בהמשך לישיבת היום, ניתנת בזה החלטה בנוגע לבקשת הסניגור לאסור פרסום צילומי האירוע, בגינו הורשע הנאשם (להלן: "הסרט"), שצולם ע"י מצלמת אבטחה, אשר היתה מותקנת במקום ואשר מצוי על דיסק, שהוגש כראייה, במסגרת טיעוני המאשימה לעונש וסומן כמוצג
מ/3 (להלן: "
הדיסק").
לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים החלטתי להיעתר לבקשת המאשימה ואלו נימוקיי:
העיקרון של פומביות הדיון נקבע בסעיף 3 לחוק יסוד: השפיטה וכך קובע גם בסעיף 68 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. עיקרון חוקתי זה מבטיח, בוודאי בכל הנוגע לעניינים פליליים, את אמון הציבור במערכת המשפט ומגלם בחובו זכות חשובה לא פחות - היא זכות הציבור לדעת.
בתי המשפט נתנו משקל רב ביותר לעיקרון זה עד כדי קביעה, כי "לעולם תיטה הכף אל עבר פומביות הדיון" - ע"א 5185/93 -
היועץ המשפטי לממשלה נ' רנה מרום. כך - בעניינים אזרחיים וכך, על אחת וכמה - בעניינים פליליים.
הסניגור המלומד סומך בקשתו על סעיף 70(ד) לחוק בתיהמ"ש, הקובע, כי בית משפט רשאי לאסור כל פרסום בקשר לדיוני בית המשפט, במידה שהוא רואה צורך בכך לשם הגנה (בין היתר) על בטחונו של בעל דין, או לשם מניעת פגיעה חמורה בפרטיותו.
אין חולק שסעיף זה אינו מוציא מתחולתו נאשם בהליך פלילי וכי הנאשם נחשב כ"בעל דין", לצורך סעיף זה.
עיקר טענותיו של הסניגור הוא, כי פרסום הקלטת אינו משרת את המטרות של פומביות הדיון, שכן אלה מושגות ע"י פרסום ההליך עצמו וכי פרסום הדיסק בא לשרת רק את "צמאונו של הציבור לדם".
כן טוען הסניגור, כי פרסום הדיסק עלול לסכן את בטחונו של הנאשם, כי הוא יפגע בפרטיותו וכי הוא יפגע בו מעבר לנדרש, בנוסף לעונש החמור, אשר נגזר עליו.
שקלול כל השיקולים מביא, לשיטת הסניגור, לכך שהחלטה על פרסום הדיסק אינה מידתית ואינה ראויה.
עוד טוען הסניגור המלומד, כי אין בסיס לסברה כי הפרסום דווקא ישרת את האינטרס הציבורי, שכן ייתכן שיהיה מי שיצפה במעשיו של הנאשם, כפי שהם מונצחים בדיסק ויראה בכך מודל לחיקוי.
זכות הציבור לדעת מקבלת משמעות שונה, בימינו, לאור שכלולם של אמצעי התקשורת ולאור המדיה העיקרית בה מועברת היום אינפורמציה לציבור.
ההליכים המשפטיים כוללים לא רק את החומר הכתוב, אלא גם חומר מצולם ויש בחומר המצולם כדי להביא לידיעת הציבור אינפורמציה, אשר לא ניתן להעבירה באמצעים אחרים.
כבר נאמר, כי פומביות הדיון נועדה להבטיח את זכותם של בעלי הדין להליך תקין והוגן, ויש בה כדי לחזק את אמון הציבור במערכת המשפט בהגשימה את זכותו של הציבור לדעת, את חופש הביטוי ואת חופש התקשורת והעיתונות", וכי "את החריגים לעקרון פומביות הדיון, יש לפרש על דרך הצמצום ואין לחרוג מעקרון זה, אלא לאחר שקילה זהירה ועל דרך הצמצום" - בש"פ 972/06
דוד זריהן נ' מדינת ישראל ואח'.
אמנם, יש להקפיד על כך, שאיסור הפרסום יהיה במידה שאינה עולה על הנדרש וכי מקום שניתן להשיג את התכלית שלשמה התקיים הדיון בדלתיים סגורות, יורה בית-המשפט על דרך זו - ע"א 2800/97
נתן ליפסון ואח' נ' זרח גהל ו- 2 אח', פ"ד נג(3) 714, 719, אולם סבורתני, כאמור, כי פרסום הדיסק נותן בידי הציבור מידע מלא ונכון יותר בנוגע למקרה דנן ומידע זה הינו מידע חשוב, אשר ראוי שיהיה בידי הציבור.
לא הונחה בפניי תשתית לטענה לפיה יהיה בפרסום הדיסק כדי לסכן את בטחונו של הנאשם, במסגרת בית הכלא והטענה אף איננה סבירה בעיניי. לענין הטענה של פגיעה בפרטיות, סבורתני כי רק לעיתים רחוקות ובנסיבות חריגות ביותר, ניתן לשמוע טענה של נאשם, אשר הורשע בביצוע עבירות חמורות, לפיה פרסום מעשיו יפגע בפרטיותו, והמקרה אשר בפניי איננו מקרה חריג שכזה.
לענין השיקולים והאיזונים, המשקל שיש ליתן לפגיעה בפרטיות אל מול זכות הציבור לדעת, ראו פסק הדין שניתן ע"י כבוד השופט ארבל בע"פ 11793/05 -
חברת החדשות הישראלית בע"מ נ'
מדינת ישראל
ואח' ולענין בחינת השיקולים בנוגע לפרסום, בשני רבדיהם, ראו: בש"פ 5759/04 -
גבריאל תורג'מן נ' מדינת ישראל . פ"ד נח(6), 658 ,עמ' 665-666.
למשקל שיש ליתן לחשש לבטחונו של נאשם ולצורך בביסוס טענה כזו, בדבר סכנה לבטחונו, ראו: בש"פ 4814/05 -
מישל ביטאר נ'
מדינת ישראל
מנגד - הפרסום ודווקא פרסום הסרט המנציח את מעשיו של הנאשם יש בו כדי להוות גורם מרתיע, בפועל, הרתעה אשר יש בה כדי לשרת את האינטרס הציבורי.
גם אם ייתכן שיהיה מי אשר יראה במעשים המונצחים בדיסק גורם לחיקוי (ואין לדעת אם, אמנם, כך הדבר), סבורתני שבכל מקרה אין מדובר בכלל הציבור.