ההליך
1. נגד הנאשם הוגש כתב אישום, המייחס לו עבירות של ניסיון לאינוס, מעשה מגונה בכוח ושוד בנסיבות מחמירות.
על-פי האמור בכתב האישום, המתלוננת, צליינית מהאי סנט לואציה, ביקרה בעיר העתיקה, שם פגשה את הנאשם, שהציג עצמו בפניה כמדריך תיירים. הנאשם הוביל את המתלוננת לטיילת חומות ירושלים, בטענת שווא שהוא לוקח אותה להר הזיתים, שם יש כנסיה גדולה של ישו נושא צלב. בהגיעם לטיילת תקף הנאשם במכות את המתלוננת, ביקש ממנה לגעת באיבר מינו ואף ניסה להחדיר את איבר מינו לאיבר מינה. כתוצאה ממעשיו של הנאשם נגרמו למתלוננת חבלות ברגלה ובראשה. בנוסף, נטל הנאשם את ארנקה של המתלוננת, שהיו בו 200$ ו-100 ש"ח.
2. מאחר שהמתלוננת עמדה לעזוב את הארץ, קיבלנו את בקשת המאשימה והורינו על גביית עדות מוקדמת ממנה. במועד גביית עדותה ייצג את הנאשם עו"ד פרחאת, אשר חקר אותה חקירה נגדית ביום 23.3.06. בישיבה זו לא ביקש עו"ד פרחאת להגיש את הודעותיה של המתלוננת במשטרה.
3. בישיבה שנקבעה למתן תשובה לכתב האישום, ביום 14.5.06, התייצב לדיון עו"ד בלום, שהחליףבייצוג הנאשם את עו"ד פרחאת. בתום תשובתו לאמור בכתב האישום ביקש עו"ד בלום להגיש את הודעות המתלוננת במשטרה. באותו היום הוצאנו מתחת ידינו החלטה, לפיה על עו"ד בלום להגיש בקשה מנומקת תוך 7 ימים. הבקשה הוגשה ביום 22.5.06.
4. בבקשה נאמר כי המתלוננת מסרה גרסאות שונות במשטרה על האירוע מושא כתב האישום, שיש בהן כדי לפגוע באופן קיצוני במהימנותה. הבקשה לקבלת ההודעות במשטרה אינה כדי שיבואו תחת עדותה בבית המשפט, אלא כדי להראות שהמתלוננת מסרה אמרות אחרות, הפוגמות במהימנותה באופן קיצוני. גרסאותיה של המתלוננת במשטרה הן כה שונות, שלא היה טעם לבקש ממנה להסביר את הסתירות ביניהן, כי לא יכול להיות לכך הסבר.
5. ב"כ המאשימה, עו"ד פדן, ביקש לדחות את הבקשה הן מהטעם שהמועד להגשתה הוא בשלב שבו תיפרס פרשת ההגנה והן מפני שבידי עו"ד פרחאת, הסנגור דאז, היו שלוש ההודעות שמסרה המתלוננת במשטרה. הסנגור דאז לא טען, כי לא היה סיפק בידו לקרוא את ההודעות, או שברצונו להשלים את החקירה הנגדית במועד נוסף. להבדלים בגרסאות של המתלוננת, ניתן להביא הסברים שונים, אך על מנת שצד ייהנה מ"פירות" הסתירות העולות מהגרסאות, יש להגיש את הודעות החוץ כראייה ולתת לעד הזדמנות להסביר את הסתירות שבגרסאותיו, רק אז יש בידי בית המשפט את הכלים לקבוע אם אכן מדובר בסתירות אמיתיות או מדומות. במקרה זה לא יוכל הסנגור לטעון טענות על סתירות כביכול בין ההודעות שמסרה המתלוננת במשטרה לבין עדותה בין כתלי בית המשפט, שכן הודעות אלו לא הוצגו בפניה ולכן גם לא יכלה לתת הסבר לשוני בגרסאות. מטרת הבקשה היא להגיש את ההודעות על מנת שלאחר מכן תוגש בקשה להחזירה לדוכן העדים כדי לעמתה עם "הסתירות הרבות והמהותיות", כטענת הסנגור, מתוך ידיעה כי החזרתה לדוכן העדים אינה מעשית.
עוד יצוין, שדווקא עו"ד פדן, בהסכמת עו"ד פרחאת, שאל את המתלוננת בחקירתה החוזרת על הסתירה בין הגרסאות שמסרה במשטרה, ולאחר שהשיבה על כך לא ביקש הסנגור לחקור אותה נוספות בעניין זה.
דיון
6. אין חדש תחת השמש. חיזיון נפרץ במקומותינו שחילופי סנגורים מביא בכנפיו גם טענות חדשות שהסנגור הקודם לא טען, בדרך כלל, משום שבחר בקו הגנה אחר. עמד על כך השופט מצא בבש"פ 3031/04
יושבייב נ' מדינת ישראל, תק-על
2004(2) 86 (2004) באומרו כהאי לישנא:
"...בשנים האחרונות משתרשת תופעה מתרחבת והולכת, שפרקליטי נאשמים הטוענים בערר, או בערעור, אינם מהססים להטיל דופי בשיקול-דעתם המקצועי של פרקליטים שטענו לאותם נאשמים לפני הערכאה הראשונה. הטענה בדבר 'כשל בייצוג', שבעבר הלא רחוק נחשבה לטענה נדירה ויוצאת דופן, הפכה לטענה שגורה ושכיחה, שברוב המקרים אין בה יותר מאשר ניסיון לחפות על היעדר נימוקים ראויים לשמם לתקיפת ההחלטה השיפוטית העומדת לביקורת. מן הראוי להבהיר שככלל מצופה מסניגור, המקבל על עצמו לייצג נאשם בערר או בערעור, להתאים עצמו לעמדה הסניגוריאלית שנקט פרקליטו של הנאשם לפני הערכאה הראשונה. חריגה מן הכלל הזה עשויה להיות מותרת רק בהתקיים נסיבות חריגות ויוצאות דופן, ועליה להתבסס על נימוקים כבדי משקל. אם לא אלה הם פני הדברים, כי אז הטלת דופי בשיקוליו של עורך-הדין אשר ייצג את הנאשם במסגרת שלב קודם של אותו הליך משפטי, ראויה בעיניי להיחשב כחריגה מכללי ההתנהגות המחייבים עורכי-דין ביחסיהם זה כלפי זה. שמא תיתן לשכת עורכי הדין את דעתה לנושא".
אמנם עו"ד בלום לא הטיל דופי במפורש בעו"ד פרחאת או בקו ההגנה שנקט, אך למקרא טיעוניו ברור, בלשון המעטה, כי הוא מותח ביקורת על דרך התנהלותו של עו"ד פרחאת, שלא חקר את המתלוננת על הסתירות העולות, לכאורה, מהודעותיה השונות (ראו גם, ע"פ 1057/96
אמסלו נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(5) 160, בעמ'
165-166 (1998); ע"פ 5731/91
איבגניה סוקולובסקיה נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(1) 1, בעמ' 7-8 (1993).
7. לגופו של עניין, לא ניתן להגיש את הודעותיה של המתלוננת, בלי שהעדה נחקרה עליהן ונתנה על כך הסברים (יעקב קדמי,
על הראיות בפלילים, כרך ג', עמוד 1700 (תשס"ד-2003); ראו גם, לעניין זה ע"פ 10830/02
מדינת ישראל נ' פלוני, תק-על 2004(1) 3581 (2004), סעיף 7 לפסק דינו של השופט גרוניס; ע"פ 5612/92
מדינת ישראל נ' אופיר בארי, פ"ד מח(1) 302, בעמ' 327 (1993)). גם פסק הדין, אשר עו"ד בלום צירף בתמיכה לטענותיו, אינו יכול לסייע לו, שכן המדובר היה בהגשת קלטת במהלך חקירה חוזרת, באופן שאיפשר לעד להתייחס לתוכנה ולהגיב עליה.
הודעה של עד מחוץ לכותלי בית המשפט אינה ראיה, כשלעצמה. מטרתה לפגום בעדות העד ולשלול מתן משקל לעדותו. עמד על כך הנשיא שמגר בע"א 488/83
בן ציון צנעני נ' מאיר אגמון, פ"ד לח(4) 141, בעמוד 148 (1984):
"הודעה כאמור, המוצגת בשלב זה של הדיונים [בפני ערכאת הערעור], אין בה כדי לסייע בידינו, שהרי הודעה זו אינה ראיה בפני עצמה, אלא כל ייעודה, אם תוגש, לשמש חומר, שעל יסודו תתנהל חקירת העד כדי לקעקע את אמינותו. בלעדי חקירה ובלא מתן אפשרות לנחקר להתייחס אל האמור בה אין בהודעה מאומה שיהיה בו כדי לאפשר שינוי כלשהו בממצאיו של בית המשפט, ששמע את העדים, לרבות את חקירתם הנגדית. אין על-כן טעם בקבלת ההודעה, אלא אם כן נראה מקום והצדקה להחזרת הדיון לבית המשפט קמא".
8. לאור האמור, אין מקום לקבל את הודעותיה של המתלוננת, שכן בהעדר התייחסות מצידה לסתירות האמיתיות או המדומות באמרות שמסרה למשטרה, לא ניתן להגיש את ההודעות האמורות, עת כל המטרה בהגשתן לבית המשפט היא לפגום במשקל עדותה בבית המשפט.
9. איננו יודעים מה היה קו ההגנה של עו"ד פרחאת בעת שחקר את המתלוננת, ומדוע נמנע מלחקור את המתלוננת על הודעותיה, למרות שעו"ד פדן פתח במצווה. מכל מקום, אין עו"ד בלום טוען כי העדר חקירה על ההודעות שמסרה המתלוננת פגע קשות בהגנת הנאשם. במלים אחרות, לכל אחד מהסנגורים יש קו הגנה שונה, אך אין טענה כי קו ההגנה של הסנגור הקודם גרם עיוות דין לנאשם. יש לזכור בהקשר זה, כי סעיף 57 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, מורנו כי סתירות בעדותו של עד, אין בהן, כשלעצמן, כדי למנוע את בית המשפט מקביעת עובדות שלגביהן חלו הסתירות (קדמי,
שם, עמודים 1608-1620).
