הנאשם הועמד לדין בכתב אישום במסגרתו מיוחסת לו עבירה של קשירת קשר לביצוע פשע (מרמה בנסיבות מחמירות), לפי סעיף 499(1) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין"), עבירה של משיכת שיקים ללא כיסוי[מעשים רבים], לפי סעיף 432(א) לחוק העונשין ועבירה של קבלת דבר בנסיבות מחמירות [מעשים רבים], לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין.
מונחת בפניי עתירת הסנגור להורות לתביעה להעביר לידיו את גיליון הרישום הפלילי של שני מתלוננים, עדי תביעה 6 ו-7, ועד תביעה נוסף שעמו ועם אדם נוסף קשר הנאשם קשר, לפי כתב האישום, לביצוע מעשי מרמה (להלן:"העדים"). בין נימוקיו נסמך ב"כ הנאשם על הטיעון, ולפיו המידע אודות רישומם הפלילי של העדים רלוונטי ובן נפקות לכתב האישום דנן, ולאשמה המיוחסת לנאשם. הסנגור הדגיש כי בקשתו נעשתה לאחר ניפוי מבוקר ומדוקדק. לביסוסה המשפטי הפנה להלכה שקבעה כי יש לאפשר להגנה לעיין ברישומים הפליליים וברישומים הנוגעים לתיקים שנסגרו ולתיקים פתוחים. התביעה, לעומתו, מתנגדת לבקשה בנימוק של העדר כול רלבנטיות לחשיפת המידע. לטעמה, כלל לא ברור כיצד יוכל לסייע לנאשם בהגנתו. התובעת הפנתה אף היא לפסיקה.
בהתאם להחלטתי, העמידה הפרקליטות לעיוני את גיליונות הרישום הפלילי הרלוונטיים בנוגע לעדי התביעה 6, 7, 1. עיינתי במסמכים ובאתי לכדי החלטה, ואלה נימוקיה:
ונפתח בעקרונות המשפטיים שעוצבו בפסיקתינו. בבוא ביהמ"ש להכריע הכף בנשוא המחלוקת ניצבים בפניו שני אינטרסים מתנגשים, שניהם כבדי משקל. מן הצד האחד, זכותם של המתלוננים והעדים, לפרטיות ולצנעת הפרט, ולעומתם, זכות היסוד של נאשם בהליך פלילי למשפט הוגן, וזכותו לקבל לידיו כל חומר העשוי לשמש להכנת קו הגנתו בדרך הטובה ביותר [בש"פ 9322/99
מסראווה נגד מדינת ישראל, פד"י נד (1), 376].
השאלה המתבקשת איזה מבין שני האינטרסים הללו עדיף, נגזרת מהשאלה איזה זכות, בנסיבות העניין, גוברת - הזכות לפרטיות, או הזכות למשפט הוגן.
דומה, כי אין מחלוקת שגילוי עברו הפלילי של אדם בפני כולי עלמא בעלותו על דוכן העדים כמתלונן, עלול לפגוע בזכותו לפרטיות, זאת מעבר להשלכה שעשויה להיות לכך על מוכנותו להעיד כנגד הנאשם. דא עקא, שמול הפגיעה האפשרית בזכות לפרטיות ניצבת במלוא כובד משקלה זכותו של בעל דין למשפט הוגן, וביתר שאת, של נאשם במשפט פלילי שתוצאותיו עלולות לחרוץ את גורלו לשבט או לחסד.
ההכרעה בין שתי זכויות יסוד אלה אינה פשוטה, ונדרש לה תהליך של הערכת משקלה הסגולי של כל אחת מהן במטרה למצוא את נקודת האיזון הראויה. לצורך זה, שומה על ביהמ"ש לבחון את הטעמים שבבסיס הזכויות הנפגעות ולשקול את מידת חשיבותו של האינטרס העומד ביסודן.
ותחילה לחוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, התשמ"א - 1981 (להלן:"החוק"), המגביל את הגישה למידע הנצבר בו לצרכים ספציפיים בלבד, וזאת במטרה למנוע פגיעה בזכות לפרטיות.
ההוראה הרלוונטית לסוגיה שבנדון מצויה בסעיף 3 לחוק, הקובעת כך:
"המרשם יהיה חסוי ולא יימסר מידע ממנו אלא לפי חוק זה".
בתוספת הראשונה לחוק מנויים הגופים ובעלי התפקידים הזכאים למידע הנוגע למרשם פלילי של אדם, עליהם נמנה בית המשפט, ובה פורטו גם הנסיבות בהן קמה לו הזכות לעיין במרשם הפלילי כאמצעי לבירור מהימנותו של עד, בלשונו של המחוקק:
"(י) בית משפט או בית דין באחת מאלה :
(1) הגילוי הוא מהותי לנושא הדיון ;
(2) הגילוי נדרש לבירור מהימנותו של עד ובעל דין ביקש את הגילוי"
הווה אומר, שני תנאים מצטברים צריכים להתקיים כדי שבית המשפט ייעתר לבעל דין לפתוח את שערי הגילוי ולהרים את המסך האטום המסוכך עליהם: הגילוי מהותי לשאלות המחלוקת בין הצדדים, ונדרש כדי לעמוד על אמינותו של העד.
מכאן עולה השאלה, האם למרות העיקרון החל בדבר חיסיונו של המרשם הפלילי, מתקיים בענייננו החריג המתיר לבית המשפט לעיין בגיליון הרשעותיהם של עדי התביעה - המתלוננים. כדי להשיב עליה נדרש ביהמ"ש לשאלה מוקדמת, והיא, האם מידע זה הינו רלוונטי לבירור אשמתו של הנאשם.
היתר לחשיפת עברו הפלילי של עד- עבריין תוך פגיעה בזכותו לפרטיות נבחן בהרחבה תחילה בבש"פ 4481/00,
יחזקאלי ואח' נגד מדינת ישראל, דינים עליון, כרך נ"ח, 976 (להלן:
"בש"פ
יחזקאלי"), ובו נקבע מבחן רלוונטיות המידע כאמת מידה להכרעה בסוגיה זו, ולאחרונה בבש"פ, 5881/06
שלמה בניזרי נ' מדינת ישראל, פורסם בנבו באינטרנט (להלן: "בש"פ
בניזרי").
ליישומו של מבחן זה כאמצעי לבירור מהימנותו של עד מטעם התביעה נקבעו מספר שיקולים מנחים, שאינם מהווים, יש להדגיש, בהכרח רשימה סגורה, אך בכוחם להוות אבני בוחן מדריכות. ביניהם: הקשר בין מהימנות העד לבין טיב הרישום הפלילי וסוג העבירות הרשומות בגיליונו של העד, חלוף הזמן מאז הרשעותיו של העד, הקשר בין האישום לגביו מעיד העד ובין הרשעותיו הקודמות של העד, הפוטנציאל הראייתי הגלום בעדות העד, עד כמה מסייעת עדותו לבירור אשמתו של הנאשם, ומידת מעורבותו של העד באירוע נשוא האישום.
אמנם, בבש"פ
יחזקאלי נקבעה עדיפותה של זכות נאשם לעיין ברישום פלילי של עדי תביעה על פני זכותם לפרטיות, לאחר שהוגדרה כזכות יסוד בעל משקל סגולי העולה על משקלה של הזכות האחרת, וזאת כאשר הנסיבות מוכיחות כי הפגיעה בזכות למשפט הוגן הינה פגיעה ממשית. דא עקא, בבש"פ
בניזרי הוגבלה זכות זו במקצת, בלשונה של השופטת ברלינר בהתייחסותה לש' דורנר והחלטה בבש"פ
יחזקאלי: