פ
בית משפט השלום תל אביב-יפו
|
6942-03
15/06/2005
|
בפני השופט:
דיסקין מרים
|
| - נגד - |
התובע:
מדור תביעות פלילי ת"א
|
הנתבע:
אריאל בן נהרי
עו"ד אורנה סבן
|
| החלטה |
ב"כ הנאשם:
פניתי לחברי בפעם הקודמת ושאלתי אותו מה תהיה העמדה שלו אם הנאשם כן ילך לטיפול אצל קצינת מבחן והוא הסכים לאפשרות הזאת. אני פונה לכבודה כדי כן לנצל את האפשרות ה זאת והוא יפנה לקצינת המבחן וייקח את הטיפול בפועל על מנת שעמדת התביעה תבוא לקראתו.
הנאשם:
אני מסכים לעמוד במבחן.
החלטה
איני רואה מקום לקבלת תסקיר נוסף, גזר הדין יינתן היום.
ניתנה היום ח' בסיון, תשס"ה (15 ביוני 2005) במעמד הצדדים.
גזר דין
בעיצומן של הוכחות הגיעו הצדדים להסדר טעון דיוני, מכוחו תוקן כתב האישום. הנאשם חזר בו מכפירתו והודה בביצוע התפרצות ביחד עם אחר, ביום 14.4.04, לישיבה בבני ברק וגניבת כ-390 ש"ח, ובהחזקת כמות מזערית של סם מסוכן מסוג חשיש לצריכתו העצמית, והורשע בעבירות הנגזרות ממעשים אלה.
הסדר הטיעון לא כלל הסכמה על העונש, אך מכוחו נתבקש תסקיר אודות הנאשם. במסגרתו, נדרש שרות המבחן, בין היתר, לשאלה העומדת היום במרכז הדיון - האם יש הצדקה, בהיבט של שיקום הנאשם, להאריך המאסר על תנאי בר הפעלה התלוי ועומד כנגדו, או שמא נגזר להפעילו?
התמונה המצטיירת מהתסקירים מורכבת ואינה חד משמעית. לצד נתונים המלמדים על שיקום עצמי ושינוי חיובי קיימים גם ספקנות וסימני שאלה.
המדובר, מוסכם על הכול, בנאשם, שחרף גילו - בשנות העשרים לחייו - צבר לחובתו עבר פלילי כבד מתוקף רישום ללא הרשעה וחמש הרשעות קודמות במגוון עבירות, ובכלל זה בעבירות רכוש. בעבר היה הנאשם שקוע עד צוואר בפעילות פלילית, וניהל אורח חייו בעל דפוסים עברייניים מובהקים. התנהלות זו הקרינה בשנים קודמות 1998 עד 2002, גם על טיב הקשר הבעייתי עם שירות המבחן, שהתאפיין בחוסר שיתוף פעולה והעדר הכרה ונכונות לסטות ממסלולו השלילי. תמונה זו קבלה לאחרונה תפנית בעקבות תהליך של שינוי העובר על הנאשם שנקט בכוחות עצמו. מצעיר מעורב בפלילים המדשדש בחיי בטלה וללא תעסוקה, חסר יכולת ורצון ליטול אחריות על התנהגותו העבריינית, הפך לבעל משפחה, העושה מאמצים ומשקיע משאבים לנהל אורח חיים תקין. זה הכולל השתלבות במעגל העבודה. ההתנתקות מעולם הפשיעה באה לידי ביטוי בהימנעות מעבירות ומשימוש בסמים, עובדה שאוששה בבדיקה בה נמצא הנאשם "נקי" מסמים. בשלב זה, לא מן הנמנע, שהשינוי חיצוני ואינו מלווה בשינוי פנימי עמוק. זאת מעבר, לחוסר מוטיבציה ויכולת להיעזר בקשר טיפולי חרף קיומה של נזקקות. שירות המבחן אינו מתעלם מהבעייתיות הקיימת בהליך שיקום שאינו מגובה ומלווה בפיקוח של גורם מקצועי. חרף זאת, גורס שיש ליתן משקל בכורה לפאן השיקומי, שבא לידי ביטוי בשינוי ברמת התיפקוד התעסוקתי ולמוטיבציה שמבטא השיקום, ולהימנע מקטיעתו. מכאן התגבשה הדעה להמליץ לבית המשפט להאריך את עונש המאסר לתקופה נוספת.
בבקשה לשכנעני כי הגיעה העת למצות הדין עם הנאשם, כהולם עבריין מועד שהפר את אמון בית המשפט ולא השכיל לחזור מדרכו הרעה, הדגישה ב"כ התביעה את מכלול האספקטים לחומרה המחייבים תגובה עונשית קשה. אלה הנודעים מנסיבות ביצוע ההתפרצות, המלמדות על התארגנות, תכנון והכנה מוקדמים, כמו גם על תעוזה באופן הוצאתם אל הפועל. חומרה המתגברת נוכח עברו הפלילי והעובדה שלא היה בעונש המאסר על תנאי הממושך, שהיה תלוי מעל לראשו, כדי להרתיעו. בהעדר אינדיקציה לטיפול וקיומה של ספקנות לגבי טיב השינוי שחל בנאשם ואמיתותו, הייתה עתירת התביעה לעונש שבמרכזו מאסר בפועל במצטבר להפעלת המאסר המותנה.
הסניגורית לעומתה, עשתה כל שניתן כדי להסיר את רוע גזירת התנאי מעל שכמו של הנאשם. בעניין זה הובילה טיעוניה בשני אפיקים מקבילים. בערוץ האחד השיגה על תוקפו המשפטי של עונש המאסר על תנאי שהתביעה עותרת להפעלתו, וטענה כי אינו בר הפעלה. לשיטתה, הינו בטל מעיקרא (void) הואיל וניתן ללא כל סמכות. וכל כך מדוע? משום שאין התאמה בין העבירה בה הורשע הנאשם באותו מקרה ובין העבירות עליהן הוחל התנאי. לשון אחר. כתב האישום במסגרתו הושת העונש, לא ייחס לנאשם עבירות רכוש, אלא רק ברקע הדברים, ועל כן גם לא הורשע בעבירות מסוג זה. חרף זאת, נגזר כי התנאי יחול גם על עבירות רכוש. בכך, להשקפת ב"כ הנאשם, טעה בית המשפט. את הבסיס המשפטי לטענתה שואבת ההגנה מהוראת סעיף 52 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. לפרשנותה, הוראה זו מגבילה את בית המשפט להטיל מאסר, ובכלל זה מאסר על תנאי, רק בגין העבירה בה הורשע הנאשם במסגרת אותו כתב אישום.
איני מוצאת כל בסיס לפרשנות מצומצמת זו, שאינה מתיישבת לא עם נוסח הסעיף כפשוטו ולא עם תכלית הוראת החוק.
סעיף 52 לחוק העונשין קובע את גדר סמכות בית המשפט לעניין התנאי כדלקמן:
א. הטיל בית-המשפט עונש מאסר, רשאי הוא להורות בגזר-הדין שהעונש, כולו או מקצתו, יהיה על תנאי.