בתקופה הרלוונטית התנהלו בין חגי יעקובוב יליד 1979 (להלן:
"הנאשם"), למי שהייתה אשתו (להלן:
"המתלוננת") הליכים משפטיים בבית המשפט לענייני משפחה בתל-אביב (להלן:
"בית המשפט"). בתאריך 19.10.04 יצא מלפני בית המשפט צו (להלן:
"הצו"), שאסר על הנאשם להיכנס לדירה בה התגוררה המתלוננת.
על פי כתב האישום שבפני, אשר הוגש ב- 31.10.05, במספר הזדמנויות בין ה- 19.10.04 ל- 15.11.04 וב- 18.11.04 הפר הנאשם את הצו, הגיע לבית המתלוננת, המתין ליד חלון דירתה, צעק וקילל באופן שהיה בו להטרידה ולפעמים נכנס לדירתה תוך הפרת הצו, וזאת בניגוד לסעיפים 287(ב) לחוק העונשין תשל"ז- 1977 ו - 2(1)+5 לחוק הגנת הפרטיות תשמ"א- 1981 .
הנאשם לא הודה באישומים, וביקש שבית המשפט ימנה לו סניגור. הציבורית. באמצעות עו"ד לימור רוט מהסניגוריה הציבורית הגיע הנאשם להסדר טיעון עם התביעה. על פי ההסדר, נמחקו מכתב האישום מספר עובדות, ואחת משלוש העבירות שיוחסו לו מלכתחילה. הנאשם הודה בעובדות כתב האישום המתוקן (כמפורט בעמ' 4 לפרוטוקול).
עם הצגת ההסדר, הסכימו באי כוח הצדדים להזמנת תסקיר משרות מבחן בעניינו של הנאשם. הם נחלקו בדעותיהם בשאלה באיזה שלב יזומן התסקיר, האם לפני ההרשעה או לאחריה. מצאתי להענות לבקשת הנאשם וסניגורו, ובניגוד לעמדת התביעה, הזמנתי משרות המבחן תסקיר לאחר ההודאה ועוד קודם להרשעה, (ראו החלטה בענין זה, בעמ' 5 לפרוטוקול).
שירות המבחן הביא בפני שני תסקירים האחד מתאריך 12.03.06, והשני מ- 21.06.06. בתסקירים נדרש השירות למכלול נסיבותיו האישיות של הנאשם, יחסיו עם מי שהיתה אשתו ובנם המשותף.
בתסקיר הראשון דיווח השירות, שהנאשם איננו מביע נכונות לשתף פעולה בהליך טיפולי, הגם שהוא זקוק לו. בהתאם לכך, ובהתחשב בחששה של המתלוננת מפני הנאשם, לא בא השירות בהמלצה חיובית. בדיון שבפני החלטתי להיענות שוב לבקשת הנאשם, וניתנה לו הזדמנות נוספת. בהתאם לכך התבקש שירות המבחן להכין תסקיר משלים.
בתסקיר המשלים מדווח השירות על השינוי בגישת הנאשם, שהסכים ב - 24.04.06 להשתלב בקבוצה טיפולית, הוא מגיע למפגשים בהתמדה, מגלה מוטיבציה ומשתף פעולה. המתלוננת אישרה, שמאז החל הנאשם בטיפול הוא שינה את התנהגותו לטובה, וכיום איננה חשה מאויימת מפניו. שירות המבחן ממליץ להעמיד הנאשם במבחן, מבלי להמליץ לענין אי הרשעתו, בהעדר פגיעה קונקרטית במקום עבודה, הגם שהנאשם עצמו הביע חשש, כי הרשעה עלולה בעתיד לחסום בפניו אפשרויות תעסוקה.
מבלי להביא אסמכתאות לתמוך טענו באי כוח הצדדים כדלקמן:
התובעת, עו"ד כהן התנגדה לתוצאה של אי הרשעה. לגישתה, המקרה איננו מסוג המקרים החריגים, המצדיקים תוצאה כזו. לדעתה, חומרתן הבסיסית של העבירות בהן הודה הנאשם, מקבלת משנה חמרה לנוכח ביצוען על רקע משפחתי. לגישתה, יש ליתן משקל בכורה לאינטרס הציבורי על פני החשש הכללי של הנאשם, שבעתיד יסבול מתוצאות הרשעה פלילית. כמו כן, הביעה סקפטיות באשר למהפך המשמעותי שיכול היה נאשם לעשות באישיותו בתקופה כה קצרה.
הסניגור, עו"ד שרמן, ביקש להימנע מהרשעת הנאשם, להתחשב בגילו ועברו הנקי. לטענתו הנאשם, אדם צעיר ונורמטיבי שסכסוך גירושין גרם לו לבצע עבירות כלפי המתלוננת, במשך תקופה קצרה מאוד, באופן שהופך את כל המקרה לאירוע נקודתי. הנאשם הבין את הפסול מחוייב להליך טיפולי, וראוי שבית המשפט יעודדו להמשיך בכך. ולא יפגע בו בהרשעה, שפגיעתה קשה, בהתחשב בעובדה שבפני הנאשם עוד כארבעים שנות עבודה, בהן לא יוכל לעסוק במגוון רחב של מלאכות ומקצועות החסומים בפני מי שהורשע בפלילים.
הנאשם עצמו פנה לבית המשפט בפניה נרגשת, וטען שניסה להתקבל לעבודה מסוימת ונדחה, משום שלא יכול היה להביא "גיליון הרשעות קודמות", וכשמן הסתם כוונתו לתעודת יושר משטרתית. כמו כן ביקש לקבל, שרצונו ללמוד ולהתקדם בחיים.
לאחר ששמעתי הטיעונים ושקלתי הנסיבות הגעתי למסקנות כדלקמן:
1.
ככלל - מי שהודה בביצוע עבירה פלילית או שאשמתו הוכחה כנדרש במשפט פלילי, יורשע בדינו. תוצאה זו מתחייבת ממהותו של ההליך הפלילי, שעיקרו אכיפת חוק שוויונית. בהרשעה מביעה החברה סלידתה ממעשה העבירה שביצע הנאשם ומקווה להשיג הרתעה אישית וכללית, ראו ע"פ 9262/03
פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 2004 (2), 644.
2. יחד עם זאת, הסמיך המחוקק את בית המשפט להימנע מהרשעה או לבטלה כאמור בסעיף 1(2) לפקודת מבחן [נוסח חדש], תשכ"ט - 1969, ובסעיף 71א(ב) לחוק העונשין+ 192(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982. השימוש בסמכות יעשה במקרים בהם הנזק שיגרם לנאשם, אם יורשע, יהיה חמור ביותר. ובלתי מידתי בהשוואה לתועלת שתפיק החברה מהרשעת הנאשם. לעניין זה ראו ע"פ 2083/96,
כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נ"ב(3) 337. וספרו של כב' השופט י' קדמי,
על סדר הדין בפלילים, חלק שני, מהדורה משולבת ומעודכנת תשס"ד-2003, עמ' 1105.
3. חובתו של בית המשפט, להפעיל את הסמכות שלא להרשיע לעתים רחוקות ובנסיבות חריגות, מעמידה בפניו לא פעם דילמה קשה. על הקושי עמד בית המשפט המחוזי בע"פ (ת"א) 71272/02
מדינת ישראל נ' שאול עמרן הרכב בראשות כב' השופטת ברלינר. וכאשר שוכנע שאין איזון בין האינטרס הציבורי שבהרשעת הנאשם לאינטרס של הנאשם שלא להיות מורשע, וההרשעה תפגע בנאשם באופן שהוא בגדר "מכת מוות", מבחינתו, לא תצא תחת ידי בית משפט הרשעה.
4. בע"פ 2669/00
מ"י נ' פלוני, פ"ד נד(3) 685, 689 שיצא מלפני כב' השופטת א' פרוקצ'יה התייחסות למכלול השיקולים הרלוונטיים, עליהם חזרה גם בפסק הדין שיצא מלפניה בע"פ 8903/05
פלוני נ' מ.י. (פורסם באתר המשפטי נבו) וקבעה לאנור:
"
ככלל, משנמצא שאדם עבר עבירה מתחייב כי ההליך הפלילי כנגדו ימוצה בדרך של הרשעתו וענישתו ומציאות זו עומדת ביסוד הליך אכיפת חוק תקין ושוויוני... משנתבקש בית המשפט לשקול אימתי יחיל את הכלל המדבר בחובת הרשעה ומתי יחיל את החריג בדבר הימנעות מהרשעה, נדרש איזון שיקולים המעמיד את האינטרס הציבורי אל מול נסיבותיו האינדיבידואליות של הנאשם. בראיה כוללת, נשקל מן הצד האחד הצורך במיצויו של ההליך הפלילי בדרך של הרשעת העבריין כדי להשיג בכך, בין היתר, את גורם ההרתעה והאכיפה השוויונית של החוק. שיקול ציבורי זה פועל במשנה תוקף ככל שחומרת העבירה גדולה יותר, והנזקים לפרט ולציבור מביצועה גוברים.
כנגד השיקול הציבורי נשקל עניינו של הפרט הנאשם במסגרת זו נבחנים נתונים שונים הנוגעים אליו וביניהם... והנזק הצפוי לו מההרשעה. באשר לנאשמים בגירים, במאזן השיקולים האמור, גובר בדרך כלל השיקול הציבורי, ורק נסיבות מיוחדות, חריגות ויוצאות דופן ביותר, תצדקנה סטייה מחובת מיצוי הדין, בדרך כלל הרשעת העבריין וזאת, לרוב, כאשר עלול להיווצר יחס בלתי סביר בין הנזק הצפוי מהרשעה בדין לבין חומרתה של העבירה והנזק הצפוי לעבריין מההרשעה"
.
5.
מהכלל אל הפרט - אין בפני ראיה, שלנאשם מקצוע, שהעיסוק בו עלול להיפגע במידה ויורשע. כמו כן לא הוכח, שלנאשם תוכנית קונקרטית לרכוש מקצוע כזה. הנאשם גם לא מועסק כיום במשרת אמון או משרה דומה אחרת, שאותה הוא עלול להפסיד באם יורשע. מקובל עלי שההרשעה, ככזו, תקשה על הנאשם, כשם שהיא מקשה על כל אדם אחר היוצא משערי בית המשפט כשאות קין של הרשעה בפלילים טבועה עליו. כאמור לעיל, בכך אין די, ובמקרה זה לא שוכנעתי שיש השפעה או קשר ספציפי קונקרטי בין ההרשעה לתחומי פעילותו.