הבקשה המונחת בפני הינה לחייב את המדינה לשאת בתשלום הוצאות ההגנה של המבקשים/נאשמים בתיק זה.
לטענת ב"כ המבקשים, לא היה יסוד מראש להגשת כתב האישום נגד הנאשמים, שכן התביעה נסמכה לצורך הגשתו על הודעת המתלונן במשטרה- הודעה לאקונית שלא ניתן היה להבין ממנה את השתלשלות העניינים לאשורה- ועל הודעת עדה נוספת שהייתה עדה רק לחלק קטן מן האירוע. לטענת ההגנה, לא היה באלה די, מראש, כדי לבסס את אשמת הנאשמים, מה שהביא, בסופו של יום, לזיכוים מן העבירה.
התביעה מתנגדת לבקשה בטענה שזיכוי הנאשמים לא היה זיכוי מוחלט, אלא היה תוצאה של העדר היכולת להעיד את המתלונן בבית המשפט ולהתרשם ממנו באופן בלתי אמצעי, מחמת פטירתו. במצב כזה, לא ניתן לומר, לטענת התביעה, שלא הייתה תשתית ראייתית לכאורית כנגד הנאשמים במועד הגשת כתב האישום .
אין חולק, כי נגד הנאשמים הוגש כתב אישום שבו יוחסה להם עבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות, בכך שתקפו בצוותא חדא את המתלונן אלכסנדר חסין בעקבות ויכוח שהתפתח עמו.
המתלונן, עד התביעה המרכזי לחובת הנאשמים, לא הובא לעדות מחמת פטירתו וההודעה שנגבתה ממנו במשטרה- הודעה שהוגשה כראיה במשפט בהסכמת ההגנה- היא שהיוותה את גרסתו לצורך ההליך הפלילי.
כפי שצוין בהכרעת הדין, המחלוקת העובדתית בין הצדדים לא הייתה גדולה והיא התמקדה בעיקרה בשאלה מה היה חלקו המדויק של כל אחד מהנאשמים בעימות הפיזי עם המתלונן, והאם נכונה טענת הנאשמים כי הם פעלו בנסיבות של הגנה עצמית, מאימת כלבו של המתלונן.
נקבע בהכרעת הדין, כי במצב הדברים שנוצר, דהיינו, העדר היכולת לקבל התייחסות פרטנית חד משמעית מהמתלונן במענה לטענות הנאשמים והצורך להסתמך רק על הודעתו הלא מפורטת במשטרה, נוצר חסך ראייתי שהותיר ספק לגבי אשמת הנאשמים. נקבע, כי בלא לשמוע את המתלונן, קשה לשלול את דברי הנאשמים, לרבות טענתם כי פעלו בנסיבות של הגנה עצמית, והספק שהולידו דבריהם- ראוי כי יפעל לטובתם.
סעיף 80 לחוק העונשין קובע:
"(א) משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית משפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו........וגו'."
לבדיקת קיומו של
"יסוד סביר לאשמה", יש לבחון את מצב הראיות שהיה קיים ערב הגשת כתב האישום ולוודא שהיה בו כדי להצדיק הגשת כתב אישום.
כמובן, שהתשתית הראייתית שנבחנת על ידי התביעה באותו שלב היא לכאורית, מתוך הנחה והערכה, שהעדים השונים יעידו בבוא היום ברוח גרסאותיהם במשטרה.
בענייננו, הדעת נותנת, שערב הכנת כתב האישום הנחת המוצא של התביעה הייתה שהמתלונן יהא בן החיים ויוכל להעיד בבית המשפט. לראיה, שמו של המתלונן נכלל ברשימת עדי התביעה.
ההנחה הייתה, מן הסתם, שהמתלונן ימסור בבית המשפט גרסה ברוח גרסתו במשטרה ויוכל להרחיב ולפרט במידת הצורך ככל שיידרש ואף להתמודד עם טענות הגנה אפשריות שיועלו על ידי הנאשמים.
לא נטען על ידי ההגנה, כי במועד הגשת כתב האישום כבר ידעה התביעה כי ייבצר מהמתלונן להעיד בבית המשפט, כך שבסופו של יום תהייה בפני בית המשפט רק הגרסה שמסר במשטרה.
עיון בהודעת המתלונן במשטרה מלמד, כי אליבא גרסתו שם, הוא היה הצד המותקף, מי שנאלץ להתמודד עם תוקפנות הנאשמים. לא נמצא אישור בדבריו לאפשרות, כי הנאשמים היו מאוימים על ידי כלבו ופעלו כדי להגן על עצמם. כתימוכין לדבריו של המתלונן הייתה ברשות התביעה הודעתה של עדה נוספת, דורה יוסיפוב, שהייתה אומנם עדה לחלקו האחרון של האירוע, אך היה בדבריה כדי להציג דווקא את התנהגות הנאשמים באור שלילי.
כאשר בוחנים את המצב הראיתי הלכאורי ערב הגשת כתב האישום, לא ניתן לומר כי לא היה בו יסוד לאשמת הנאשמים.
לא נטען בפני כי במקרה זה מתקיימות "נסיבות אחרות", כמצוות סעיף 80 לחוק העונשין, המצדיקות העתרות לבקשת הנאשמים, וגם לא מצאתי כי מתקיימות נסיבות כאלה.
סיכומו של דבר, לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את הבקשה.
ניתנה היום י' בשבט, תשס"ז (29 בינואר 2007) בהעדר הצדדים.