ב-26/09/04 הוגש לבימ"ש זה כתב האישום נגד משה יצחק יליד 20.12.53 (להלן:
"הנאשם") ובו שלושה אישומים. בשלושת האישומים מיוחס לנאשם מעשה מגונה בפומבי. העבירות שבשני האישומים הראשונים בוצעו בשנת 1999 בפני אדם שטרם מלאו לו שש-עשרה שנים. העבירה שבאישום השלישי בוצעה בפברואר 2002.
בפתח דיון העלה עו"ד זוהר ברזילי, סנגורו של הנאשם, טענות מקדמיות, שנדחו על ידי בהחלטה מפורטת מיום 26/06/05 (עמ' 6 לפרוטוקול).
הנאשם כפר בעובדות שבכתב האישום וב-26.10.05 החלה התביעה בהבאת ראיותיה.
במהלך שמיעת עדי התביעה הגיעו באי כוח הצדדים להסדר טיעון. בהתאם להסדר ביקש הנאשם רשות לחזור מכפירתו, כשקיבל אתה ביקשה התביעה לחזור מהאישומים השני והשלישי. הנאשם הודה שבתאריך 5.8.99 בשעות הערב, ברח' איינשטיין בתל-אביב חשף את אבר מינו בפני שתי קטינות וזאת לצורך גירוי, סיפוק או ביזוי מיני, כמפורט באישום הראשון.
על פי ההסדר נמנעתי באותו מעמד מהרשעת הנאשם, ובהסכמת התביעה הזמנתי בעניינו תסקיר משירות המבחן למבוגרים.
התביעה, שכאמור לא התנגדה להזמנת התסקיר, הודיעה שתהיה מוכנה להסכים לאי הרשעת הנאשם, במידה והתסקיר ימליץ על העמדת הנאשם בפיקוח (עמ' 44). הנאשם התחייב לשתף פעולה עם שירות המבחן.
התסקירים:
עובר לדיון הנדחה הונח על שולחני תסקיר נושא תאריך 26/02/06. התסקיר התייחס, כמקובל, לנסיבותיו האישיות של הנאשם, תפיסת עולמו, האופן בו הוא רואה את עצמו, ואת התייחסותו למצבו האישי והמשפטי. שירות המבחן לא המליץ על טיפול לנוכח התרשמותו, שהנאשם מתקשה לשתף פעולה בנושאים הקשורים לעבירה שבה הודה. בדיון שבפני טענה קצינת המבחן, שהנאשם הביע התנגדות לטיפול ולא שיתף פעולה (עמ' 47 לפרוטוקול). משכך, עמדה התובעת על הרשעתו. הסנגור התנגד להרשעה בגין עבירה לא חמורה, שהיא בגדר "מקרה נקודה", אשר בוצעה לפני שנים רבות. לדעתו, הנתונים בהצטברם יחד מצדיקים אי הרשעת הנאשם שתפגע בו מאוד. מכיוון שהנאשם חזר והצהיר על נכונותו לשתף פעולה עם השירות (עמ' 47-48), ניתנה לו הזדמנות נוספת. השירות התבקש להכין תסקיר משלים, והדיון נדחה ליום 20/06/06.
בתסקיר המשלים חזר השרות על התייחסות לאישיותו הסגורה של הנאשם, ששרת שנים רבות בצבא קבע. הנאשם סובל מדימוי עצמי נמוך שהדרדר במיוחד לאחר שחרורו מצה"ל. לדעת שירות המבחן, הנאשם מתקשה לעמוד על הרקע שהביאו לבצע את העבירה, ולא יכול היה להביע דעה באשר לסיכון עתידי. שירות המבחן לא התרשם שהרשעה תיפגע פגיעה קונקרטית בתפקודו התעסוקתי של הנאשם. גם הפעם השרות לא המליץ על אי הרשעה.
עמדת התביעה
התובעת, עו"ד בר-און, חזרה על עמדתה, שיש להרשיע את הנאשם והגישה את במ/1 - רישום קודם, לפיו בשנת 2002 עמד הנאשם לדין, וחויב בביצוע 100 שעות שירות לתועלת הציבור בגין הטרדת עד באמצעות מתקן בזק, וזאת מבלי שהורשע בדינו. לגישתה, ביצוע מעשה מגונה פומבי בפני קטינה הוא מעשה חמור המחייב תגובה שיפוטית, שיהיה בה להרתיע את הנאשם ועבריינים אחרים כמותו. התובעת נדרשה לתסקירים, וטענה שהאמור בהם מבסס חשש שהנאשם עלול לחזור ולבצע עבירות דומות. היא ביקשה להרשיע את הנאשם ולהטיל עליו מאסר על תנאי וקנס, ובנוסף להפנותו לטיפול.
עמדת הסנגור
הסנגור לא הסכים עם התביעה, ואף מצא להדגיש שעמדתה שערורייתית. הוא ציין את עברו הנקי של הנאשם, ואת תרומתו הרבה לכלל אזרחי המדינה בשירותו הממושך והמוצלח בשירות קבע. הוא הגיש לתיק בית המשפט מקבץ של תעודות הערכה רבות ותיעוד נוסף ממנו משתקפים נתוניו החיוביים של הנאשם, ששימשו אותו במהלך עשרות שנות שירותו הצבאי. הסנגור הדגיש, שהעבירה היא אירוע בודד ונקודתי שאירע לפני כ-7 שנים, וביקש להתעלם מטענות סותרות שהעלתה התובעת בהקשר זה. הוא הפנה לאישור שחתמה עליו הרופאה ד"ר כהן, שטיפלה בנאשם באופן פרטי בתקופה הרלבנטית, בשנת 1999. לדעת הסנגור, הנאשם עומד בקריטריונים שנקבעו בפסיקה המצדיקים אי הרשעה, תוך שהוא מדגיש את השיהוי הרב בהגשת כתב אישום, ואת משקלה לקולא של הודאת הנאשם באישום הראשון, כמו גם את חזרתה של התביעה משאר העבירות שיוחסו לו מלכתחילה. לטענתו, אין בפני ביהמ"ש שום ראיות המוכיחות שלמתלוננת נגרמה טראומה כלשהי, והוא ביקש מביהמ"ש לשעות לתחינת הנאשם שלא להרשיעו, בין היתר, על מנת שלא ייפגעו עוד יותר דימויו העצמי, יחסיו עם אשתו וסיכוייו להמשיך בעבודתו כעובד קבלן שמבצע פרוייקטים עבור חברת החשמל.
קצינת המבחןהצהירה שהוצע לנאשם טיפול מתאים אך הוא שלל בעייתיות. לדעתה המקצועית, הנאשם זקוק לטיפול, והוסיפה שאי הרשעה בנסיבות אלה תהא בבחינת מסר לא נכון.
לאחר ששמעתי הטיעונים, ועיינתי בתסקירים וברישום הקודם, בקורות חייו של הנאשם ובמכלול החומר האישי שהוגש בפני, הגעתי למסקנות כדלקמן:
ככלל:
1. מקובלת עלי טענת התביעה, שככלל מחויב בית המשפט להרשיע את מי שהודה בביצוע עבירה פלילית או שאשמתו הוכחה כנדרש. זוהי התוצאה הנגזרת ממהות ההליך, שעיקרו אכיפת חוק שוויוני. בהרשעה מביאה החברה סלידה ממעשה העבירה שביצע הנאשם, ומקווה להשיג הרתעה אישית וכללית.
2. על אף האמור לעיל, הסמיך המחוקק את ביהמ"ש בסעיף 192 א' לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח חדש) תשמ"ב - 1982, לסיים ההליך הפלילי ללא הרשעה. בהקשר זה גיבשה הפסיקה הלכה לפיה, תוצאה של ביטול הרשעה או הימנעות ממנה, הינה חריג וביהמ"ש מגיע אליה
רקבמקרים בהם השתכנע שהנזק שיגרם לנאשם, באם יורשע, גדול מאוד, ובלתי מידתי בהשוואה לנזק שיגרם לציבור אם ההליך יסתיים ללא הרשעה.
3. כב' השופט י.קדמי בספרו "על סדר הדין בפלילי"חלק שני מהדורה משולבת מעודכנת, תשס"ד - 2003, עמ' 1105 אומר, שהשימוש בסמכות יעשה במקרים בהם הרשעת הנאשם היא בגדר "מכת מוות" מבחינתו.
4. הקריטריונים שעל בית המשפט לקחתם בחשבון בעת שקילת בקשת נאשם שלא להרשיעו נקבעו בפסיקה שיצאה מלפני בית המשפט העליון, ראו בין השאר: ר"ע 432/85 רומנו נ' מדינת ישראלתק-על כרך 85 (3) תשמ"ה-תשמ"ו 1985 עמ' 737, ע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראלתק-על כרך 97 (3), תשנ"ז-תשנ"ח, ע"פ 2669/00 מדינת ישראל נ' פלוני,פ"ד נד (3), עמ' 685 בעמ' 689 וע"פ 8903/05, פלוני נ' מדינת ישראל,(פורסם במאגר המשפטים נבו). מהפסיקה עולה במקובץ, שעל ביהמ"ש להתחשב במהות העבירה, חומרתה וחומרת נסיבות ביצועה, תפקודו הכללי של הנאשם עד למעשה העבירה ומאז ועד לדיון המשפטי והחלטה הסופית, את הנזק לקורבן הספציפי ולכלל הציבור.
