הנאשם הועמד לדין בכתב אישום המייחס לו עבירות של איומים והיזק במזיד, בהתייחס לשני אירועים עוקבים- ביום 2.7.04 ולמחרת, בהם בהזדמנות הראשונה איים על אשתו כי ייפגע בה, ובשנייה גרם נזק לשני טלפונים עת השליכם מבעד לחלון וגרם לשבירתם, ובאותו מעמד שוב חזר ואיים עליה.
תחילה כפר הנאשם והתיק נדחה להוכחות. ברם, בטרם הוחל בשמיעתן נכרת בין הצדדים הסדר טעון שייתר את הבאת הראיות. מכוחו תוקנה אחת העובדות, והנאשם חזר בו מכפירתו והודה במיוחס לו על פי כתב האישום המתוקן. במסגרת הצגת ההסדר הצהירה התביעה כי עמדתה העונשית היא להרשעה בשתי העבירות בהן הודה הנאשם, ולענישה מוחשית על דרך הפעלת מאסר מותנה התלוי ועומד נגדו, בנוסף לכול עונש אחר, באופן שבסופו של יום יוטל עליו עונש שבמרכזו מאסר שניתן לרצותו בעבודות שירות. ההסדר כלל הסכמה של התביעה, ולפיה יעתור הסנגור לתסקיר, שתכליתו, בין היתר, לבחון אפשרות של אי הרשעתו של הנאשם בעבירת האיומים. בהתאם להסכמת הצדדים נרשמה הודאתו בעבירה זו והנאשם הורשע בעבירה של היזק בזדון.
הסוגיה שבמחלוקת בין הצדדים נעורה סביב עתירת הסנגור לאמץ את המלצת שירות המבחן להימנע מהרשעתו של הנאשם בעבירת האיומים ולהטיל צו מבחן ללא הרשעה, העומדת מול התנגדות התביעה בנימוק של העדר בסיס משפטי לנקיטת צעד חריג זה, זאת מעבר לחוסר הצדקה עניינית אפילו תיאורטית היה קם בסיס שכזה.
בבואם לשכנעני בעמדתם העלו הפרקליטים שורה של נימוקים שהולכו לשני ערוצים: הראשון משפטי ועניינו בסמכות הנתונה לבית המשפט להימנע מהרשעה כאשר נגד הנאשם תלוי ועומד מאסר מותנה חב הפעלה. השני, היה וקיימת סמכות, הראוי וסביר בנסיבות מקרה זה להפעילה.
ואומר עתה ומיד. סבורני כי הצדק עם התביעה.
הוראת סעיף 1(2) לפקודת המבחן (נוסח חדש), התשכ"ט-1969 קובעת את סמכותו של בית משפט ליתן צו מבחן, ללא הרשעה, בתנאי שאין לחובתו של הנאשם עונש מאסר על תנאי בר הפעלה. מקל וחומר אתה למד, שאין בסמכותו להטיל מבחן ללא הרשעה מקום שמעל לראשו של נאשם מרחף עונש מותנה שהינו חב הפעלה. מסקנה זו לא השתנתה בעקבות פסק דין אלימלך (ברע"פ 4015/97
אלימלך נ' מדינת ישראל, פ"ד נג (2) 97). הטעם לכך נעוץ בעובדה שבאותו פס"ד המחלוקת בין השופטים נסבה סביב השאלה, האם במצב בו אין חובה להפעיל את העונש המותנה התלוי נגד נאשם וניתן להאריך את תקופת התנאי, מאפשר סעיף 1(2) שלא להרשיעו, ולא בסיטואציה בה קיימת חובה להפעלת העונש המותנה, שאז לא ניתן להימנע מהרשעת הנאשם. ענייננו שייך לקטגוריה השנייה: לחובת הנאשם מאסר מותנה חב הפעלה בן חמישה חודשים שהושת עליו בת"פ 4174/01 של בית משפט זה. תקופת התנאי הוארכה פעם אחת למשך שנתיים במסגרת ת"פ 7812/04 של בית משפט זה, ומכוח הוראת סעיף 56(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, לא ניתן להאריכה שוב. אימוץ גישת הסנגור תהפוך פלסתר הוראת חוק זו.
למעלה מן הנדרש אוסיף. גם לו הייתי מקבלת את הפרשנות המוצעת על ידי הסנגור, איני סבורה כי היה בה כדי להוביל לאי הרשעה, הן לגופה של ההלכה בנושא אי הרשעה, והן משום שאני סבורה כי ההפרדה בין שתי העבירות לעניין ההרשעה, הפרדה שכול תכליתה למנוע הפעלת התנאי לגבי אחת מהן, היא מלאכותית ומאולצת. רוצה לומר. כדי לבדוק התאמתו של מקרה להחלת ההלכה של אי הרשעה יש לבדוק את עקרונות היסוד שעוצבו בפסיקתינו לגבי התנאים הנדירים ויוצאי הדופן בהם רשאי בית המשפט לנקוט בצעד חריג זה ולהימנע מהרשעה. אותם מקרים, יש להדגיש, בהם ההרשעה כשלעצמה, להבדיל מהעונש, עלולה לגרום נזק אנוש לנאשם, נזק שאינו שקול לטיב העבירה שבוצעה. להשקפתי, אין המקרה הנדון עונה על הקריטריונים המצדיקים סטייה מהכלל הנקוט, ולפיו משנמצא נאשם אשם שומה על בית המשפט להרשיעו ולגזור את דינו, לא בהיבט של מהות המעשה הפלילי, ולא בהיבט של היחס בין הפגיעה בו לחומרת העבירה. שורת המעשים שביצע הנאשם אינה עניין של מה בכך ומעידה על קושי בריסון דחפים תוקפניים. חומרה המתעצמת נוכח עברו הפלילי, וקיומו של מאסר מותנה שלא היה בו כדי להרתיע את הנאשם מלחזור לסורו. חומרה זו אינה שקולה לנזק העלול להיגרם לו. וכאן אני באה לנימוק השיקומי. ככלל ההיבט השיקומי הנודע מהפגיעה בעתידו של הנאשם הוא בעל משקל בבחינת נושא ההרשעה, אלא שבענייננו, אין מדובר במי שהוכתם לראשונה בכתם של הרשעה בפלילים, אלא במי שלחובתו עבר משמעותי, הכולל מאסר מותנה. לפיכך, הניסיון לרתום את הכלי של אי הרשעה שנועד למנוע הכתמה בפלילים של מי שראוי להתחשבות מסוג זה במטרה למצוא פיתרון לבעיה עונשית הנובעת מעברו של הנאשם, זרה לרוח החוק והפסיקה. מה עוד שאם אומנם כלה ונחרצה עם הנאשם לשקם את חייו הוא יוכל להמשיך בערוץ הטיפולי גם לאחר הרשעה.
לפיכך, יורשע הנאשם בהתאם להודאתו גם בעבירה של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין.
ניתן היום כ"ד בסיון, תשס"ז (10 ביוני 2007) במעמד הצדדים
התובעת:
אני מפנה את טיעוניי לעונש, ומבקשת להפעיל את מאסר על תנאי בדרך של עבודות שירות אם ימצא מתאים לכך, ומאסר על תנאי.
הסנגורית:
אני מפנה את בית המשפט לטיעוניי מיום 27/5/07. אני רק אחדד שעבר זמן רב מאז ביצוע העבירה, ואנו נבקש להפעלת עונש המאסר על תנאי בלבד, המשך טיפול ומבחן, במסגרת צו מבחן.
גזר דין
הנאשם הורשע בעבירות של איומים בשתי הזדמנויות והיזק לרכוש במזיד. על נסיבות ביצוע העבירות עמדתי בהחלטתי להרשיע את הנאשם והדברים שנאמרו במסגרת החלטה זו יהווה חלק בלתי נפרד מגזר הדין. בהיבט של החומרה, אציין את נסיבות ביצוע העבירות ברציפות של יום לאחר יום. חומרה זו מקבלת משנה תוקף נוכח עברו הפלילי של הנאשם הכולל שש הרשעות קודמות במספר רב של תיקים, חלקם הארי בעבירות אלימות במגוון סוגים גם כלפי עובדי ציבור, לצד עבירות רכוש, וכן את העובדה שבעת ביצוע העבירות היה תלוי נגד הנאשם מאסר על תנאי חב הפעלה. לקולא, לא אתעלם מהודאת הנאשם שחסכה מעבר לזמן שיפוטי יקר את עדות המתלוננת על כל המשתמע מכך, חלוף הזמן מאז ביצוע העבירות ובעיקר הירתמותו של הנאשם להליך טיפולי, המעיד על הבנה והכרה בבעייתו ובפסול שבהתנהגותו. בנסיבות הללו, אני רואה מקום לאמץ את עתירת התביעה להפעיל את עונש המאסר התלוי ועומד כנגדו באופן שיאפשר ריצויו בעבודות שירות, כך שלא יפגע המשך ההליך השיקומי, שאלמלא כן לא הייתי מהססת להוסיף לעונש זה מאסר שבאופן ריצויו יהיה במסגרת בית הסוהר.
אשר על כן, לאחר ששקלתי את כל השיקולים הצריכים לענין, הנני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים:
1. אני מפעילה את עונש המאסר בן חמשת החודשים, נשוא ת.פ. 4174/01 של בית משפט זה, אשר הוארך בת.פ. 7812/04 של בית משפט זה.
2. בגין התיק שבפניי אני מטילה על הנאשם חמישה חודשי מאסר באופן חופף לעונש המאסר שהופעל. הנאשם יוכל לרצות את עונש המאסר בעבודות שירות היה ויימצא מתאים על ידי הממונה לעבודות שירות.
3. 8 חודשי מאסר על תנאי, והתנאי הוא שהנאשם לא יעבור במשך שלוש שנים מהיום על העבירות בהן הורשע, או על כל עבירת אלימות כנגד הגוף.
