מונחת בפני בקשת המבקש כי אפסול עצמי מלהמשיך לישב בדינו במסגרת תיק זה. העילה לבקשת הפסילה נעוצה בדברים שהשמיע התובע במהלך טיעון מהם הובא לידיעת בית המשפט, כי בעבר נרשם נגדו דו"ח תנועה בגין נהיגה ברכב ללא רישיון.
להבהרת הדברים ופישוטם תובאנה בתמצית העובדות הרלבנטיות.
המבקש הובא בפלילים יחד עם אחר- שפיק אבו סביח (להלן: "נאשם 2") בעבירות של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו והסעה שלא כחוק, ובנוסף, לבדו, בעבירות של נהיגה ללא ביטוח וללא רישיון בר תוקף. בקשת הפסילה סבה סביב העבירה האחרונה.
אליבא דעובדותיו, ביום 11.1.02, הבחין שוטר ברכב פורד טרנזיט (להלן: "הרכב") נוסע בפראות ברחוב אידלסון בת"א, והורה לו לעצור. בתגובה, עשו הנאשמים, על פי הנטען, מעשה שתכליתו להכשיל את השוטר במילוי תפקידו בכך שהתחלפו במקומותיהם, באופן שהמבקש, שנהג ברכב, עבר למושב הנוסע, ונאשם 2 התיישב במושב הנהג תחתיו. בעת נהיגת הרכב, על פי גרסת התביעה, לא היה למבקש רישיון נהיגה בר-תוקף ולא ביטוח.
שני הנאשמים כפרו במיוחס להם וניהלו הוכחות. לקראת סיומן, נסמך על כפירת נאשם 2 בנהיגת הרכב, עתר בא כוחו לבית המשפט ליתן צו המורה למשרד הרישוי להציג את פלט הדו"חות בהתייחס לרכב הקונקרטי, בטענה שהינו חיוני ומהותי להגנתו ועשוי לסייע לגילוי האמת. סנגורו של המבקש התנגד לבקשה.
הבקשה לא נעתרה כפי הצגתה, אך הוריתי לתביעה לאתר את פלט הדו"חות ביחס לרכב הספציפי (להלן: "פלט הדו"חות") כדי שיועמד לרשות סנגורו של נאשם 2, על מנת שיחליט כיצד לנהוג בו.
בפתח הישיבה שנקבעה לסיום ההוכחות הודיעוני ב"כ הצדדים על קיומו של הסדר טעון עם נאשם 2, במסגרתו תוקן כתב האישום. נאשם 2 חזר בו מכפירתו, הורשע בהתאם להודאתו ודינו נגזר.
עם סיום פרשת ההגנה בעניינו של המבקש, עתר ב"כ התביעה לבית המשפט לעשות שימוש בסמכותו בהתאם לסעיף 165 לחוק סדר הדין הפלילי (נ.מ.), תשמ"ב- 1982, ולהתיר לו להגיש את פלט הדו"חות כראיה לסתור טענות העולות מראיות ההגנה. במסגרת נימוקיו הסביר, כי הפלט כולל רישום דו"ח למבקש בגין נהיגה ללא רישיון. חשיפת עובדה זו בפני בית המשפט, ובעיקר השלכתה על העבירה של נהיגה ללא רישיון המיוחסת לו, היא העומדת ביסוד בקשת הפסילה, מפאת החשש להשפעת נתון זה על יכולת בית המשפט לדונו באובייקטיביות הדרושה.
ותחילה להלכה
הלכה ידועה ומיוסדת היא - עליה חזר בית המשפט העליון בשורה של פסקי דין - ולפיה רק כאשר העובדות יוצרות אפשרות ממשית למשוא פנים, או דעה קדומה, יש מקום לפסילת שופט.
המבחן העיקרי לפסילתו של שופט מטעמים אלה, הינו קיומן של נסיבות
"שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט", כפי שגובש על ידי כב' הנשיא אגרנט בב"ש 48/75 דוד נ' מדינת ישראל, פדי כט (2) 375. "
משמעות המבחן" קבע בית המשפט, "
הינה
כי מן הנסיבות החיצוניות הכרחי להתרשם שקיימת אפשרות מאוד מסתברת, שאכן נבצר מהשופט לשפוט את דינם של בעלי הדין באובייקטיביות הדרושה" (שם בע"מ 381 לפסה"ד)
.
כב' הנשיא שמגר חידד את משמעות המושג "משוא פנים" והעמידו על מבחן המבוסס על אמות מידה אובייקטיביות:
"הכלל בדבר האפשרות הממשית של משוא פנים, כפי שגובש בב"ש 48/75 הנ"ל, אינו מושתת על מראית פני הדברים בעיני בעל הדין או הציבור, אלא על הערכה אובייקטיבית של בית המשפט לגבי יכולתו של השופט לדון בעניין ללא משוא פנים" (ע.פ. 76/87, 732/86 חלווה נגד מדינת ישראל פדי מא' (1) 412 בעמוד 415 לפסה"ד).
בהתייחס לנושא הספציפי, עליו נסבה הבקשה בפניי, יש לזכור מהו טיבו של המידע שהובא לידיעת בית המשפט- קיומו של דו"ח תנועה נגד המבקש. משמע, המדובר למעשה בכתב אישום ואפילו לא בהרשעה פלילית. בעניין זה, בדומה לגילוי עברו הפלילי של נאשם, נוהגת אותה הלכה הגורסת, כי עצם חשיפתו של שופט למידע זה אינה משמשת עילה לפסלות. במאמרו "על פסלות שופט -בעקבות ידיד תרתי משמע" גבורות לשמעון אגרנט, תשמ"ז 87, קבע הנשיא שמגר את הדברים הבאים:
"לא כל מידע על עברו של הנאשם או מתדיין, ולא כל אמירה המגלה מידע כלשהו על הרשעה קודמת צריכים להביא לפסילתו של שופט" .
הפסיקה הלכה לאורו של כלל זה בקובעה, כי העובדה ששופט עיין בהרשעות קודמות של נאשם, אין בה בדרך כלל כדי לשמש עילה לפסילתו. מקל וחומר אתה למד שאותו כלל חל לגבי גילוי קיומו של כתב אישום באותה עבירה בה עומד הנאשם לדין.
שורה ארוכה של פסקי דין מדגימה את יישום ההלכה.
בע"פ 3914/97 (לוסקי נ' מדינת ישראל) נקבע, כי העובדה ששופט הרשיע בעבר את הנאשם העומד בפניו לדין, אינן עילה לפסילה.
במקרה אחר נדחה ערעור נגד שופט שלא פסל עצמו למרות שהוגש לו תיק מסמכים, הכולל חמישה פס"ד מלאים בהם הורשע הנאשם וכן גז"ד וערעורים על פסק הדין (ע"פ 3969/00 איתמר בן גביר נ' מדינת ישראל).
מקרה נוסף בו נקבע שאין בחשיפת עבר פלילי כדי לשמש עילה לפסילת שופט, למרות שבתיק שהונח בפניו היה פרוטוקול בו הופיעו הרשעות קודמות של הנאשם, הינו ע"פ 5662/91 מאיר נ' מדינת ישראל:
"הבהרנו לא אחת, שאין הצדקה לכך שכל קטע או שמץ של מידע לגבי הנאשם המגיע מסיבה כלשהי לידיעת השופט יפסול אותו על אתר מהמשך הדיון".
ובאופן קונקרטי. במקרה דומה לענייננו נקבע, כי
גם כאשר נודע לשופט דן תוכנו של כתב אישום הכרוך בנשוא הדיון שבפניו, לא נפסל השופט מלהמשיך לדון בתיק. בדחותו את בקשת הפסילה קבע כב' הנשיא שמגר "
העובדה, כי לשופט נודע על תוכנו של כתב האישום בתיק אחר, הכרוך בנושא הדיון, אינה יכולה לפסול את השופט בנסיבות שלפנינו. אין אפשרות ליצור סודיות ומידור בתוך כותלי אותו בית המשפט, באופן ששופט לא ידע אלא מה שמתברר בפני. ואפ נבטל את האישום בשל כול ידיעה מקרית, כאמור לעיל, לא ייתמו פסילות בשל חששות אקדמיים, שאין בהם ממשות" (ע"פ 793/83 אברהם בן שלמה אדרי נגד מדינת ישראל). ובמקרה אחר, בו הובאו לידיעת בית המשפט עבירות שהתיישנו, דחה בית המשפט המחוזי את טענת הפסלות, בקובעו:
"כפי שבית המשפט מתעלם ממידע המגיע אליו במהלך דיון על עברו של הנאשם, ואין בכך, בדרך כלל, עילת פסלות, כך מתעלם בית המשפט ממידע שהגיע אליו בדבר עבירות שביצע נאשם, והן אינן חלק מכתב האישום, בין משום שהתיישנו לבין מסיבה אחרת" (ת"פ (חיפה)309/98 פלוני נגד מדינת ישראל).
להשלמת הדברים יש לומר, כי כדי לפסול שופט צריכה להתגבש המסקנה כי:
"המשקל המצטבר של הנסיבות הוא כזה, ששופט סביר, לא יוכל, לדעת הערכאה השיפוטית, לשחרר עצמו מהשפעתו עליו של המידע שהגיע אליו, וכי אין להניח ששופט יוכל לגבור על התרשמות האמורה אותה ספג" (שמגר "על פסלות שופט - בעקבות ידי תרתי משמע" גבירות לשמעון אגרנט 87 118 התשמ"ז).