת צו מרפאתי כפוי כנגד הנאשם.
אעיר עוד כי אין מקובלת עלי הפרשנות שמבקשת להקנות ב"כ המאשימה להוראת סעיף 15(ד) לחוק, לפיה כל אימת שיתרשם בית המשפט שאין ניבטת מסוכנות מהנאשם שומה עליו ליתן צו כופה מרפאתי. פרשנות מעין זו אינה מתיישבת עם הפסיקה שהובאה לעיל ועם הוראות סעיף 15(א) לחוק ואין מקום למסקנה כי על בית המשפט ליתן צו כופה מרפאתי, כדבר שבשגרה, בשל העדר מסוכנות ואין באמור בסעיף 15(ד) לעיל, כדי לשלול משיקול דעתו של בית המשפט, שלא ליתן צו כופה.
בסיכומם של דברים, ולאור האמור בחוות הדעת הפסיכיאטרית שהוגשה, ת/110, נקבע אפוא כי הנאשם אינו מסוגל במצבו הנוכחי לעמוד לדין וזאת בהתאם לסעיף 15(א) לחוק לטיפול בחולי נפש. על כן, אני מורה גם על הפסקת ההליכים המשפטיים נגד הנאשם, על פי סעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי.