ב"כ הנאשמים העלה טענות מקדמיות, במסגרת סעיף 149 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982.
הטענות נגעו לאמור בסעיף 5 לכתב האישום, ממנו עולה לכאורה, כי נספח א' לו, מפרט את כל המקרים שבהם, על פי הנטען, קיבלו הנאשמים במרמה, כספים מתע"ש, עבור נסיעות שלא בוצעו בפועל, ועל כן הביטוי "לרבות" המופיע בו, המרמז לכאורה, על קיומם של מקרים נוספים, סתום ואינו ברור, שהרי ממילא נספח א', אמור לכלול את כל המקרים הרלבנטיים ואם קיימים מקרים נוספים ממילא לא נמסר חומר חקירה לגביהם, לידי הסנגוריה.
כן נטען, כי סעיף 4 לכתב האישום הינו כללי ואינו נוקב בתאריכים ויש בכך כדי להקשות על הגנת הנאשמים.
נוכח טענות אלו, ראתה לנכון המאשימה, לפרט באשר לסעיפים 4 ו-5 שלעיל, כאשר הפרוט האמור הוסיף, כי הנאשמים קיבלו כספים במרמה, מתע"ש, במהלך תקופה של כשנה וחצי, סכומים שאינם ידועים לתביעה וכי בין היתר, הנאשמים קיבלו במרמה, בחודש יוני 2001, בלבד, 1,255 ש"ח, כך על פי הטבלה המצורפת והמסומנת נספח א'. כן הוסיפה התביעה, והבהירה כי היקף המרמה הנטען חורג מעבר לנספח א', וזאת לאור דבריו של עד תביעה מרכזי - אבי גליקסר, (סעיף 2 לעובדות כתב האישום), שדבריו מצויים בחומר הראיות שנמסר לסנגור.
הסנגוריה אינה מסתפקת בתגובה זו, ועומדת על זכותה לקבל פרוט, לגבי כל מעשי המרמה הקונקרטיים, המיוחסים לנאשמים.
התביעה נסמכת על עדות מרכזית, לטענתה, שיש בה כדי להבהיר כי הסכומים הנקובים בנספח א' לכתב האישום, שבהם יכלה לנקוב, נוכח הראיות שנאספו, אינם הסכומים כולם והיקף המרמה הנטען, חורג מעבר להם, מתוך הסתמכות על דברי עדותו של העד האמור, המוסר בדבר שיטה בה בוצעו העבירות, כפי שפורטו הדברים בכתב האישום, כאשר נבצר ממנה לציין סכומים נוכח זאת שאלו צויינו, אך כאשר בוצע "מעקב בזמן אמת" ואותרו הנסיעות הספציפיות, אך בסוף התקופה עליה דיבר העד גליקסר.
על כן, בנסיבות אלו, כשיש לכאורה, לטענת התביעה, עד היודע לפרט ארועים נוספים, המצביעים על שיטה לכאורה, ניתן להותיר את כתב האישום בנוסחו, כשאליו נוספו ההבהרות האמורות מטעם המאשימה, והדבר מאפשר לנאשמים לערוך את הגנתם בהתאם ואין בכך, נוכח העדות הצפויה, כדי לקפח מהגנת הנאשמים, כנטען, משלא ניתן לדרוש מהתביעה פרוט מעבר שיש בידיה, שיהיה בו כדי לנקוב גם בסכומים, כמבוקש על ידי הסנגור (ראה 3275/93, פלוני נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 94 (3) 271).
אשר לסעיף 8 לכתב האישום, הובהר מטעם המאשימה, כי הנספח מתייחס אף הוא לניסיון לקבל במרמה את הסכומים הנקובים בו.
טענה נוספת שהועלתה נוגעת לכך, שמדובר בסכומי כסף נמוכים, כפי שנטען לגביהם כי הנאשמים קיבלו אותם במרמה, כל זאת, כאשר הנאשמים ביצעו עבודות הסעה עבור תע"ש במליוני שקלים ומדובר באיפוא, בהיקף מרמה נטען, כה מצומצם, מבחינת הכספים הנקובים, שראוי היה שלא להעמיד בגינו את הנאשמים לדין, שיש בכך להביאם למתח נפשי רב ולחרדות, מפני הצפוי להם והכל כשמדובר בעבירות מלפני כ-4 שנים.
לעניין זה, יש לחזור ולציין כי היקפה הכספי של המרמה, לטענת המאשימה, חורג, במידה משמעותית, מעבר לסכומים שננקבו בכתב האישום, הכל כשמדובר בעבירות שהמאשימה מדגישה את חומרתן, משמדובר במתן שוחד ומרמה, כשנאשמת 1 יוחסו גם, בנוסף לעבירות הללו, גם עבירות של שיבוש מהלכי משפט והדחה בחקירה (אישום שני).
ההגנה מציינת, כי מעשה שוחד מתבטא אך בשני זוגות נעליים, כאשר עולה חשד כי הגשת כתב האישום נעשתה, על פי עיתוי הגשתו, מתוך רצון לתמוך במדינה המתדיינת עם הנאשמים בתביעה האזרחית, ונועד לחזק את המדינה בהליכים האזרחיים, זאת כאשר כתב האישום הוגש גם בסמוך להעדתו של עד מרכזי, במסגרת התביעה האזרחית.
הטענה בדבר הגשת האישום, אך בסמוך להליך המתנהל בתביעה האזרחית, כמעשה מכוון, אין בה כדי לשלול מכתב האישום המפרט, כאמור, את ביצוע העבירות, בעניינם של הנאשמים ואין באפשרותי להידרש לקביעת מסקנות באשר לטענת העיתוי בהגשת כתב האישום, כפי שגורסת ההגנה, כאשר התביעה הבהירה, כי היא מוצאת מימד של חומרה בעצם המעילה באמון, הנובע ממעשי הנאשמים, כפי שהינם מיוחסים להם, ואין בשלב דברים זה מקום לקבוע מסמרות באשר להיקף המרמה הנטען, טרם שמיעת הראיות.
טענות נוספות שעלו באשר לחלות ההגנה מן הצדק ושיהוי בהכנת כתב האישום, אף דינן להידחות.
התביעה הבהירה בהקשר זה כי חומר הראיות הרב בהיקפו בתיק, הצריך בדיקה מקיפה, בכל הנוגע לנאשמים, ומכל מקום, בענייננו, אין לומר כי פרק הזמן הניכר, שעבר מאז ביצוע העבירות ועד הגשת כתב אישום, יש בו כדי לשמש די לביסוס הטענה, כי יש להחיל את ההגנה מן הצדק על מקרה זה, זאת גם מתוך שנתתי דעתי להיקף החקירה שנדרש, כפי שפורט, בפרשה זו.
אין לי לחזור ולהביא מדברי ביהמ"ש העליון בע"פ 2910/94, יפת ואח' נ' מדינת ישראל, פד"י נ/2, 221, כי הגנה מן הצדק תוענק: "מקום שמדובר בהתנהגות בלתי נסבלת של הרשות, התנהגות שערורייתית שיש בה משום רדיפה והתעמרות בנאשם".
אין כך הם פני הדברים בענייננו, ופרק הזמן שחלף, אין בו לשמש בסיס לטענה כי הנאשמים אינם מסוגלים לנהל את הגנתם כיאות, כאשר חלוף הזמן במקרה זה, עשוי לשמש לזכותם של הנאשמים, הכל במידה וימצאו חייבים בדין, אך לא כנימוק שיש בו די לזיכויים בפתח המשפט (בג"צ גנור ואח' נ' היועמ"ש ואח', פד"י נ/4, 1, 18).
מכל מקום, ההגנה מן הצדק לא נועדה לייצור תקופת התיישנות קצרה מזו הקבועה בחוק, והדברים נכונים ביחס לעובדות כתב האישום שבפני (ראה ע"פ (תא) 710/31/99, מדינת ישראל נ' אפרים שטינהולץ, תקדין מחוזי 2000 (2) 1300).
על כן, דינן של הטענות שהועלו להידחות ועל הנאשמים להמציא תגובתם לכתב האישום.
ניתנה היום, ב' באדר ב, התשס"ה (16 במרץ 2005), במעמד ב"כ הצדדים והנאשמים והודעה בפומבי
.
