1. בפניי עתירה לגילוי ראיה חסויה, מכוח סעיף 45 לפקודת הראיות התשל"א- 1971 (להלן:
"פקודת הראיות").
2. העובדות שצריכות לעניין הן כדלקמן:
נגד הנאשם הוגש כתב אישום שכולל שני אישומים:
בראשון, נטען שהנאשם ירה לעבר אדם וגרם לפציעתו. העבירות שמיוחסות לו באישום זה הן: חבלה בכוונה מחמירה, החזקת ונשיאת נשק.
באישום השני, מיוחסות לנאשם מספר עבירות שעניינן הטרדת, הדחת ואיום על עד.
ביום 1.1.07 חתם השר לביטחון פנים על תעודת חיסיון, לפיה הוא אסר על חשיפת:
"כל פרט או מידע שיש בו בכדי לגלות זהות האדם אשר מסר למשטרה את המידע המתועד בדו"חות..." ושמופיעים בתעודת החיסיון
. יצוין, שעל 9 פרטים הוטל חיסיון מלא. כמו כן, החיסיון הוטל על כל פרט שנוגע לזהותו של המדובב אשר הופעל בתיק זה.
טענות המבקש
3.
המבקש, דורש לחקור את מוסר שתי הידיעות וזאת, גם אם זהותו של המוסר תשמר בסוד. המבקש טוען שחקירתו של מוסר הידיעות חשובה מאוד, היכן שהמחלוקת המרכזית בתיק זה הנה זיהויו של המבקש ובעניין זה, לגישתו, התגלו סתירות בין עדות המתלונן לעדותה של לוסיה. עוד מוסיף המבקש, שגם אם אין המדובר בעד ראיה, אלא בעדות שמועה עדיין היא חשובה, שעה שהמוסר יכול להעיד את האדם ממנו הוא שמע את המידע ובכך ייתכן שייחשף עד ראיה, שיכול לתרום להגנת הנאשם.
ביחס לפרטים שהוטל עליהם חיסיון מלא, טוען המבקש שיש לחייב את המאשימה להכין פרפרזה למידע שמופיע בהם וזאת בכדי לאפשר להגנה לטעון בעניין חשיפת המידע.
עוד הוסיף המבקש, שהפסיקה קבעה שגם אם הסרת החיסיון תביא להגנה תועלת פעוטה, עדיין יש להסיר את החיסיון, תוך כדי שמירה על האינטרס הציבורי. לדעת המבקש, היתה חובה על המאשימה להודיע על קיומה של תעודת החיסיון מיד ולדאוג להוצאתה עם הגשת כתב האישום, ומשלא עשתה כן, נפגעה זכותו של המבקש להליך הוגן.
המבקש לא ביקש להסיר את החיסיון בעניין שיטות הפעולה והחקירה, והוא הדין בעניין המדובב, ככל שהדבר נוגע לפעולת הדיבוב.
עמדת המשיבה
4. המשיבה סומכת את ידיה על תעודת החיסיון. לטענתה, החומר אינו רלבאנטי להגנת הנאשם, שכן מדובר בעדות שמועה ולא בעדות ראיה, וכמובן, חשיפתו עלולה לפגוע באינטרס ציבורי חשוב מאוד. לעניין, מועד הגשת תעודת החיסיון, טוענת המאשימה, שעיקר החומר הוגש לסנגור עוד ביום 18.10.06, כך שהגנתו לא נפגעה, מה גם, שהאיחור בהוצאת תעודת החיסיון, נבע מכך שהתיק נקבע לשמיעה תוך זמן קצר מאוד.
לאור דברים אלו, ולאחר הצגת המסמכים החסויים לביהמ"ש, מבקשת המשיבה לדחות את הבקשה.
דיון והכרעה
5. כאמור, תחילה קיימתי דיון במעמד הנאשם ובא כוחו ובשלב השני קיימתי את הדיון במעמד נציג המשטרה והמדינה - הדיון נרשם בכתב יד ונשמר בכספת ובמהלכו הוצגו בפניי הידיעות. עיינתי בהן ושמעתי את דברי נציג המשטרה והסבריו. בטרם אכריע בבקשה אציין כי הסעיף הרלוונטי לענייננו הוא סעיף 45 לפקודת הראיות הקובע:
"אין אדם חייב למסור, ובית המשפט לא יקבל, ראיה אם שר הביע דעתו, בתעודה חתומה בידו, כי מסירתה עלולה לפגוע בענין ציבורי חשוב, אלא אם מצא בית המשפט הדן בדבר, על-פי עתירת בעל דין המבקש גילוי הראיה, כי הצורך לגלותה לשם עשיית צדק עדיף מן הענין שיש לא לגלותה."
בבש (חי') 1506/06
גד בן משה שטרית נ' מדינת ישראל, אתר נבו (2006), עמדתי על העקרונות שיש לקחת אותם בחשבון בדיון בהסרת חיסיון. המבחן שמנחה את ביהמ"ש בדיון בעתירה לגילוי ראיה, עוסק באיזון בין זכות הנאשם למשפט הוגן לבין האינטרס הציבורי (ראו: ב"ש 838/84
לבני נ' מדינת ישראל, פ"ד לח 738-737; בש"פ 4796/03
שלמה מוזס נ' מדינת ישראל, נז (5), 139).
6. האינטרסים הציבוריים שמוגנים בעניינינו הנם:
הראשון, שמירה על חייו ובטחונו של המקור או המקורות.
השני, שמירת חיסיון על מקורות המידע המשטרתי, והבטחת המשכיות השימוש במודיעים ובשיטות פעולה אלה. אינטרסים אלו הוכרו בפסיקה כאינטרסים חשובים במיוחד ראה למשל, ע"פ1335/91
מוסא
אבו פאדה
נ'
מדינת ישראלפ"ממו (2) 120 שם נאמר:
"... אכן, האינטרס הציבורי עומד בבסיסו של חיסיון, שנועד להבטיח אלמוניות
של משתף פעולה, שכן החיסיון מעודד את
משתף הפעולה להמשיך בדרכו זו ומאפשר לו לסייע לעבודתה של המשטרה בחקירת פשעים וחשיפת האמת. לולא ניתן חיסיון בדבר זהותם של משתפי פעולה, היו אלה מסרבים להמשיך ולסייע למשטרה מחשש לחייהם."
לסקירה מקיפה בעניין האינטרס הציבורי בשמירת חיסיון על מקורות המידע של המשטרה עיינו, בע"א 2629/98
השר לביטחון פנים נ' וולפא פ"ד נו(1) 786 עמוד 795.
אל מול אינטרסים אלה עומדת זכות הנאשם למשפט הוגן, בבש"פ 10508/05
עבד אל רחמן אבו מוך נ' מדינת ישראל (מיום 20.2.06), נאמר:
