בפני בקשה לבטל את כתב האישום נגד הנאשם מחמת טענת "הגנה מן הצדק".
כנגד הנאשם הוגש כתב אישום שבו יוחסו לו עבירות של פציעה שלא כדין, תקיפה הגורמת חבלה, תקיפת שוטר ואיומים.
על פי הנטען, בתאריך 4.10.98, בעקבות ויכוח, דקר הנאשם את המתלונן בירכו וגרם לו לפציעה שהצריכה טיפול רפואי ותפירה. בהמשך לכך, תקף הנאשם את חברו של המתלונן בכך שהכה אותו באמצעות קרש וגרם לו לחבלות של ממש. בהגיעו לתחנת המשטרה, תקף הנאשם גם את אחד השוטרים שנכחו במקום ואיים לפגוע בו.
אין מחלוקת, כי כתב האישום בתיק הנוכחי הוא כתב אישום "מחודש" לאחר שכתב אישום קודם, זהה בתוכנו, שהוגש לבית המשפט בשנת 2003, נמחק כנגד הנאשם בהעדר יכולת לזמנו לדיון.
מטיעוני הצדדים הוברר, כי באותה תקופה היה הנאשם עצור בהליך אחר (שנסגר כנגדו ) ולכן הוא לא אותר בכתובת מגוריו ואילו הזימונים שנשלחו לרשויות ליווי העצורים להביאו לבית המשפט ממקום מעצרו, לא צלחו, כנראה מחמת שהיה במשמורת של רשויות חקירה שונות ומשתנות.
לטענת ב"כ הנאשם, העילה העיקרית שבגללה ראוי לבטל את כתב האישום הנוכחי נובע מהשיהוי הלא סביר, לדעתה, בהגשת כתב האישום נגד הנאשם, שכתוצאה ממנו, הוא נאלץ כיום להתגונן מפני עבירות שביצע לכאורה לפני 7 שנים.
טיעון זה תקף לטענת ב"כ הנאשם, גם אם בית המשפט לא ייקח בחשבון במניין הימים את התקופה שמאז הגשת כתב האישום הראשון בשנת 2003, שהרי גם תקופה של 5 שנים היא בבחינת שיהוי לא סביר, נעדר הסבר מניח את הדעת.
לא זו אף זו, לטענת ב"כ הנאשם, לא הייתה כל סיבה שבגללה לא אותר הנאשם בעת שהיה תלוי ועומד נגדו כתב האישום במהדורתו הקודמת וגם לא בתקופה שלאחר מכן עד היום, שכן הלה המשיך להתגורר כל העת באותה כתובת מגורים.
לדברי ב"כ הנאשם יש בשיהוי הרב כדי לפגוע בהגנתו של הנאשם. לדבריה, כיום, בחלוף שנים רבות יקשה על הנאשם לאתר את חברתו באותה עת, מי שנכחה עמו באירוע ויכולה לתמוך בגרסתו, מה עוד שספק אם כיום תזכור אותה עדה, אם תאותר, את נסיבות האירוע.
עוד נטען, כי הנאשם בעת ביצוע העבירה היה קטין והיה יכול להידון בבית המשפט לנוער, אילו התביעה הייתה מזדרזת בפעולותיה, ומכאן שנפגעה זכותו.
ב"כ הנאשם הציגה פסיקה לפיה, במקרים דומים, נעתר בית המשפט לבקשה וביטל את כתב האישום מנימוקים הנוגעים לשיהוי בהגשת כתב האישום.
ב"כ התביעה הביעה התנגדות לבקשה בטענה שלא מתמלאים במקרה זה הנסיבות שבגינן עומדת לנאשם הזכות לביטול כתב אישום מחמת "הגנה מן הצדק".
ראשית, לטענתה, העבירה בוצעה על ידי הנאשם שבועיים לפני שמלאו לו 18. כבר בהליכי המעצר היה ברור, שתידרשנה פעולות חקירה נוספות ולכן גם הוחלט על שחרורו של הנאשם ממעצרו. ברי, שבפרק הזמן של שבועיים לא ניתן היה להשלים את החקירה ולגבש את כתב האישום, בכדי שניתן יהיה להגישו לבית המשפט לנוער בטרם יתבגר הנאשם. לכן, לדברי ב"כ התביעה, אין לדבר על מצב שבו נפגעה זכותו של הנאשם להישפט בבית המשפט לנוער עקב שיהוי מצד התביעה.
ב"כ התביעה הסבירה, כי לאחר השלמת החקירה בסוף שנת 1999 הועבר תיק החקירה לפרקליטות ושם, לאחר עיון וגיבוש ההמלצה, הועבר התיק בשנת 2000 למפלג התביעות לצורך הגשת כתב האישום. כתב האישום הראשון הוגש כאמור בשנת 2003.
לדברי ב"כ התביעה, מאז שבית המשפט הורה על מחיקת כתב האישום בהעדר יכולת לזמן את הנאשם לדיונים, נעשו ניסיונות רבים לאתר את הנאשם ונשלחו הזמנות רבות לכתובת אותה מסר, לרבות באמצעות הערב שחתם ערבות צד ג' לטובת הנאשם- אך הניסיונות כשלו. לדברי התובעת, אם אכן, כטענתו, הנאשם התגורר כל העת באותה כתובת, אין זאת אלא שהוא התחמק מקבלת דברי הדואר או התחמק מהתייצבות לתחנת המשטרה, ביודעו שהוא דרוש.
אשר לפגיעה בהגנתו של הנאשם, ב"כ התביעה הפנתה לעובדה, שכבר בחקירתו ציין הנאשם, כי חברתו הייתה נוכחת במקום, אך לא מסר את פרטיה המלאים ובכך מנע את האפשרות כי תגבה ממנה הודעה בסמוך לאירוע. גם לאחר שחרורו לא פעל הנאשם להבאתה של אותה עדה לחקירה במשטרה, מעשה שהיה מתבקש אם אכן, כטענתו, עדותה יכלה לסייע לו.
דוקטורינת ההגנה מן הצדק הוכרה במשפט הישראלי וגובשה פורמלית בע"פ 2910/94
ארנסט יפת נ' מ"י (פרשת הבנקאים). באותה פרשה, הוכרה סמכותו הטבועה של בית משפט לעכב או לבטל הליך פלילי אם אין באפשרותו להעניק לנאשם משפט הוגן או אם יש בניהול המשפט פגיעה בחוש הצדק וההגינות וזאת תוך שקילת שיקולים של "צדק ציבורי".
כפי שנפסק שם, תפקידו של בית המשפט לערוך איזונים נכונים בין אינטרסים מנוגדים, ביניהם, כבוד האדם וחירותו, תכלית המשפט הפלילי, תכלית של גמול וענישה, מיצוי ההליך הפלילי והגנה על הציבור. נקבע, שהגנה זו תתקבל לעיתים חריגות, רק אם הנאשם יעמוד בסטנדרטים חמורים ויוכיח כי התנהגות הרשות הייתה "שערורייתית", "בלתי נסבלת" והיה בה משום "דיכוי והתעמרות בנאשם".
אכן נכון, כי בשנים האחרונות, חל כרסום מסוים בדרישה הדווקנית, כי התנהגות הרשות הייתה שערורייתית ובלתי נסבלת בכדי שתוחל ההגנה, ועם זאת, ברור גם כיום, כי מדובר בסעד שלא ניתן כדבר שבשגרה והוא יפה למקרים מיוחדים ויוצאי דופן.