בפני בקשה לפסול עצמי מלהמשיך לדון בתיק דנא, בהתאם לסעיף 77א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984 (להלן: "
הבקשה"). טיעוני ב"כ הצדדים מפורטים בפרוטוקול ואין צורך לחזור.
בקליפת אגוז ייאמר, שהבקשה הועלתה לראשונה לאחר תום שמיעת ראיות התביעה ולאחר שנדחו עיקר טענת הסנגורים שלא לחייב את מרשם להשיב לאשמה. בבסיס הבקשה עומד הטיעון, שבית משפט זה ירד "לזירת ההתגוששות" בין הצדדים, הנחה את התביעה כיצד לנהל את המשפט, הטיל דופי בהתנהלות הסנגורים באופן ניהול התיק ולא איפשר להם להשלים טיעוניהם עד תום. לגישתם קיימות נסיבות שיש בהן ליצור חשש ממשי למשוא פנים, באופן שמצדיק פסילת המותב. עוד טענו הסנגורים, שבכוונתם להעיד כעדת הגנה את התובעת, עו"ד סקפה - לנדאו, ועתרו שלא לאפשר לה לייצג את המדינה בתיק זה.
עו"ד סקפה- לנדאו שכתבה מספר מזכרים ולא הכחישה שניהלה שיחות טלפוניות עם הסנגורים ו/או מי מהם. יחד עם זאת ביקשה לקבל, שהיא זו שהחלה בייצוג, הפסיקה אותו ארעית בשל חופשת לידה ולטענתה אין כל עילה המצדיקה פסילתה לנהל את התיק ולו מהשלב הזה. למרות זאת, מכיוון שיחד עם התובעת הופיע, עו"ד גנטוס מטעם המאשימה, השיב הוא לבקשה. הוא הדגיש את השיהוי בהעלאת הטענה והעדר ביסוס משפטי. לדעתו בית המשפט לא ירד לגופו של התיק, לא הביע עמדה באשר לחפות או אשמת הנאשם. והראיה שמאחת העבירות שיוחסו לו, זוכה כבר בשלב "אין להשיב לאשמה".
לאחר ששמעתי הטיעונים, עיינתי באסמכתאות ושקלתי מכלול הנסיבות, הגעתי למסקנות כדלקמן:
א. השיהוי -
1. בסעיף 146 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, נקבע שעל המבקש פסילת שופט להעלות טענתו בהזדמנות הראשונה (ראו ע"פ 2113/91
מדינת ישראל נ' עמוס בן שלמה יהודה, פ"ד מה(3) 790, 791). הלכה פסוקה היא, שאין בהתרחשות מאוחרת כלשהי כדי לאפשר לבעל דין להעלות טענת פסלות, שלא הועלתה במועדה. יפים לעניין זה הדברים מפי הנשיא ברק בע"א 5397/97
יערי נ' אינדיג (לא פורסם):
"
אין לקבל את נסיונם של המערערים לטעון, מחד גיסא, בהתייחס להחלטות בית המשפט במרוצת השנים, כי 'כל אחת ואחת... נגועה בדעה קדומה' ומאידך גיסא, כי אותם דעה קדומה ומשוא פנים 'העוברים כחוט השני' בכל ההחלטות מתגלים רק בראייה כוללנית ורטרוספקטיבית. בקשת פסלות יש להעלות מיד לאחר שדבר קיומה נודע למבקש... ולא להשאירה נצורה לעת מצוא".
ראו גם ע"פ 1504/07,
נעים ואח' נ' מדינת ישראל . תק-על 2007(2), 430.
- הסנגורים שבפני העלו את בקשתם רק ב- 19.06.08, תוך התייחסות למחדלים משגים בהחלטות שנפסקו לפני חודשים רבים. אין הסבר ואין הצדקה לשיהוי. העובדה שעל הסנגורים היה לפעול ללא דיחוי היתה בידיעתם כעולה מהעובדה שבתאריך 26.03.08 מצאו לפנות בכתב לבית משפט זה, לאחר שנדחתה בקשתם להתקבל בלשכתי שלא במעמד נציג התביעה. מכאן שבגין השיהוי אני מוצאת לדחות את הבקשה.
יחד עם זאת אדרש לטענותיהם הנוספות כדלקמן:
ב. החלטות שונות שיצאו מלפני בית משפט זה -
עיון בפרוטוקול בתיק העיקרי ובב"ש, מעלה שהיה צורך בהחלטות ביניים רבות. מסתבר שהן לא השביעו את רצונם של הנאשם ובאי כוחו. לא לי להגן על נכונותן המשפטית של החלטותיי. בהקשר לבקשה אני מוצאת להפנות להלכת בית המשפט העליון בע"א 4601/07,
עו"ד מוחמד חמדה נ' ניהאל כיאל, תק-על 2008(1), 591, מפי כב' הנשיאה בינייש כדלקמן:
"
לגופו של עניין, ככל שהבקשה נובעת מחוסר שביעות רצון המערער מהחלטות בית המשפט, הלכה היא כי השגות בעניין זה מקומן בהליכי ערעור רגילים, על פי סדרי הדין, ולא
במסגרת
הליכי פסלות (ע"א 7186/98 מלול נ' ג'אן (לא פורסם, 3.12.1998); ע"א 10619/02 בן עמי נ' קידר (לא פורסם, 30.12.2002); יגאל מרזל דיני פסלות שופט 178-174 (2006)). זאת ועוד, גם אם מדובר ברצף של החלטות לרעת בעל דין, אין בכך כדי להקים עילת פסלות (ע"א 6822/00 משלי נ' משלי (לא פורסם, 18.3.2001); מרזל, בעמ' 178".
מכאן שגם בטעם זה, אינני מוצאת עילה להיענות לבקשה.
ב. ירידה לזירת ההתגוששות -
1. חובתו של השופט היושב לדין לקדם ההליך ביעילות דיונית, תוך חתירה לגילוי האמת ובמידת הצורך התוויית מסגרת דיונית וכך עשיתי בכל המשפט הזה כמיטב הבנתי ונסיוני המקצועי. בכל שנעשה, אין לדעתי, אין משום ירידה לזירת ההתגוששות. ראויים בהקשר זה לאיזכור דבריו של כב' השופט גולדברג בע"פ 332/86
גינדיל נ' מדינת ישראל, פ"ד מא (4) 543, 548, כדלקמן:
"על פי שיטתנו 'על השופט להימנע מלהיכנס בצורה פעילה מדי לזירת הקרב שבין
התובע
והסנגור' (ע"פ 27/76 היבי נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(3) 263, 272). אולם, מאידך גיסא, יש לזכור, כי החובה להוציא את האמת לאור רובצת בסופו של דבר לא רק על כתפיו של השופט אלא גם על מצפונו, ולפיכך לא רק שרשאי הוא לחקור את העד לאחר חקירת בעלי הדין ולשאול שאלות הבהרה במהלך החקירה, אלא יש שזו גם חובתו, כדי שתהא פרושה לפניו בסוף הדיון מסכת עובדתית, שתאפשר לו לעמוד כמיטב יכולתו במשימה. ובלבד שבעשותו כן אינו חורג מן המידה והמשורה"