פ
בית משפט השלום באר שבע
|
4789-01
10/07/2006
|
בפני השופט:
נחמה נצר
|
| - נגד - |
התובע:
מדינת ישראל
|
הנתבע:
1. אלקיים ציון
2. ויצמן יאיר
עו"ד חקלאי
עו"ד שלו סוזי
|
| החלטה |
אמנם בית המשפט קבע את שימוע הכרעת הדין בשעה 12:30, אלא שלבקשת עו"ד שלו הקדמתי הדיון לשעה 11:45.
בשעה זו הנאשמים טרם התיצבו ובפרט הנאשם 2 המיוצג על ידי עו"ד שלו, אלא שזו איננה יכולה להמתין להגעתו ועל כן, לבקשתה, הנני להקריא את הכרעת הדין בעניינו של נאשם 2, כאשר מלוא הכרעת הדין גם בעניינו של נאשם 1 תושמע עת יתיצבו הנאשמים באולם בית המשפט.
ניתנה היום י"ד בתמוז, תשס"ו (10 ביולי 2006) במעמד הצדדים.
הכרעת דין
בלילה שבין 22.6.01 וה- 23.6.01 נפרץ ביתם של בני הזוג לב ברחוב חיים חביב 20 בבאר-שבע (להלן: "הבית").
במהלך ההתפרצות, נעקרה כספת מקיר הבית אשר הכילה תכשיטי זהב, שעונים וכסף מזומן בשווי כולל של כ- 80,000 ש"ח. כן נגנב במהלך אותה התפרצות רכוש רב שכלל מכשירי וידאו, מכשיר DVD, רמקולים, מגבר, מחשב, טיסן ממונע וטובין נוספים, כפי שפורטו בכתב האישום.
הפורץ ו/או הפורצים זרעו הרס ופורענות, תוך שהם גורמים נזקים קשים לאביזרי הבית ולרהיטים שבו.
המאשימה סבורה, כי הנאשמים בצוותא חדא הם שביצעו ההתפרצות לבית וכי הם אלה שנטלו שלא כדין ומתוך כוונה לשלול לצמיתות, את הרכוש הרב והטובין כמפורט לעיל.
משום כך, מבקשת המאשימה להרשיע הנאשמים בביצוע עבירות של התפרצות, גניבה והיזק בזדון.
בנוסף טוענת המאשימה, כי בעת שנעצר הנאשם 2, נמצאו ברכבו פטישים ולום ברזל לגביהם קיימת חזקה כי הם משמשים ככלי פריצה, ואילו נגד הנאשם 1 נטען בנוסף, כי במועד הרלוונטי (קרי, במהלך 6/01), מחוייב היה הנאשם להימצא בבית אמו שברח' דרך מצדה 182/16 בבאר-שבע, בתנאים המגבילים לחלוטין את יציאתו מהבית זאת, על פי החלטת ביהמ"ש במסגרת בש"פ 1847/01 (ת.פ. 6293/00), והנה נמצא כי ב- 3 הזדמנויות הפר הנאשם צו זה בכך שביום 22.6.01, בשעת צהריים, יצא עם רכבו על מנת לנקותו. הפרה נוספת עניינה, יציאתו של הנאשם באותו היום בשעת לילה עם רכב וכן, בכך שבלילה שבין 22.6.01 ו- 23.6.01, נמצא הוא ביער לון לצורך ביצוע העבירות נשוא האישום הראשון.
אין מחלוקת, בודאי לא בשלב זה, כי לא נמצאה ראיה ישירה הקושרת הנאשמים ו/או מי מהם לביצוע ההתפרצות והגניבה, שכן לא נמצאה ראיה חפצית או בדומה לכך המצביעה על מעורבות הנאשמים במעשים המיוחסים להם, אלא שהמאשימה סבורה כי ממכלול העדויות והראיות שנשמעו בביהמ"ש נוצרה תשתית ראייתית, אמנם נסיבתית, אשר יש במשקלה המצטבר כדי לחייב מסקנה הגיונית אחת ולפיה, ידיהם של הנאשמים במעל.
תשתית ראייתית זו תיבחן לאורם של ההלכות שקבע ביהמ"ש העליון באשר לדיותן, אם בכלל, של הראיות הנסיבתיות כיסוד ובסיס להרשעה בפלילים.
בחרתי לפתוח בדבריו של השופט י. טירקל בע.פ. 9724/02
אבו חאמד נגד מדינת ישראל
, נח(1) 71:
"
יפה לו לשופט שיהיה עליו מורא הדין, שמא ירשיע את הזכאי ושמא את החייב, שמא ייטול מזה וייתן לזה שלא כדין. וגדול מורא זה ותלוי מעל ראשו כחרב בבואו להרשיע על-פי ראיות נסיבתיות... המורא מפני הרשעה על-פי ראיות נסיבתיות - שהיא בגדר "אומדן" ו"דמיון" של השופט - עולה מדבריו הידועים של אדוננו הרמב"ם בספר המצוות (תרגום י' קאפח, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים, תשי"ח), לא תעשה, רץ [ב]: