הנאשם הועמד לדין בכתב אישום המייחס לו עבירות של גניבה בידי מורשה ומשיכת שיק ללא כיסוי, בנסיבות בהן נטען, כי גנב כספי פיקדון שהופקדו בידיו על מנת שישמרם או ישתמש בהם לפירעון חובותיהם של יצחק וסופיה מור (להלן:"המתלוננים") או ימסור אותם לנושיהם. הנאשם כפר במיוחס לו והוחל בשמיעת ההוכחות. במהלך עלה המתלונן אל דוכן העדים והעיד, בין היתר, על הקלטת שיחותיו עם הנאשם, ועל מסירת הקלטות המתעדות אותן למשטרה וללשכת עורכי הדין. עובדה זו עומדת ביסוד בקשת המאשימה למתן צו לבית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין (להלן:"בית הדין") לקבל קלטות העתק (להלן:"הקלטות") המצויות בתיק מספר 171/00 של בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עוה"ד בת"א (להלן:"התיק"), וזאת לאחר שניתנה לכך הסכמת עו"ד עמוס ויצמן מלשכת עורכי הדין.
מנימוקי הבקשה עולה הרקע לצורך בקלטות, הנעוץ בעובדה שהקלטות המקוריות שמסר המתלונן למשטרה הושמדו בטעות על ידה. דא עקא, שטרם השמדתן, במסגרת עדותו של המתלונן בהליך המשמעתי שהתנהל נגד הנאשם הן נמסרו לבית הדין , ובטרם הושבו לו על מנת שיחזירם למשטרה הועתקו. העתקן מצוי בתיק, ולגביהן מתבקש הצו.
בהתנגדותו לבקשה הוליך ב"כ הנאשם את טענותיו לשני ערוצים עובדתי - משפטי. בהיבט העובדתי הפנה לפגמים שדבקו בקלטות, המעוררים ספק לגבי האוטנטיות שלהן, בעיקר בשל התנהלותו של המתלונן בקשר למסירתן למשטרה, שלא רק שלא טרח למוסרן בהזדמנות הראשונה בעת הגשת התלונה, אלא השתהה במסירתן עת ארוכה כשהוא מסתתר מאחורי תירוצים דחוקים ובלתי סבירים. על רקע זה קם, לטעמו של ב"כ הנאשם, חשש כבד שהקלטות אינן המשקפות את המציאות. בהתאם, הנאשם לא עומת עמן בחקירתו ואינו מודע לתוכנן.
לחיזוק טענתו לגבי השיהוי הבלתי סביר של המתלונן בהצגת הקלטות, העומדת במוקד התנגדותו, סקר הסנגור בתגובתו בכתב את התנהלותו של המתלונן בהקשר הנדון משלב הגשת התלונה ביום
30.3.2000, שאז חרף טענתו כי הקלטות ברשותו לא מצא להעמידן לעיון המשטרה, ועד למסירתן בחלוף כשנתיים, כמפורט:
כשלושה חודשים לאחר הגשת התלונה, בתגובה לפנית קצין משטרה ביום
27.6.00 למתלונן בשאלה לקיומם של מסמכים וראיות נוספות, נענה על ידו בשלילה. כחצי שנה מאוחר יותר, ביום
14.9.00, מגיע המתלונן למסירת הודעה נוספת, ולמרות שהקלטות היו אמורות להיות בידיו הוא נמנע ממסירתן בתואנה של צורך להעתיקן מקלטת גדולה לקטנה, כעבור שנתיים, ביום
29.5.02, מוסר המתלונן הודעה שלישית והפעם מנמק את אי מסירת הקלטות בסיבה שונה- בצורך לשכפלן לדיוני בית הדין. רק ביום
3.6.02, על פי מזכר משטרתי, הועברו הקלטות למשטרה, אך מאז נעלמו.
אף על פי שהנאשם נחקר פעמיים במשטרה, פעם ביום
6.9.00 ובמועד נוסף לא ידוע
, הוא לא עומת/אומת עם האמור בקלטות והפרטים העולים מהן. מכאן, טוען הסנגור, רק בחלוף 7 שנים מאז אירועי כתב האישום, ולאחר הגשת כתב האישום, נדרשת תגובתו.
ובאשר להליך המשמעתי שהחל ביום 14.2.2001, נטען, כי עובדת קיומן של הקלטות הועלתה רק ביום
5.6.01.
השתלשלות דברים זו בהתייחס לקלטות, התנהגותו של המתלונן לגבי מסירתן, תוך שהוא נתלה בטענות בלתי סבירות באשר לסיבת השיהוי במסירתן למשטרה, מעלה, אליבא הסנגור, חשש למניפולאציה, ומבססת את טענתו, לפיה לא ניתן לסמוך עליהן כמשקפות לאשורן את מצב הדברים. קל וחומר כשמדובר בהעתקים. ההיבט המשפטי עניינו בטענה שלא הובהר הבסיס המשפטי עליו נסמכת הבקשה.
ואתחיל בפן המשפטי, קרי, המקור ממנו שואב בית המשפט את סמכותו למתן הצו.
הסוגיה המשפטית שמעלה הבקשה הינה לעניין סמכותו של בית המשפט בתחום סדר הדין ונוהל דיון. הווה אומר, נוגעת להתנהלותו והמשכו של הליך פלילי התלוי ועומד בפני בית משפט. מכאן, שלצורך הפעלת הסמכות ניתן להידרש להוראות סעיף 3 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב- 1982, הקובע את סמכותו הטבועה של בית המשפט בתחום סדר דין שאינו מוסדר בחוק:
"בכול עניין של סדר דין שאין עליו הוראה בחיקוק, ינהג בית המשפט בדרך הנראית לו הטובה ביותר לעשיית הצדק"
וברמה הקונקרטית. מאחר ועסקינן בהמצאת מסמכים כראיה לבית המשפט חלה על ענייננו גם הוראת סעיף 43 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש), התשכ"ט - 1969שניסוחו רחב דיו כדי לחול גם על המקרה הנדון:
"ראה שופט שהצגת חפץ נחוצה או רצויה לצורכי חקירה או משפט, רשאי הוא להזמין כול אדם שלפי ההנחה החפץ נמצא בהחזקתו או ברשותו, להתייצב ולהציג את החפץ, או להמציאו בשעה ובמקום הנקובים בהזמנה".
אמור מעתה. ככול שהדבר נוגע בסדרי דין ונוהל דיון ניתנת בידי בית המשפט הסמכות להידרש לבקשת המאשימה מכוח שתי הוראות חוק אלה.
משעברנו את משוכת הסמכות יש לבחון באיזה אופן ובאלה תנאים תופעל, או במילים אחרות, מהם השיקולים המנחים את בית המשפט בבואו להחליט ולהכריע בבקשה.
שני תנאים מצטברים קבע המחוקק להפעלת סמכותו של בית המשפט ליתן את הצו המבוקש: נחיצות הראיה לצורך החקירה או המשפט, וקיום ההנחה שהחפץ או הראיה נמצא ברשותו או בחזקתו של מי שאמור להמציאה, ושניהם מתקיימים בעניינו. המדובר, בקלטות עליהן הקליט המתלונן את שיחותיו עם הנאשם, ועל עובדה זו לא חלקה ההגנה. מה עוד, שלטענת המאשימה, תוכנן מחזק ומאמת את גרסתו. עניין אחרון זה, כדבר מובן מאליו, יוכרע רק בסיומו של ההליך הפלילי, אך זה מצבן של כול הראיות בשלב בו אנו נתונים, קרי, בטרם הוכרעה מהימנותן ונקבע משקלן הראייתי. ועל כן, מסקנתי, כי המקרה הנדון עומד בתנאי בסיסי זה. הוא הדין לגבי התנאי השני. נטען, ואיש לא חלק על כך, כי הקלטות מצויות בתיק בית הדין, משמע, גם תנאי זה מתקיים.
ובאשר לטענות העובדתיות בדבר התנהלות של המתלונן סביב מסירתן, ובמרכזן השיהוי הבלתי סביר בהעברתן למשטרה, והחשש הנגזר מכך לגבי האוטנטיות שלהן, עניינן בשאלה של אמינות ובהתאם במשקל הראייתי שיינתן לאותן קלטות. סוגיות רבות חשיבות, אין חולק, שבית המשפט יידרש להכרעתן בבוא העת, אך בשלב זה של ההליך אין בהן כדי לאיין את סמכותו הטבועה של בית המשפט להורות על המצאתן. בהקשר הנדון אציין, כי מטיעונו של הסנגור ניתן היה להסיק כי עצם קיומן של הקלטות אינו חדש לנאשם והיה בידיעתו קודם לבקשה, הן משום שהוזכרו בהודעותיו של המתלונן במשטרה, והן מעצם נוכחותו בדיונים בבית הדין המשמעתי. כך שלא ניתן לומר, כי הופתע מהבקשה.
נותר לדון בטענת הסנגור לגבי מועד תזמון הבקשה, שהוגשה בעיצומן של הוכחות, ולאחר סיום עדותו של המתלונן. בעניין זה צודקת ב"כ המאשימה בגורסה, כי אין בהוראת החוק דבר המונע הפעלתה לאחר תחילת המשפט, ובלבד שהצורך בתפיסת הראיה התעורר והפך חיוני במהלך ההליך הפלילי, בין שהיה זה בשלבי החקירה ובין במהלך המשפט.
ובאשר לאופן בו יומצאו הקלטות. הואיל ואיני סבורה שבנסיבות האמורות יש צורך בהתייצבותו של נציג בית הדין המשמעתי בפני בית המשפט לצורך הצגתן או הגשתן כראיה, מאחר ובהקשר זה הוא ממלא תפקיד טכני בלבד, הנני מקבלת את הבקשה ומורה לעו"ד ויצמן להמציא לתביעה את הקלטות המצויות בתיק בית הדין.