1. כנגד הנאשם הוגש ביום 7.11.05 כתב אישום, המייחס לו עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות וזיוף בנסיבות מחמירות.
2. בטרם בוצעה לנאשם הקראה, העלה סנגורו טענה מקדמית ולפיה, הופרה זכות הנאשם לשימוע לפי סעיף 60א לחסד"פ. לפיכך, לטענתו, קופחה הגנת הנאשם ויש לבטל את כתב האישום, שכן ההפרה האמורה עולה כדי "פגם או פסול בכתב האישום" לפי סעיף 149 לחסד"פ.
3. תגובת ב"כ התביעה היתה, כי יש לדחות את הטענה וזאת מן הטעמים הבאים:
א. מלשון סעיף 60א לחסד"פ לא ניתן ללמוד, כי אל לה לתביעה להגיש כתב אישום כנגד חשוד, בטרם נשלחה לו הודעה על זכות השימוע.
ב. לשון החוק הנה פוזיטיבית ולפיה, עם העברת חומר החקירה לרשות התביעה מוטלת עליה חובת יידוע וזאת בכפוף לכניסתו של הסעיף לתוקף; קרי - 1.1.03. מעבר לכך, ס"ק (ד), המסדיר את זכות החשוד לשימוע, נכנס לתוקף ביום 1.1.05.
ג. ב"כ התביעה הציג בפני ביהמ"ש את הצעת החוק המקורית ולפיה, על התביעה ליידע חשוד בטרם הגשת כתב אישום כנגדו אך ציין, כי הצעת החוק לא נתקבלה כמות שהיא ולשון החוק כיום היא היא הקובעת ולפיה, המועד הקובע הנו מועד העברת חומר החקירה לרשות התביעה.
ד. לטענת ב"כ התביעה, אילו היה המחוקק חפץ בתחולה מיידית של הוראות סעיף 60א האמור, היה קובע זאת, אך לא עשה כן ומשלא עשה כן, יש להניח, כי לנגד עיניו עמדו שיקולים משיקולים שונים, ביניהם שיקולים כלכליים.
ה. לטענת ב"כ התביעה, חובת השימוע כרוכה בחובת היידוע ולפיכך, מקום שחומר החקירה הגיע לידי התביעה טרם כניסתו לתוקף של הסעיף, העוסק בזכותו של החשוד לשימוע, לא הופרה זכות זו.
4. נראה, כי יש לבכר את טיעוניו של ב"כ התביעה בסוגיה הנדונה:
הוראת סעיף 60א(א) מטילה על התביעה חובה ליידע חשוד על עצם העברת חומר חקירה לרשותה. תכליתה של ההוראה, כפי שמוסבר בס"ק (ד) הנה, לתת לחשוד הזדמנות לנסות ולשכנע את התביעה מדוע עליה להמנע מלהגיש נגדו כתב אישום.
בדברי ההסבר להצעת החוק נאמר, כי בתכלית החקיקה עומדת ההנחה, כי ההחלטה להעמיד אדם לדין הנה החלטה רבת משמעות, בעיקר באשר לעבירות חמורות.
יחד עם זאת, קבע המחוקק תחולה לסעיפי ההוראה, ולא בכדי עשה כן, ולפיה, הסעיף, העוסק בחובת היידוע ייכנס לתוקפו ביום 1.1.03 ואילו הסעיף, העוסק בזכותו של החשוד לשימוע, ייכנס לתוקפו ביום 1.1.05.
בענייננו חומר החקירה הועבר לפרקליטות באפריל 2001, משמע בטרם נכנסה חובת היידוע לתוקפה.
אומנם כתב האישום בעניינו של הנאשם הוגש ביום 7.11.05, אלא שמלכתחילה לא היתה קיימת חובת יידוע לגביו, כאמור, משמע - הוא אינו רשאי לממש את זכותו לשימוע שכן, כפי שטען ב"כ התביעה, "הא בהא תלייה" - זכות השימוע כרוכה בחובת היידוע.
5. ב"כ הנאשם קרא לפרש את הוראת סעיף 60א בהרחבה ולבצע תחולה רטרואקטיבית. הוא תמך את טיעוניו בהחלטתו של כבוד סגן הנשיא א. מגן מיום 20.11.05 (שלום - קריות) ולפיה, פרשנות תכליתית היא היא הפרשנות הראויה של הוראת סעיף 60א ולפיה, אם נכנס הסעיף לתוקפו בטרם טופל התיק בפרקליטות ובטרם הוכן כתב אישום - "כי אז ראוי לנהוג לפיו ולתת לחשוד הזדמנות שלא להפוך לנאשם".
נראה, כי אין לקבל פרשנות שכזו שכן, כאמור, המועד הקובע, אותו קבע המחוקק בלשון מפורשת, הנו מועד העברת חומר החקירה לרשות התביעה ולא בכדי, הצעת החוק המקורית לפיה, לא יוגש כתב אישום בטרם מומשה זכות השימוע, לא נתקבלה כמות שהיא; בכך - אמר המחוקק את דברו ויש לשים דברים על דיוקם.
6. בת.פ.ח 856/05 (מחוזי י-ם) נקבע, כי על אף שהוראת סעיף 60א אינה קובעת סנקציה בגין אי קיומה של חובת היידוע ובהתאמה שלילת זכות הטיעון של החשוד, "דומה כי ביטול כתב אישום מחמת שלילת זכויות אלה, אשר הנה בגדר פגם או פסול בכתב האישום, יהא אך בנסיבות בהן קיים חשש של ממש, כי הנאשם קופח בהגנתו וכי ריפוי הפגם על-ידי תיקון כתב האישום, אינו מועיל (י. קדמי, על הדין בפלילים, חלק שני, ע' 941-942)".
7. יוצא, אפוא, כי בענייננו, כאמור, משלא קמה כלל חובת היידוע, לא קופחה הגנת הנאשם ואין מקום לבטל את כתב האישום. יתירה מכך, אין המדובר בפגיעה מהותית בהגנת הנאשם, שכן זה יכול להתכבד ולשטוח את טענותיו בנדון, בפני רשות התביעה, גם לאחר הגשת כתב האישום.
8. לאור כל האמור, דין הבקשה - להדחות.
