החלטה בתיק פ 7950/06

כתב האישום שהוגש ב- 26.12.06 נגד עמאר מחמוד (להלן: " נאשם 1") ונגד זאבוב איליה (להלן: " נאשם 2") מייחס להם תקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות ואיומים, עבירות לפי סעיף 380+382(א) ו- 192 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: " החוק").

על פי כתב האישום, ב- 15.02.05 היו אהרון בוחבוט (להלן: " המתלונן") והנאשמים עצורים וחלקו תא משותף בבית המעצר המחוזי באבו כביר. 

הנאשמים חשדו שהמתלונן מחזיק בגופו סמים, ולאחר שהמתלונן לא נענה לדרישתם למסור להם הסמים, איים עליו נאשם 1 כשהוא אוחז בסכין ואילץ אותו לשתות שמפו. כמו כן מיוחס לנאשמים שתקפו את המתלונן במכות אגרוף ובאמצעות נעליים וגרמו לו המטומה בעין ימין, סימני חבלה באוזן שמאל, נפיחות ורגישות באף, בלסתות ובחזה.

בהסכמת התביעה מונה, עו"ד ע. יצחקי מהסנגוריה הציבורית לייצג את הנאשם 1 ואת נאשם 2 מייצג עו"ד בר ממשרד עו"ד אבי כהן, גם הוא מהסנגוריה הציבורית.

הנאשמים כפרו באמצעות סנגוריהם, בכל בעובדות כתב האישום שיש בהן לבסס עבירה (עו"ד בר בישיבת יום 30.04.07 ועו"ד יצחקי בישיבת יום 25.06.07). שמיעת ההוכחות נקבע ל - 14.01.08. לישיבה זו התייצבו כל עדי התביעה, נאשם 1 ועו"ד יצחקי ואילו נאשם 2 וסנגורו לא התייצבו. נקבעו מועדים חדשים לשמיעת ההוכחות לתאריכים 7.02.08

ו- 18.02.07 וזאת לבקשת התביעה שרואה את נסיבות העבירה בחומרה יתירה.

ב- 31.01.08 הגיש עו"ד יצחקי בקשה בכתב למחיקת כתב האישום משני טעמים:

1. כתב האישום הוגש על ידי מדור תביעות בחוסר סמכות, שכן עבירת התקיפה הגורמת חבלה ממשית בנסיבות מחמירות המיוחסות לנאשם, בסמכות פרקליטות.
2. להגשת כתב האישום לא קדם שימוע כנדרש בסעיף 60א לחוק סדר הדין הפלילי, [נוסח משולב], תשמ"ב 1982 (להלן: " חסד"פ"). בבקשתו בכתב הפנה הסנגור להצעת החוק ודברי ההסבר הרלוונטיים וכן לאסמכתאות לביסוס טענתו.

התובעת, עו"ד שקים, השיבה בכתב לבקשת הסנגור:

א.     באשר לסמכות טענה שגם הסנגור מסכים כי אם מועד הגשת כתב האישום הוא המועד הקובע לבחינת הסמכות, למדור תביעות יש סמכות בעבירה נשוא הדיון. אני מקבלת בהקשר זה שמועד הגשת כתב האישום הוא הקובע לבחינת הסמכות ולא מועד ביצוע העבירה.

ב.      באשר להפרת זכות השימוע - מתשובת התובעת עולה, שהיא מסכימה לטענה שחובת השימוע לא קוימה בתיק זה. ואף על פי כן ביקשה לדחות הטענה. התובעת הפנתה להחלטה שיצאה מלפני בית משפט זה ב- 28.03.07 בת"פ 2606/06, מדינת ישראל נ' מטביי (להלן: " ההחלטה הקודמת") וביקשה לקבל שלנוכח נסיבותיו המיוחדות של תיק זה ניתן לרפא את הפגם שלא על דרך מחיקת כתב האישום. לטענתה, עו"ד יצחקי, אשר מונה לייצג את האשם כבר ב- 30.04.07, לא רק שלא העלה את הטענה בהזדמנות הראשונה אלא השהה הגשתה עד לימים האחרונים שלפני המועדים הנדחים שנקבעו לשמיעת ההוכחות.

ג.       בעקבות החלטות שיפוטיות קודמות ומאז הגשת כתב האישום בדצמבר 2006, משרדי התביעה הפנימו והטמיעו את החשיבות שבקיום זכות השימוע. התובעת הצהירה וביקשה לקבל שכיום נוהלי העבודה שונו ודרישות הסעיף מיושמות בדקדקנות.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה ושקלתי מכלול הנסיבות הגעתי למסקנות כדלקמן:

1.      בהחלטה הקודמת נדרשתי לחובת התביעה להקפיד על זכויות הנאשם ובכלל וזכותו לקיום שימוע בטרם הגשת כתב אישום בפרט. שם הוריתי על מחיקת כתב האישום בשל הפרת החובה, לאחר שהשתכנעתי שאין נסיבות מיוחדות המצדיקות לסטות מהוראת החוק. ההנמקות מפורטות שם ואין צורך לחזור. ייאמר רק שבפסקה 7 להחלטה הקודמת קבעתי כדלקמן:

" בהעדר נסיבות מיוחדות וכשאין חשש לפגיעה ממשית באינטרס ציבורי, הפרת סעיף 60א תביא לביטול כתב האישום שהוגש תוך הפרת הוראת סעיף 60א לחוק".

ובהמשך בפסקה 8:

" אלא אם כן ישתכנע בית המשפט במקרה ספציפי אחרת, הנחת המוצא היא שאין ל"רפא" את הפגם באמצעות שימוע מאוחר, כשכתב האישום תלוי ועומד בבית המשפט".

2.      מקובל עלי שנכון להיום, בית המשפט העליון לא פסק בשאלה מתי, אם בכלל, ניתן לעשות שימוש בתורת הבטלות היחסית בהקשר לסעיף 60א לחסד"פ והאם יש בקיומו של שימוע בדיעבד ולאחר הגשת כתב האישום לרפא את הפגם שבאי קיומו במועד הקבוע בחוק.